כבר עברנו חלק נכבד מאלול, ואל הלב עלולה להתגנב תחושה של 'מי שעלה על הרכבת – זכה', אבל מי שלא… ואם לא עלינו?
מול המקום הזה בדיוק, אנחנו רוצים להעיר ולעורר את הלב שוב.
מסופר על צדיק שכל רגע של אלול היה כל כך יקר בעיניו. תלמידים שהתלוו אליו בדרכו לבית הכנסת שמעו אותו מעורר את ליבו באמירות חוזרות ונשנות. ראש השנה כבר קרב, וכיוון שגם הם רצו להתחזק היטו אוזן לשמוע מה הוא אומר, והנה שמעו אותו קורא אל ליבו – "אלוווול, אלווול".
תמהו המלווים: מה יש להתחזק בידיעה על אלול, כאשר עוד רגע היום הגדול נכנס, ראש השנה?
אמר להם הצדיק: כל עוד אלול כאן, המלך בשדה לידי, ואני לא רוצה לאבד את גודל ועוצם קדושת הרגעים הללו.
מהי, ובכן, העבודה של אלול, כזו שניתן לעשות גם בכמה דקות של הליכה בדרך לבית הכנסת?
אנחנו רוצים לשוב. הימים הללו, ימי הרחמים, הם אותם ימים שבהם משה רבנו עלה להר סיני, ובסופם נעשתה מחילה, ויאמר ה' סלחתי כדברך. אלו ימים של מחילה וקרבה ורחמים. של התעוררות אהבה אחרי ריחוק שנוצר. אבל דווקא בימים גדולים כאלה אנחנו עלולים להרגיש שהתהליך מפרך, והמרחק גדול, ואיך נצליח לשנות, ומי יכול, וגם שנה שעברה…
אומר הרב קוק: "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה". התשובה היא קלה, וקרובה, ונמצאת! "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא". זה ממש קרוב!
אז אם זה קל, וקרוב, כנראה אפשר לעשות זאת גם בכמה דקות – גם בדרך אל, וגם בדרך מ, גם בשנה כזו או בשנה אחרת, גם אם הגוף לא בבית המדרש, וגם אם התרחקתי שנים מתקופת הישיבה והלימוד או האולפנה או המדרשה. התשובה תמיד קרובה.
התשובה תלויה בפנים!
או בלשון היקרה של בעל התניא:
אך הענין הוא, כי ענין התשובה הוא להשיב פנים בפנים אליו יתברך, כי הלא התשובה הוא לשוב ולהתקרב אליו יתברך. ולכאורה לא שייך לשון זה לגבי הקב״ה, דכתיב ביה "את השמים ואת הארץ אני מלא"! ולמה צריך לשוב ולהתקרב אליו יתברך? ובמה נתרחק?
אלא הענין הוא כמשל ב׳ בני אדם שעומדים זה אצל זה, רק שחוזרים עורף זה מזה – אין לך ריחוק גדול מזה, ואין קירוב אלא בהחזרת פנים אל פנים.
שני אנשים שעומדים אחד ליד השני, גב לגב, הם רחוקים שאין לתאר. אם כל אחד מהם יצעד קדימה כדי להיפגש, הם יצטרכו ללכת את כל כדור הארץ… אבל אם הם יסתובבו אחד לשני, יפנו פנים לפנים, הם הקרובים ביותר. בעל התניא שואל: איך יכול להיות שהתשובה היא לחזור אל ה' יתברך? הרי הוא נמצא בכל מקום! לחזור לאן? וכי יש מקום שבו הוא לא נמצא??
אלא שאת הפנים שלנו צריך להחזיר כדי שנוכל לפקוח עיניים ולראות, לסובב פנים ולהכיר, לפתוח את הלב ולהרגיש.
הכל כאן. אבל הלב – כאן? הפנים – כאן? הפנימיות כאן?
רק להסתובב
זו התשובה. להרים פנים אל מי שמביט בנו בכל עת. לך אמר ליבי בקשו פני, את פניך אבקש. אני רוצה להיות פנים בפנים! אני רוצה להרגיש את פנימיות הלב של העולם. לא רוצה להרגיש בחוץ. אנחנו רוצים את הפנים, את פנימיות הדברים.
וזה, אף פעם לא נמצא 'שם'. כדי להרגיש ולהיות, צריך להיות כאן. להיות נוכחים, לחוות את מה שנמצא. להאמין שכבודו מלא עולם והוא נמצא בכל מקום, והוא לא צריך שאני אלך לשום מקום כדי להאיר אלי פנים. יש גם כאן ממש הארת פנים שאין לתאר! אבל איפה הפנים שלי?
זה כל כך קל דווקא כשאנחנו לא מחפשים שזה יהיה משהו אחר.
אחד החידושים העצומים של הבעל שם טוב, המחייה של אלול, הוא ההבנה שכל אחד יכול להיות קרוב לה'. הוא הזכיר והעיר בלבבות את האמת הפשוטה שקרבת ה' לא שייכת רק לבית המדרש. היא פה.
כל אחד ואחת מאיתנו, בתוך החיים שלו, יכול לחוות חיים שיש בהם טעם, שיש בהם אור ונעימות ויש בהם שמחה וטוב. בכל מצב בחיים אפשר להחזיר את הפנים שלנו.
אבל קודם כל צריך להאמין שה' יתברך נמצא בכל מקום, בכל נפתול מנפתולי החיים ובכל נדבך בנפש. לית אתר פנוי מיניה. אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך. אחרי שאנחנו מבינים את זה, אנחנו מתחילים לחפש קרוב. לבקש את הצעד הבא, את הדרך שיוצאת מתוך החיים עצמם.
כשאנחנו מבינים שאלול פותח לנו דלת להארת פנים, פנינו המבוישות מעיזות לצאת ולהרים עיניים ולפגוש עיניים אוהבות. להאמין שיש בפנימיות החיים הארה גדולה, ויש איך לחיות את הכאן והעכשיו שלנו, מחובר ושייך למקור. זה לא רחוק!
בכל בוקר מחדש אנחנו מזכירים לעצמנו. לך אמר ליבי. בקשו פני, את פניך אבקש. כן, גם ברגע הזה. לא צריך לעשות סיבוב של כל העולם. רק להבין איפה אני מפנה עורף לחי החיים – ולהסתובב.
