"אני מרגישה את הצימאון בכל עם ישראל, כל יום ובכל מקום", פתחה ברכה שילת מהנהלת 'צמאה' את כנס החסידות המיוחד לנשים. "כאן, ב'צמאה' אנחנו מרוות את הצימאון הזה, ובשנה האחרונה אנחנו רואות שהחיבור בין כל שכבות האוכלוסיה לבין היהדות ומסריה של החסידות הולך וגדל. כמו ששר הזמר בן צור, שתכף יופיע גם הוא במופעים כאן, 'אנחנו דור של נשמות צמאות', והוא צודק".
ברכה שיתפה את הקהל בהכנות לאירועי צמאה, שמתחילות מיד עם חתימת אירועי השנה הקודמת. "הפסוק שמהדהד בתוכי בכל מהלך ההכנות לקראת האירוע הבא, הוא 'פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עימדי'. את הפסוק הזה מפרק נ"ה בתהילים אמר בעל התניא ביום י"ט בכסלו, בהיותו במאסר, ובאותו רגע נכנסו אליו הסוהרים להודיע לו על שחרורו. פסוק נוסף שהוא נר לרגלינו, והוא מתבטא בכל רגע בשבוע הזה, הוא כמובן 'צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי'. השנה אני חשה כי שני הפסוקים האלו רלוונטיים לעם ישראל מתמיד, והם נמצאים בלב של כל יהודי.
"יש קשר מעניין בין שני הפסוקים – בין הפדיה בשלום לבין הצימאון – ששניהם מדברים על הנפש: צמאה לך נפשי, פדה בשלום נפשי. העיקר אצל יהודי הוא הנפש, לא הגוף. עברנו שנתיים של מלחמה, לכאורה על הגוף ועל החומר, אבל בעצם זו הייתה מלחמה על הנפש – על מהות הקיום שלנו כאן כעם יהודי בארץ ישראל שהובטחה לאבותינו לפני אלפי שנים.
"עכשיו, בשלב הניצחון, הגיע הזמן להרוות את הצימאון הזה. ואת המהלך הזה נעשה לא בטפטוף קל, אלא בהגברה של הפצת המעיינות, בזרם של מים חיים".
גאולה פרטית, גאולה כללית
"וואו!" קוראת אשת התקשורת סיון רהב־מאיר, כשהיא נוטלת את שרביט ההנחיה. "1,300 נשים מכל רחבי הארץ משתתפות בכל אחד מארבעת האירועים המיוחדים המתקיימים לנשים בלבד, מתוך שבוע שלם של הופעות ואירועי 'צמאה'.
"בתקופה הזו, לאחר שנתיים של מלחמה, אנחנו יכולים ללמוד מהאדמו"ר הזקן כיצד מתמודדים עם משבר ועם אתגר – בוודאי אתגר כזה של שבי ומאסר, שכיום זהו מושג שתופס את כולנו מקרוב. כמו בעל התניא, גם תקופת המאסר של יקירנו החטופים הייתה שיעור באמונה. איך שומרים על הגאווה היהודית מול שלטון זר, מול צר ואויב? איך קרבת אלוקים בעת צרה התרחשה לעינינו, כיום בשנת 2025? מי היה מאמין שצעירים וצעירות, לא בני אדמו"רים ורבנים, יגלו עמוד שדרה יהודי גאה וחסון מול מחבלי החמאס? כיום – אנו יכולים לומר בגאווה – נכתב פרק חדש באמונה וביטחון, כאשר נערה צעירה יוצאת מהשבי ואומרת 'דרך אמונה בחרתי'".
"חג י"ט כסלו", ממשיכה סיון, "מכונה 'ראש השנה לחסידות', וביום זה גם מסיימים את לימוד התניא היומי. הרבי הריי"צ חילק את כל ספר התניא לקטעים קצרים יומיים, כך שבמהלך שנה שלמה זוכים הלומדים לסיים את כל התניא, ולהתחיל אותו מחדש ביום י"ט כסלו".
לשאלתה של סיון מי מהקהל לומדת בכל יום את שיעור התניא היומי, הונפו מאות אצבעות… "תכף נתחיל מחדש את הלימוד היומי בשנה החדשה", אמרה סיון, "וזו הזדמנות לכל מי שעדיין לא לומדת, להצטרף למעגל הלימוד ולהיות חלק.
"לכבודכן", אמרה סיון בהתרגשות, "הבאנו לכאן אורחת מיוחדת, שאמנם הופיעה כאן גם בשנה שעברה, אבל הפעם היא בסטטוס אחר לחלוטין. אשתקד היא השתתפה כאימא של חטוף, והשנה – כאמא לבן שיצא חופשי מן המיצר אל המרחב".
יש שלום ויש שלום
חזרנו להתוועדות הנשית אשתקד, אז השתתפה בה דיצה אור, בימים בהם בנה אבינתן אור היה עדיין בשבי החמאס בעזה. כך היא פתחה את דבריה: "רבי עקיבא אמר, כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד. כל מה שעושה ריבונו של עולם – עושה לטובה. וכמו שאמר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב: אם זה טוב, זה אתה. אם זה רע, זה אתה. ואם זה אתה – זה טוב!
"גם אם לא מרגישים את הטוב ולא חווים אותו, ויש רגעים עצומים של קושי וכאב וגעגוע אינסופי, עדיין יש אמונה שהכל מגיע מלמעלה. ואם כך, אז באיזשהו אופן הכל טוב. אני רוצה את הבן שלי, שיחזור אלי – והוא יחזור בריא, שלם ושמח. יחזור מנצח, היום" – – –
השנה, באירועי י"ט כסלו, השתתפה שוב דיצה בהתוועדות המיוחדת של 'צמאה', אך הפעם כאימו של אבינתן ששב הביתה בראש מורם, בשמחה ובניצחון: "ההרגשה השנה היא מעל ומעבר למילים. במשך כל הזמן של השבי, הרגשתי שאני לא באמת מצליחה להעביר את מה שעובר דרכי באמצעות מילים. הימים הללו שאחרי החזרה מהשבי הם סוג של חלום, 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'. מצד אחד, אני מסתובבת בבית והבן שלי לידי. זו התגשמות של חלום מתוק בכל רגע ורגע. מצד שני, לפעמים אני שואלת את עצמי: האם באמת עברנו את התקופה הזו? לפעמים זה נראה לי כמו חלום רחוק, האם זו הייתה מציאות שמתקבלת על הדעת?…
"אם יש משהו שסייע לי באירוע הקשה הזה, זו העובדה שהגעתי אליו אחרי שנים רבות של לימוד תניא וחסידות, של ניסיון ללמוד ובעיקר 'לחיות' את הדברים. הרגשתי שזו ממש מתנה מה'. כך, כשדיברתי לקהל הרחב, הרגשתי שכולם שומעים אותי מבפנים. בעומק, בתוך הנשמה, השפה שלנו זו השפה של התניא. וגם אם לפעמים יש שכבות שמעלימות ומסתירות, כאשר הנשמה שומעת את השפה הזו היא מתעוררת.
"לא פעם קרה לי שמראיינים קשוחים שאלו אותי בראיון שאלות קשות, ואחר כך ניגשו אלי וביקשו לשמוע ממני מילות עידוד וחיזוק…", מעידה דיצה בחיוך.
"אני אכן זוכרת שהייתי באולפן כאשר נתת ריאיון", מספרת סיון, "והיה קשה למערכת להוציא 'כותרת' מתוך הדברים שלך. לא יצאת בבוטות נגד הממשלה, לא דיברת בטון מאשים או פוגעני, לא הבאת סיסמאות תקשורתיות שאפשר לשווק לקהל הרחב. דיברת באמת, בפנימיות וברוגע…
"כאשר הגעתי לכאן, אמרו לי כל מיני נשים עלייך: "איזו אישה גדולה מהחיים היא!". דיצה יקרה, אילו כלים את יכולה לתת לנו – הנשים הרגילות שנמצאות כאן סביבך – כדי להתמודד ולהתחזק?
"סליחה", אומרת דיצה, "אני אישה פשוטה ורגילה, אני לא גדולה מהחיים – אני מרגישה שאני גדלה מהחיים. החיים מצמיחים אותי ומגדילים אותי. אם יש דבר שהחזיק אותי בכל התקופה, זה המושג שבעל התניא מחדיר בספרו שכל דבר שמתרחש בעולם הוא תוצאה של 'אין עוד מלבדו'. כל דבר שאני עוברת, כל אדם שאני פוגשת – אם אלה חברות ושכנות, ראש הממשלה נתניהו או נשיא ארה"ב ביידן – הכל זה 'אין עוד מלבדו'.
"כאשר שאלו אותי על האירוע הקשה בנובה, שם נחטף אבינתן, 'היכן היה ה' שם? האם זה היה הסתר פנים?', עניתי: 'אלו היו הפנים שריבונו של עולם החליט להראות לנו באותו אירוע'. הידיעה שה' תמיד איתנו ואנחנו מולו, החזיקה אותי בכל התקופה. האדמו"ר הזקן אומר בספרו שהידיעה הזו ש'אין עוד מלבדו' עוזרת לכל יהודי, ואני בטוחה שהיא גם תעזור לכל הנשים שבאו לכאן.
"במאמר של הרבי מי"ט כסלו תשי"ב הוא מדבר על הנפש הבהמית והנפש האלוקית שנמצאות במאבק תמידי על 'העיר הקטנה' – על הלב והנפש של היהודי – ויש מספר דרכים לנהל את הקרב הזה.
"בדרך אחת, הנפש האלוקית פשוט מתנתקת מהגוף, לא מתחשבת בו, ומנסה לשבור את היצר הרע באמצעות תעניות וסיגופים. כל כולה רוצה רק להתקרב לה', להידבק באלוקות. זו דרך שאפיינה במידה רבה את עבודת ה' טרום תקופת הבעל שם טוב, והיא הייתה מתאימה רק ליחידי סגולה שבאמת היו מסוגלים לכך. לעומת זאת, יש קרב בדרך של שלום, כאשר אנחנו לא מתעסקים עם הרוע אלא עוסקים בטוב, מחפשים איך להאיר עוד ועוד ולהפיץ אהבת ישראל. במצב כזה, הרע נחלש בעצמו עד שהטוב מנצח.
"המאמר הזה של הרבי רלוונטי היום יותר מתמיד. כולם רואים שהמהפכה של הבעל שם טוב הצליחה, והרצון להתקרב הוא המושל בכיפה. אי אפשר למצוא כיום יהודי שלא נגע בו הסיפור של החטופים והמשפחות. שמעתי מהרב שניאור אשכנזי כי לאחר ה-7 באוקטובר אין יהודי בעולם שלא נצנץ בו הרהור תשובה. לכל אחד זה נגע במשהו בלב. גם יהודים שרחוקים מישראל, במקומות הכי נידחים, רצו לקחת חלק במאמץ המשותף.
"חשוב להבין: כשאתה מתגושש עם האויב באמצעות קרבות משא ומתן, גם אם אמנם יש לך טיעונים חזקים, אבל בעצם עריכת השקלא וטריא עם האויב אתה נותן לו לגיטימציה, מעמיד אותו על הרגליים ומשווה אותו אליך. כאשר בעל התניא מדבר על סגנון הקרב הזה בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, הוא מזהיר כי כאשר אתה נותן לה כבוד ומעמד, גם אם תנצח אותה, הנפש הבהמית יכולה לחזור ולהתעורר ולטעון טיעונים חזקים יותר.
"כך גם ביחס לקרב באמצעות מלחמה בצורתה המוכרת: החיילים הקדושים, שמסרו נפשם עד בלי גבול, באמונה עזה בצדקת הדרך, הם אלו שהביאו לנו את הניצחון והחזרת החטופים. אבל גם בדרך הזו של המלחמה, אומר בעל התניא, כאשר אתה נלחם בכוח ומכניע את הצד השני, זה לא אומר בהכרח שתגדע אותו לגמרי. היום בחדשות אומרים את זה בשפה עדכנית: 'האויב זה רעיון, ורעיון אי אפשר לנצח'. במידה מסוימת, יש בזה מן האמת, כי אם לא עושים את העבודה כמו שצריך, הצד השני יכול לעמוד על רגליו גם לאחר מכות כואבות מאוד.
"לכן אנחנו צריכים מלחמה בדרך של שלום – של הוספת אור, של תורה ותפילה. רק בכוח הזה אפשר לנצח את הצד השני לגמרי, זהו הניצחון האמיתי והמוחלט. רק כך עם ישראל ינצח. 'פדה בשלום נפשי' – זה מה שיגרום באמת לכך שהרע לא יהיה 'חוזר וניעור', ויהיה ניצחון אמיתי של האור והטוב".
בטון? ברזל? יש ה' בעולם
"אסיים את חלקי בסיפור קצר", אמרה דיצה, "שיגלה מעט על כוח האמונה ועל נשמתו של אבינתן.
"מיד לאחר שנחטף, הועבר אבינתן לתת־קרקע באזור מחנה הפליטים אל־בורייג' שבעזה. באחד הימים, מספר חודשים לאחר שנחטף, התחולל קרב עז במחנה בין כוחותינו לבין המחבלים. למרות המנהרה העמוקה, אפשר היה לשמוע את קולות הנפץ קרבים. לפתע, בהתקפה של חיל האוויר, פצצה שנפלה קרוב למקום בו שהה אבינתן עם שוביו כמעט והקריסה את המנהרה בה הם שהו. גם למחבלים הארורים היה ברור שהם צריכים לצאת מן המנהרה לעבר מקום בטוח יותר.
"המחבל הראשון החל לפלס את דרכו בין ההריסות, עד שמצא פתח של מנהרה נוספת שהייתה צמודה אליהם. לאחר מכן עבר החוטף הנוסף, והוא סימן לאביתר להתקדם אליהם, לצאת מן הפתח ולעבור למנהרה הבאה. היציאה מן המנהרה הייתה צרה ונחסמה בברזלים ובטון. אבינתן, שהוא גבוה ורחב, ניסה לעבור במעבר הצר שנוצר אך ללא הצלחה, והמחבלים שחששו לחייהם החלו לצעוק ולאיים עליו שיתקדם במהירות…
"באותו רגע, אבינתן עצם את עיניו והרים אותן לאבא שבשמיים. 'ה", הוא אמר, 'בתורה כתוב 'כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך'. תציל אותי בזכות המצווה הזאת'. ובאמת, אני יכולה להעיד עליו שאחד הדברים בהם הוא היה הכי מהדר, זו מצוות כיבוד הורים – תמיד היה דואג לנו ומכבד אותנו. "באותו רגע שהוא סיים את הפסוק, הוא פשוט הרגיש שהוא 'מחליק' ויוצא החוצה מן המנהרה הקורסת. המחבל הנוסף ששהה במנהרה ביקש את עזרתו לעבור גם כן דרך הפתח, אבל באותו רגע הפצצה נוספת של חיל האוויר הקריסה את המנהרה סופית וקברה את המחבל תחתיה…
"באותו רגע אבינתן הרגיש ש'אין עוד מלבדו'. הבטון הוא לא בטון, הברזל אינו ברזל, הכל זה ה'. אם אתה מתחבר לנקודה היהודית שבתוך הלב שלך – אין עולם ואין הגבלות, ואתה יוצא ונפדה מכל המיצרים בשלום".
זהירות, יוונית!
האורחת הבאה בהתוועדות היא הרבנית ימימה מזרחי. כבר ברגע שהיא מצטרפת לשולחן ניתן לחוש את העניין והקשב בקהל הנשי: "דבר ראשון, אני חייבת ולומר ליקירתי דיצה שהביטוי שלך שאת 'גדלה מהחיים' הוא נהדר ומיוחד, ומתאים לכל אחת שיושבת מכאן.
"אני זוכרת איך בילדותי היינו משחקים בחג החנוכה עם סביבון על השולחן בסלון", עוברת הרבנית ימימה לשאוב אורות מהחג הקרב ובא. "במרכז הונחה קערת צימוקים גדולה, וכל אחד בתורו היה מסובב את הסביבון ומקבל צימוקים בהתאם האות שיצאה לו, לפי הפרשנות המשפחתית שלנו:
נ – "ניין" (לא, בגרמנית) – אתה לא מקבל כלום!
ה – "האלב" (חצי) – זכית בכמות קטנה.
ג – "גאנץ" (הכל) – תקבל את כל הצלחת.
פ – "פיי" (נדרש לשלם…) – עכשיו תחזיר לקערה את כל הצימוקים שלך…
"אני זוכרת ששאלתי פעם את אבי: הרי נ' זו האות של 'נס' בסביבון, אז למה אצלנו במשפחה מי שנופל על נ' לא מקבל כלום? אבי בחכמתו ענה לי: 'מניסים לא קמים, מנפילות קמים!'. הכוח המיוחד של העם שלנו, במשך כל ההיסטוריה, זה הכוח לקום אחרי נפילות, וגם אנחנו כיום צריכות ללמוד מהיכן שואבים את הכוח לקום.
"לפני כמה ימים פגשתי אישה יקרה שאמרה לי: 'ימימה, את פוגשת אנשים בקניון, בחנויות או במסעדות? את שומעת על אנשים שטסים לחו"ל? זה הכל פוסט־טראומה. כל העם הזה, גם אלה שמצליחים לטייל וליהנות, כולם הלומי קרב…'. אמרתי לה: 'להפך, יקירתי, כולם יהלומי קרב, לא הלומים…'.
"בשנים האחרונות אנחנו מנכסים לעצמנו מושגים יווניים שחדרו לשפה שלנו ולאורח החיים, והגיע הזמן לחזור ולדבר בשפה של התורה. אכן, היוונית היא אחת השפות העתיקות והיפות בתבל, אבל אנחנו רואים שאחד הימים העצובים בהיסטוריה שלנו היה כאשר חכמינו ז"ל נצטוו לתרגם את התורה ליוונית.
"תגידו: מה כל כך רע בה? ובכן, היוונית הכניסה ללקסיקון שלנו מושגים כמו: טראומה, קומדיה, אופוריה. אבל בלשון הקודש אין קומדיה, יש שמחה! אין אופוריה, יש תקווה! וגם אין טרגדיה – יש בחירה!
"פעם שמעתי מהרב זקס שהחיסרון של היוונים היה שהם האמינו – והיו נתונים – לגורל. 'הגורל נחתם – ואין להשיבו', הם אמרו. אבל אנחנו, עם ישראל, מאמינים בבחירה, יש לנו כוח לשנות את הגזירה.
"טרגדיה היא מחירו של הגיבור שטעה, ועכשיו נפל. היא מניחה את האדם במקום נוח, כי הוא משלם על מעשיו ולא יכול לצאת מהמצב הקשה. לעומתו, אנחנו נדרשים לבחור. ה' נתן לנו כוח להיות אנשים שבוחרים כל יום מחדש.
"לענייננו, בשנה האחרונה כולם מדברים על טראומה ופוסט־טראומה, ואני חושבת שהביטוי הנכון הוא תורה ומה. מה התורה באה ללמד אותנו מכל דבר שקורה, מכל חוויה שאנחנו עוברים. והנה, במלחמה הזו גיליתי שאני צריכה ללמוד מגדולי תורה שנמצאים בשדה הקרב, מהחטופים והחטופות שחזרו אלינו ומספרים סיפורי גבורה ואמונה, מנשות המילואים שהתמסרו בכל כוחן למשימה החשובה של הצלת עם ישראל, וכמובן לחיילים הצדיקים ששילמו בגופם ובנפשם. אני מרגישה שמתהלכים בינינו עשרות אלפי תנאים וגדולי עולם!
"גם דמותו של בעל התניא מוכיחה שאין תורה כתורתם של אלו שיצאו מהשבי, והם מביאים לעולם תורה חדשה. אנחנו רואים זאת לאורך שרשרת הדורות, שאנשים שהיו בשבי ויצאו לחופשי הביאו גילויים חדשים ומיוחדים בתורה: החל מאברהם אבינו שהיה באור כשדים, ואחר כך הביא לעולם את אור האמונה. יוסף שהיה שבוי בבית הסוהר, ולימד את תורת המחילה – "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים". עם ישראל יוצא ממצרים, וזוכה לקבל ולהנחיל בעולם את התורה הקדושה. רבי שמעון ובנו נמצאים במערה, ואז יוצאים ומלמדים את תורת הקבלה. וכמובן, בעל התניא כלוא במאסר בפטרבורג, ויוצא אחרי 53 ימים כנגד נ"ג פרקי התניא!"
תורה חדשה – ממנהרות עזה
"איזו תורה הביאו לנו החטופים", ממשיכה הרבנית ימימה, "ששרדו את ימי השבי הקשים, אבל חזרו והפיחו בעם ישראל רוח חדשה? הנה, בואו נלמד קצת מאבינתן אור, בנה של דיצה, שסיפר על הדברים שהחזיקו אותו בשבי.
"הדבר הראשון: 'יש לי רק את היום הזה'. אבינתן מספר שכל יום היה מזכיר לעצמו לנצל כל דקה פנויה. בעל התניא מדבר על כך בפרק ל"ז – על יסוד מאמר חז"ל: "היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם". היום – זה זמן העבודה! כל אחת ואחת כאן תחשוב שיש לה רק את היום הזה, ואיך היא מנצלת אותו לטובה.
דבר נוסף: 'לא לכעוס, לא שווה לבזבז על זה אנרגיה'. באגרת הקודש כותב אדמו"ר הזקן על הכעס – "כאילו עובד עבודה זרה". למה עד כדי כך? כי אילו האדם היה מאמין באמת שהכל בא מה' יתברך, לא היה כועס כלל.
"ומה שחשוב: 'לא לוותר על המוח שלנו'. אבינתן, מהנדס במקצועו, משתף כי מה שהחזיק אותו היה השמירה על כוח המחשבה וההבנה. והרי בחסידות מדובר בהרחבה על 'מוח שליט על הלב'.
"ועוד משהו: אבינתן סיפר שבאחד מימי השבי מצא חוטי חשמל והוא התחיל להתעסק איתם. הוא חיפש חוטים של פלוס ומינוס כדי לחבר אותם, ובכך להצליח לסגור מעגל חשמלי וגם להדליק אור. שימו לב: מינוס ומינוס, כידוע, לא מתחברים. להיכנס לנמיכות הרוח, לדיכאון, לא פותר את הבעיה! גם פלוס ופלוס לא סוגרים מעגל חשמלי – מי שיהיה באופוריה, בתחושות גבוהות מדי, ללא שבירה או ביטול, גם הוא לא יצליח להדליק את האור! 'יש הרבה רע, ויש הרבה טוב. אני אחבר את שניהם יחד ואצור אור גדול'!"
כשהרבנית ימימהסיימהאת דבריה, היא ביקשה מכל אחת מהנשים להניח את ידה על ראש חברתה, והאולם כולו רעד כשאלפי נשים התפללו יחד את ברכת "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה! יברכך ה' וישמרך!…".
ההזדמנות של ספיר
התרגשות נרשמה בין הנשים עם הצטרפותה של פדוית השבי ספיר כהן להתוועדות הגדולה. "אף פעם לא חשבתי שאדבר על אמונה וביטחון בה'…", פתחה ספיר. "בעצם, אף פעם לא חשבתי שאדבר מול קהל. זה דבר שלא הייתי מסוגלת לעשות לפני ה־7 באוקטובר. אבל אחרי שחזרתי מהשבי הרגשתי שאת הסיפור שלי אני לא יכולה שלא לשתף. הבנתי שהסיפור שלי הוא כבר אירוע לאומי, הסיפור של עם ישראל.
"שבועיים לאחר שחזרתי, כבר עמדתי מול קהל של 400 איש. אני זוכרת שאחי ניגש אלי ושאל אותי: 'ספיר?! את עומדת ומרצה בפני קהל?!…' אבל הרגשתי שמה שאני עושה הוא חשוב, ושאני אדם אחר ממה שהייתי קודם לכן.
"את כל התהליך הזה עברתי בזכות מעגל של אנשים מופלאים שהקיפו אותי מהרגע שיצאתי מהשבי. אני מתרגשת לראות כאן בשורה הראשונה את הרבנית לאזאר ממוסקבה, אשתו של הרב הראשי לרוסיה הרב בערל לאזאר, שליוותה אותי מהיום שחזרתי הביתה. בזכותה, ובזכות עוד רבים וטובים, אני יכולה בכלל לדמיין שתכף אזכה להקים בית נאמן בישראל…
"בערב שבת לפני שנתיים, ה־6 לאוקטובר, נסעתי יחד עם בן זוגי סשה טרופנוב לקיבוץ ניר עוז. אני זוכרת שעלינו לאוטובוס, ואני יושבת עם הפנים לכיוון החלון ובוכה. הבנתי אז בתוך תוכי שהסיפור שלנו נגמר, ושאני צריכה להיפרד ולצאת לדרך חדשה. באנו מרקעים שונים, והיו לנו פערים גדולים מדי בנושאי דת ואמונה. שבועיים קודם לכן אמרתי לו שאני רוצה להקפיד יותר על שמירת כשרות בבית, והוא אמר לי כדרך אגב: 'עם כשרות אני יכול לחיות, אבל עם שבת – זה כבר יותר מדי…'.
"ואז, בשבת ה־7 לאוקטובר, כשאני מסתתרת מתחת למיטה ושומעת את המחבלים הארורים מסתובבים בבית וחושבת שאלו הרגעים האחרונים שלי, קיבלתי החלטה לשמור שבת, וכך עשיתי. אבל מאז שחזרתי מהשבי חיכיתי שגם סשה יחזור, כשבמקביל לא ידעתי איך לספר לו שאני כבר שומרת שבת ואיך זה ישפיע על הקשר שלנו…
"ואז, כשסוף־סוף סשה חזר מעזה, זה המשפט הראשון שהוא אמר: 'אני יודע שיש אלוקים…'. באותו יום, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה הוא הניח תפילין. הרב לאזאר הגיע אליו עם סט תפילין חדש ומהודר והם חגגו יחד את בר המצווה…
"האתגר הגדול ביותר", אומרת ספיר, "הוא להוריד את האורות הגבוהים דווקא לשגרה היום־יומית… אנחנו חיים בעולם של שפע וחומריות, וזה יכול להרחיק אותנו מהאמונה ומהשליחות שלנו. אבל השבת היא מתנה כל כך נפלאה, היא נותנת לנו זמן לעצור ולהסתכל על מה שיש לנו ועל מה שאנחנו צריכים לעשות. לפעמים אני נזכרת ברגעים הקשים בשבי, איך התחננתי לה' ושאלתי 'למה זה מגיע לי?', ודווקא האמונה הייתה זו שעודדה אותי.
"אני נזכרת בדקות האיומות של בוקר שמחת תורה, כאשר אני מסתתרת ושומעת את הקולות בערבית מתקרבים, ומה שעבר לי בראש זה 'עוד לא הספקתי לעשות משהו משמעותי בחיים שלי'. ביקשתי אז מה' שיתן לי הזדמנות להגשים את הייעוד שלי!
"כנראה שבשבי, במצב הישרדותי, אדם מקבל כוחות עליונים שמחדדים בו את האמונה. וכשיצאתי משם, הבנתי שה' נענה לתפילתי ונתן לי עוד הזדמנות, ואני מנצלת אותה עד תום!"
