הרב פתחיה פוגל: ברוכים הבאים לכולם! לחיים!
אתם יודעים שחסידות שייכת למקום שלמעלה מהגבלות כל שהן. בעניין הזה יש סיפור מופלא על המשפיע רבי מנדל פוטרפס. הוא היה יהודי של מסירות נפש, שעסק בהצלה של המוני יהודים מהעול של מסך הברזל ברוסיה. אחרי זמן ממושך של פעילות מחתרתית, הגיע הזמן שהוא רצה לצאת גם בעצמו, בפרט שחלון ההזדמנויות הלך ונסגר. אבל אז פגש אותו אחד מחבריו החסידים ואמר לו: "אם אתה יוצא עכשיו מכאן, זה בעצם אומר שגם למסירות־נפש יש גבול!…" ר' מנדל קיבל את הטענה, שינה כיוון ונשאר עוד הרבה שנים ברוסיה, שכללו גלות בסיביר עם הרבה צרות וייסורים – עד שבסופו של דבר הוא הצליח לצאת משם.
כשאנחנו באים להתוועד או ללמוד חסידות, אנחנו מחפשים ומבקשים את נקודת ה"בלי-גבול". הנקודה הזאת שואבת מהמעיין של התורה העמוקה של הבעל שם טוב, שכל מי שקשור, קצת או הרבה, במעגלים כאלה ואחרים, לעניין של החסידות, יודע שכאן הולכים לעולמות שמעל ומעבר למציאות הרגילה.
מספרים על האדמו"ר הזקן, שבזקנותו אמר שהוא כבר לא רואה בתקרת הבית שלו את קורות העץ, אלא הוא רואה את 'כּוֹחַ הפּוֹעֵל בַּנִפְעָל', כלומר, את הכוח האלוקי שמהווה את העולם כל רגע ורגע. כשמניחים את הידיעה הזאת היטב בראש, כשמפנימים את המציאות של אחדות ה' שבה 'אלוקות בפשיטות', אז כל עבודת ה' בפועל כבר נעשית בדרך שהיא מעל ומעבר לכל גבול. שנזכה גם להתוועדות שהיא מעל ומעבר!
לטפס לראש הקרחון
הרב אייל יעקובוביץ': שלום לכל הציבור הקדוש. שלום לרב שמואל אליהו שליט"א, ברוכים הבאים. אני רוצה לפתוח בשאלה לרב. יש לפנינו חוברת לזכר הרב שניאור קץ זצ"ל היקר והאהוב שלנו. שמעתי שלפני שהרב שניאור נפטר, הוא קרא לאחיו הרב מאיר יבדל"א וביקש ממנו: "מאיר אחי, שמור שלא תאבד הנקודה החסידית!" השאלה אל הרב היא, מה זאת הנקודה החסידית בשביל הרב?
הרב שמואל אליהו: באופן כללי, יש שני צדדים בתורה. יש תורה שניתנה בהר סיני לפני כך וכך שנים, ויש תורה של "אשר אנכי מצווך היום". כשאדם דבק בקדוש ברוך הוא – לא רק שומר מצוות ומקיים את החוקים, אלא ממש דבק בה' כמו הבעל שם טוב ותלמידיו וכמו הרבי מלובביץ', אז הוא שומע את התורה שהקדוש ברוך הוא נותן היום. כשנכנסתי לכאן חשבתי בליבי, אם הרבי היה מתוועד כאן היום – מה הוא היה אומר? התשובה נראית לי ברורה. אני זוכר שלפני שלושים וארבע שנים, אחרי המערכה נגד סדאם חוסיין, שאז ירו לכאן 39 טילים שכמעט לא פגעו בנפש, הרבי אמר שזה נס גדול יותר מפורים! אם כך, אחרי המלחמה הזאת, שירו עלינו כמעט 30,000 טילים, ובניסי ניסים הפגיעות היו מעטות – אין ספק מה הוא היה אומר עכשיו!
הרב אייל: גם לי הייתה לי מחשבה דומה כשנכנסתי לכאן. ראיתי שבוערת כאן אש של גאולה! כששרנו "פדה בשלום נפשי", חשבתי על האדמו"ר הזקן, גדול מרבן שמו, קדוש אלוקים שאנחנו שמחים בשמחה שלו היום, ונזכרתי בתורה שלו על הבעירה הפנימית. בתניא אדמו"ר הזקן מביא מהזוהר בפרשת משפטים את דברי הינוקא, שבהם מבואר שעל ראשו של כל יהודי זורח אור הנשמה. "והנה ה' ניצב עליו".
האור שעלינו הוא לא אור של פרוז'קטורים כאלה, אלא זה אור אלוקי אמיתי. זהו אור שיוצא מהאש שנאחזת בפתילה, שהוא הגוף שלנו. כאשר הגוף נאחז בשמן, שהוא משל לתורה והמצוות שאנחנו מקיימים, אז צריך ניצוץ כדי להבעיר את הנר. והניצוץ הזה, הוא הנקודה של מסירות הנפש. יש מסירות נפש פרטית, שבה אדם מבטל את הישות שלו בפני ה', ומכוח זה הוא נותן צדקה, קם בחצות או לוותיקין, מתמיד בתורה ומבטל את התאוות שלו. מעבר לזה, יש מסירות נפש של כלל ישראל. בזמן האחרון אנחנו רואים אש בוערת מעלינו שמאירה באור עצום על כל כלל ישראל. אפשר להסתנוור מהאש הזאת!
הרב שמואל: הרבי, כבר לפני עידן ועידנים, לפני יותר משלושים שנה, היה חוזר הרבה פעמים שצריך רק לפתוח את העיניים ואת האוזניים ואת הלב, כדי לראות את המראה הגדול הזה. לפעמים אנחנו מפטירים כדאשתקד, מרגישים עבדים ולא מבינים שכבר הגיע זמן הגאולה. "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי"! הרבי היה מזכיר תמיד את המדרש על המשיח שעומד על גג בית המקדש ואומר: "ענווים הגיע זמן גאולתכם!" את כל המלחמות ה' עושה בשבילנו. אנחנו כבר רואים "אור חדש על ציון תאיר"!
הרב אייל: בדרך כלל אנחנו חושבים שניסים הם טובה שהקדוש ברוך הוא עושה לנו כדי להציל אותנו. אמנם זאת מחשבה נכונה, אבל האמת היא שלפני ההצלה הממשית, הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ובוחר בנו, ולכן הוא מאיר עלינו את האור של הניסים. הנס הוא בעצם קצה הקרחון של מה שהקדוש ברוך הוא מרגיש כלפינו. מהקצה הזה צריך לטפס אל מה שעומד בשורש שלו, שזהו האור הגדול שה' מאיר על ישראל.
לפעמים האור מופיע מתוך החושך כמו נס פורים, שבעקבות הגזירה הגענו למדרגה של "הדור קיבלוה". אחרי החושך שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם בסוף הגלות של שבעים שנה, הקדוש ברוך הוא האיר עליהם את האור דרך גזירת המן הרשע, שבסופו של דבר האירה עליהם את האור של הנס, ואז קיבלו את התורה מחדש מתוך אהבה. אהבת עולם שה' אוהב אותנו, מתגלה במיוחד בדור הזה עם הניסים שהיו בשנתיים האחרונות עד שאי אפשר לספור אותם. "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו".
הרב, אולי אתה מזהה "הדור קיבלוה" גם בזמן שלנו? אתה פוגש הרבה ציבורים, איך נראית קבלת תורה המחודשת בזמן הזה?
הרב שמואל: אספר לכם סיפור. בזמן המלחמה הגעתי לשבעה בבית של משפחה שכולה, שהבן שלהם נהרג במלחמה. לא הכרתי אותם לפני כן, אבל שמעתי על הבן שלהם. הגעתי לשם בסוף השבעה, והגיעו קצינים מהצבא לספר להם יותר פרטים. חיכיתי עד שסיימו, ואז האבא אמר לי כך: "הרב, תדע לך שבשבעה הזאת היינו כמה פעמים במעמד הר סיני!" האבא הזה נתן לי מילים למה שהרגשתי הרבה פעמים בהלוויות, ולהבדיל בשטחי כינוס עם החיילים, שכולם כאיש אחד בלב אחד. "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך". מרגישים פשוט אור של גאולה. ידוע שהאדמו"ר הזקן השתמש הרבה במילה "ממש". בוודאי גם הוא נמצא איתנו יחד עם כל הצדיקים ששמחים איתנו ואומרים לנו שזה ש"הנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו" זאת מציאות ממשית. "אהבת עולם אהבתיך" זה עניין בעל קיום ממשי.
בראבו, רבי!
הרב אייל: הרב אמר קודם שהנקודה החסידית היא הדבקות, וממילא עבודת ה' מתמלאת בחיות. כשאדם עושה משהו היום כי הוא עשה אותו אתמול – זה בסדר, אבל אם הוא עושה אותו מצד "אשר אנכי מצווך היום", אז הוא מלא חיות והוא זוכה לעשות את הדברים בשלימות. זאת הסיבה שאנחנו מתוועדים כאן, כי התוועדות לוקחת דברים שהם תיאוריה, והופכת אותם להיות תוספת חיות בעבודת ה'. כאן זוכים לקבל עוד ניצוץ שמבעיר את הפתילה.
באופן כללי, יהודי חסידי אף פעם לא תופס אירוע כמשהו נקודתי, אלא רואה בו דיבור אלוקי. חסידים מספרים, שכשאדמו"ר הזקן נכנס למאסר, הגויים שמעו שהגיע רב חשוב, ומנהל בית הכלא בכבודו ובעצמו בא לשוחח אתו. כדי להראות שהוא יודע משהו, הוא שאל את הרבי איך יכול להיות שה' שואל את אדם הראשון 'אייכה', וכי הוא לא יודע איפה הוא? אדמו"ר הזקן ענה לו: האמת היא שהקב"ה שואל אותך אותה שאלה עכשיו… "אתה אדון ולדימיר, שחי כך וכך שנים" – ואז הרבי נקב במספר השנים המדויק שחי אותו קצין רוסי – "אייכה? מה עשית כדי להטיב לעולם?" הקצין הרוסי החוויר מהשאלה הנוקבת ומהעיניים היוקדות של האדמו"ר הזקן ואמר לו: "בראבו! כל הכבוד! ענית תשובה ניצחת".
חסידים הסבירו, שאדמו"ר הזקן לא רק ענה תשובה לשאלה הספציפית של אותו רוסי, אלא הוא שמע את הקדוש ברוך הוא שואל אותו עצמו 'אייכה'. כשהוא שמע את השאלה, הוא גם הבין את התשובה שה' שם בפיו. הוא ידע שהוא עתיד לצאת מהמאסר, כי יש לו עוד הרבה טוב לעשות בעולם. שם נדלקה הפתילה של של אדמו"ר הזקן, שלא להסתפק במה שעשה עד כאן, אלא להתעורר לצאת מהמיצר של המאסר כדי למסור את הנפש על עם ישראל ולפעול עוד ועוד למענו.
הרב שמואל: היום יצא לי, תוך כדי הכנה לשיעור, לקרוא יחד עם אשתי את הפסוקים בספר זכריה: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה': וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ". בפסוקים האלה הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל "רָני ושמחי!" תשמחו, תשמחו!! ברור שכשהקדוש ברוך הוא מדבר לזכריה, הוא מדבר באמת אלינו! הקב"ה אומר לנו: "עם ישראל, תשמח! אל תחזור חלילה לחטא המתאוננים או חטא המרגלים כי הנני בא", הקב"ה משרה בנו את שכינתו. כל עניין המנורה והעניין של חנוכה, זאת העדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל.
רבותיי, תקשיבו כולכם: בזמן הזה אנחנו נמצאים עם כזאת השראת שכינה בישראל, כאלה ניסים, כזה גילוי של אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו וכזאת התעוררות בלבבות כמו שלא היה מעולם! ממש לא יאומן כי יסופר. אספר לכם משהו: פגשתי השבוע יהודי בוער באהבה לאלוקים. הוא חילוני שמאלני, ממש מהקצה הכי רחוק. יהודי שלא עושה ברית מילה לילדים שלו. כלום ושום דבר. בכל זאת, כשדיברתי אתו קצת ואמרתי לו כמה פסוקים, הבחור כמובן לא יודע מה זה פסוקים, לא זכריה וגם לא יחזקאל, אבל כשהוא שמע את הפסוקים ראיתי שהוא נדלק. נפשי יצאה אליו מרוב אהבה.
ראיתי שהרבי כותב על הדור שלנו, גם על הרחוקים ביותר, שהם כבר עשו תשובה. גם כשהרבי דיבר עם אבא זצ"ל, הוא חזר על כך שישראל כבר עשו תשובה. העיניים שלך רואות אדם שלא עשה ברית לבן שלו, אבל הוא לא רק הרהר בתשובה הוא בכה תשובה!
באותו אירוע היה צלם שבא רק לצלם, בלי קשר לנוכחים, אבל גם הוא לא היה להתאפק ובא לספר לי כמה הוא מתעורר לתשובה. אחיי ורעיי! אנחנו יושבים פה וחושבים על האדמו"ר הזקן וכל הצדיקים שמתוועדים אתנו, ובוודאי שהם היו אומרים לנו להסתכל על כל יהודי בעין הכי טובה שיש. להבין שיהודי שאתה רואה עם קעקועים, עגילים ורסטות, ממש מחכה שתאיר לו פנים ותחבק אותו.
הרב אייל: אדמו"ר הזקן מפרש את השבח שנאמר על משה רבנו: "ותמונת ה' יביט", שהכוונה היא שהוא ראה את ישראל כמו שה' יתברך ראה את ישראל. התמונה של עם ישראל שהוא רואה, היא כמו המבט של ה'.
הרב שמואל: בהחלט זהו מבט של אהבה אלוקית – "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד". האהבה האלוקית באה לידי ביטוי באור עצום שמופיע בנשמות ישראל. בדור של זכריה המצב מבחינה רוחנית היה בלאגן רציני. נשים נוכריות, אשוריות ועמוניות, לא דיברו עברית וכו'. אבל זכריה לא נבהל, והוא אומר בשם ה' שכל הבעיות ייעלמו במהירות: "וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֺן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד".
אם בדור ההוא הקב"ה אמר "הנני בא ושכנתי בתוכך", אז כיום יש לנו פי אינסוף השראת שכינה אחרי המסירות נפש של אנשים שעושים סבבים ועוד סבבים בצבא ובבית, והרצון האדיר של כולם לתרום ולתת ולעשות! גם היהודים שבגלות – כמה הם תורמים וכמה הם מוכנים לסבול בשבילנו. אנחנו צריכים רק לפתוח את העיניים, לפתוח את הלב, ולחבק כל יהודי שמאיר באור יקרות, כמו שהרבי היה עומד ומביא לכל אחד דולר לצדקה ומברך אותו כאילו הוא הבן שלו. תהיו כמו הרבי! לחיים!
למה לא תנסו בעדינות?
הרב אייל: רבותיי, נקבל בשמחה גדולה את הרב יהושע שמצטרף אלינו. אני רוצה לספר לכם, שכשאני הייתי בחור צעיר בישיבה לצעירים, הרב יהושע היה מגיע להעביר לנו בספרייה שיעור בליקוטי תורה של האדמו"ר הזקן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהכרתי את הספר הקדוש והנשגב הזה. אחד היסודות שהאדמו"ר הזקן מדבר עליהם הרבה מאוד בספר ליקוטי תורה, הוא העניין של ההתבוננות, כשהדרך להגיע לדבקות ולחיות בעבודת ה' היא דרך התבוננות. אני רוצה לשאול את הרב יהושע, איך עושים את העבודה הגדולה הזו? הרי לא מדובר בסתם לימוד, מדובר במשהו קצת שונה. אם אפשר שהרב ייתן לנו כיוון בעניין הזה.
הרב יהושע: ברשות מורנו ורבנו הרב שמואל. זכות גדולה להיות כאן. הרב אייל, אני גדלתי בבית חב"די במידה מסוימת, אז עוד לפני שנדבר על השאלה שלך אני אספר משהו מהבית. אבי מורי ע"ה היה מדגיש שלוש מילים עיקריות בתניא, ששלושתן מופיעות בפרשת השבוע שלנו. כל הבעירה, האש של אהבת ה' והדבקות בו יתברך, נלמדת מפרשת השבוע שלנו בשלוש המילים הללו: דביקה, חשיקה וחפיצה. השלישייה הזאת נלמדה מפרשיית שכם בן חמור, שזהו אירוע שפל שבשפלים. ומאותו מקום חז"ל לומדים את העיקרון שאהבת ה' היא "בכל לבבך – בשני יצריך"…
מה עומד מאחורי זה?
חסידים מספרים שרבי אחד שאל את הבן שלו: "תראה, היצר הרע עושה בדיוק מה שהקדוש ברוך הוא אומר לו, ואילו אתה נעבעך…". ענה לו הבן: "זאת לא חכמה – לי יש יצר הרע, אבל ליצר הרע שלי אין יצר הרע…". ליצר הרע אין מי שמפריע, אז הוא עושה את רצון ה' מתוך בעירה, בלי שום מחסומים ובלי מעצורים. לכן כשאומרים 'בכל לבבך – בשני יצריך' הכוונה היא שהכיוון אמנם יהיה של היצר הטוב, אבל העוצמה של האש תהיה כמו שיצר הרע יודע להבעיר אש!
לכן דווקא מאותו רשע לומדים שהבעירה לה' יתברך צריכה להיות ב'דביקה וחשיקה וחפיצה'. בספר התניא אדמו"ר הזקן חוזר הרבה פעמים על המילים הללו, ומכיוון שהוא כותב אותן בהקשר של אהבת ה', רואים שהוא לא מתאפק ומוסיף עוד ביטוי: "ונפש שוקקה". הוא בוער באהבת ה' ולא יכול לכלוא את העוצמה של האש הזאת.
בקשר לעניין של ההתבוננות, צריך לשאול שאלה מקדימה: איך באמת אדם יליד חומר, בשר ודם שחי בעולם הזה הגשמי, מגיע למצב שיש לו דביקה וחשיקה וחפצה ונפש שוקקה לה' יתברך? התשובה היא, שיש אש שיורדת מלמעלה. האש הזאת היא ההתבוננות באלוקות, שהיא עיקר העיקרים של ההתבוננות. כשאדם מתבונן בדעת אלוקים באמת, הוא מבין שכל החיות והאש של היצר הרע היא השתקפות של ההשתוקקות והכיסופים לה'. זאת אש שהיא מעין האש הבוערת של כל הנבראים כולם לאלוקות. כשיהודי מתבונן בסוד העמוק הזה, האש של מעלה נדלקת בליבו ומדליקה את האש של מטה.
האש של מעלה היא למעשה החיות של השורש האלוקי המחיה את הכל. אדמו"ר הזקן מלמד עוד פעם ועוד פעם, שמה שאדם רואה מולו – שולחן, כוסות ואפילו קצת ארק שיש כאן – בפנים הכל מלא חיות אלוקית. ממילא, כשהכל מאיר חיות אלוקית באש שבאה מההתבוננות בשורש שלמעלה, אז האש שבאה מלמטה היא בדביקה חשיקה וחפיצה. זאת אש בוערת בלי גבולות ובלי מעצורים.
אתם יודעים שבחב"ד לפעמים מדברים בלשון בוטה. אנשים מרימים גבות ומתפלאים איזה דיבורים אלה. המשפיעים אומרים, שלפעמים מדברים בחריפות כדי שגם הנפש הבהמית תבין. אנחנו רוצים ללמוד חסידות ככה שלא רק הנפש האלוקית תבין שזה פשיטא, אלא שגם הנפש הבהמית תבין. גם הנביאים דיברו בשפה בוטה מאותה סיבה. כשהנפש הבהמית מבינה, אז היא מוסיפה אש מלמטה לאש שיורדת מלמעלה. זאת העבודה של ההתבוננות – לפקוח את העיניים ולראות שאש אלוקית יורדת מלמעלה על כל המציאות, ועל עם ישראל ביחוד.
זה בן שלי, תפוס אותו!
הרב שמואל: אמנם אנחנו יושבים פה שלושה רבנים ביחד, אבל אני רוצה לומר לכם שמה שהרב יהושע אמר עכשיו זה לא דבר תורה לרבנים בלבד. אלה דברים שמכוונים לכל אחד מכם. הרי האור של החסידות נועד להביא את הגאולה ואת המשיח, ואיך תבוא הגאולה והמשיח? מה התפקיד שלכם בסיפור? כשכל אחד מכם יפוצו מעיינותיו חוצה. אם אתם רוצים שיבוא משיח אז צריך להפיץ אור לכולם! לא רק לצדיקים, לא רק לחב"דניקים, לא רק לדוסים, אלא שכל הארץ תהיה מלאה מכבודו, אז מה שאמר המשיח צריך להתקיים אצלכם – להפיץ את המעיינות שלכם חוצה.
איך מפיצים את מעיינות שלכם דווקא? הכוונה היא שכשאני צריך לומר דבר תורה ואני רוצה שהציבור יתעורר, אני אומר דבר שבוער בליבי. גם כשאתה לומד הרבה תורה, לא כל דבר אתה אומר לאחרים. אבל אם תאמר את מה שבוער אצלך בלב, הדברים נשמעים. בשביל להיות תלמידים של גדולי החסידות ושל הרבי, זה לא מספיק ללמוד כמה שיחות ולשים גרטל. כדי להיות שייכים לרבי צריך ללכת ולהפיץ וללמד תורה באומץ, כמו שהחב"דניקים הולכים ממקום למקום ועושים במסירות. כשתפיצו את המעיינות כך, אין ספק שתבוא הגאולה.
תדעו לכם: אתם לא יודעים כמה האור של התורה שלמדתם עד היום יכול להביא גאולה לעולם! הרב יהושע יכול לספר לכם. הוא גר ברמת גן, בתוך גוש דן עם כל המעלות שלו. תשאלו אותו כמה מתיקות וכמה אור וכמה קדושה יש בכל יהודי. כשאני מדבר עם התל אביבים ואני רואה אותם, כל אחד במקום שבו הוא נמצא, אני אומר בליבי: 'הרי הוא הנכד של הבעל שם טוב או של הבבא סאלי או הבן איש חי. אולי של השם משמואל או השפת אמת. אולי יותר מזה, אני לא יודע – אולי צאצא של הרשב"י או רבי עקיבא, אבל מה שבטוח שהוא בן של אברהם, יצחק ויעקב. ולכן כשאני מדבר אתו, אני מרגיש שהבעל שם טוב דוחף אותי מאחורה: "זה הבן שלי, תפוס אותו".
מה אתם אומרים, אם הבעל שם טוב אומר לכם, תעשו או לא? אתה יודע כמה הבבא סאלי יעזור לך כשאתה תעזור לנכד שלו? כמה האר"י ז"ל, רבי יוסף קארו, רשב"י, רבי עקיבא יעזרו לך? כמה הקדוש ברוך הוא יעזור לך? כל יהודי זה הבן שלו! אצל חסידים קוראים לזה 'ביטוש'. כלומר, לשבור את היצר הרע. צריך לנצח את היצר שאומר 'לא נעים, איך אני אגש אליו? ככה עם הקעקועים שלו…'. ה' מאיר אור חדש, הוא שפך אור גדול על עמו ישראל במלחמה האחרונה, ואנשים רק מחכים שמישהו ידליק בהם את הניצוץ.
תראו לדוגמא את הסבא שלי ע"ה, אבא של הרב אליהו. הוא היה בעל תשובה, שבהתחלה התעורר לו משהו בלב אבל הוא נשאר בחילוניות שלו, עד שבא איזה יהודי מתוק, נתן לו את הכלי והוא התהפך לגמרי. הוא נעשה גדול המקובלים בירושלים! בזכות אותו יהודי אני מדבר אתכם עכשיו. בזכותו הרב אליהו היה כאן ופעל ועשה מה שעשה. אם תפסת יהודי אחד לעורר אותו, ככה מגיע המשיח. מה שהמשיח אמר לבעל שם טוב, הוא אומר לכל אחד מאיתנו. הוא לא סיפר לו סיפור יפה שיהיה מה לספר לילדים לפני השינה. הרעיון הוא שככה מביאים גאולה.
הרב אייל: אם להוסיף מעט על הדברים שאמרו פה בחירי צדיקיא, נחזור שוב לאגרת שכותב הבעל שם טוב לגיסו ר' גרשון קיטובר שהיה כאן בארץ ישראל. הוא מספר שם על עליית נשמה שהוא עשה בראש השנה תק"ז שבה הגיע להיכל המשיח ושאל אותו: "אימתי קאתי מר?" השאלה הזאת היא לא סתם שאלה עיתונאית. זאת שאלה מעשית, איך 'להביא לימות המשיח'. המשיח ענה לו "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה… ויוכלו גם המה לעשות ייחודים ועליות כמוך". מה ששמענו כאן, אלה אותם ייחודים ועליות.
הרב יהושע דיבר על כך שמאחורי כל מה שקורה במציאות, 'אין עוד מלבדו'. הרב שטיינזלץ זצ"ל אמר שהמציאות היא כמו ציור תלת ממדי. אלה תמונות שבהתחלה לא מבינים מה יש שם. רואים סתם קשקוש כזה. רק כשתופסים זווית מסוימת, פתאום רואים תמונה עמוקה ועשירה. אחרי שראית פעם אחת, אתה כבר לא יכול שלא לראות את התמונה הזאת. התבוננות כזאת על המציאות, נקראת 'ייחודים'. כשמשהו היה נראה לך כמנותק מאלוקות, ואתה מתבונן ומעמיק ומבין שוב שבאמת אין עוד מלבדו ממש, הקשקוש מתהפך להיות הציור האמיתי. כשהכל מאוחד אצלך, אתה כבר רואה את האלוקות שממלאת את המציאות, ואז אתה גם יכול להתחיל להתפלל תפילה של ייחודים.
הדבר השני שהמשיח אמר לבעל שם טוב הוא לעשות 'עליות'. זה שייך למה שאמר לנו הרב שמואל. כשאתה רואה ביהודי נכד של הבעל שם טוב או הבבא סאלי וכן הלאה, אתה מפנים שיש לו נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", ואז כבר אתה מרים אותו והוא מתעלה. יש לו עלייה. אם אדם מתבונן בדבר הזה, ומבין שהמציאות היא כמו שהשפת אמת אומר על אברהם אבינו, שראה "בירה אחת דולקת" והכוונה היא שהבריאה דולקת ורודפת אחרי הקדוש ברוך הוא, אז הכל מתעלה. אין בעולם אינטרסים אחרים חוץ מהצימאון לה'. כשהתחברת אל המעיין שלך, תוכל לצאת וללמד תורה, וזאת תהיה כבר תורה אחרת. כשתגיד דבר תורה בחדר אוכל בישיבה, בבית, בסניף או שסתם תחבק יהודי ותסתכל עליו, כבר יקרה משהו אחר.
עסקים או בקבוק ארק
הרב יהושע: ראיתי פעם משפיע בכפר חב"ד שתפס בהתוועדות איזה חסיד שהיה עם כל הלבושים: "תגיד לי, מה אתה עושה פה? זה לא ביטול תורה?" אחר כך הסבירו לי שהחסיד הזה היה קצת בלחץ על הביטול תורה… בכל אופן, השאלה היא טובה, ואני שואל אתכם: בשביל מה באתם לפה, לאכול ולשתות? באתם כי אתם רעבים? למה באים להתוועדות?
התשובה נמצאת במניין המצוות של הרמב"ם, גדול הפוסקים. הוא מונה את סדר המצוות לפי מעלתן. מצווה ראשונה, היא מצוות אמונה בה'. השנייה, ייחוד ה'. אחר כך אהבת ה', יראת ה', עבודת ה', והמצווה השישית – מצוות דבקות בה'. זאת הנקודה שבה התחלנו – דביקה, חשיקה וחפיצה. חשיקה וחפיצה אלה מעלות עליונות של דבקות, אבל ה'דביקה' היא מצווה מדאורייתא – "ובו תדבק".
חז"ל שואלים: אפשר לדבוק בה'? הרי תישרף בתוך רגע! "אש אוכלה הוא"! חז"ל עונים תשובה, שנפסקה להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך, שלדבוק בה' הכוונה היא לדבוק בחכמים ובתלמידיהם. מה עושים כדי לדבוק בחכמים? אפשר לעשות איתם פרקמטיה, כלומר, מסחר שיועיל לתלמיד חכם. יש עניין שאדם ישיא בתו לתלמיד חכם או לישא בעצמך בת תלמיד חכם וכך נפסק להלכה.
מעבר לכל אלה, הדבר האחרון שנפסק בשולחן ערוך כדבקות בחכמים הוא לאכול ולשתות עם חכמים ותלמידיהם. תסתכלו מסביבכם: אתם רואים כאן חכמים ותלמידיהם? כן. אז תאכלו ותשתו! אתם חושבים שלשתות עם תלמידי חכמים הכוונה למיץ פטל? מה פתאום! זה לא נקרא לשתות. לשתות הכוונה ליין. אם אתה מרוסיה אז וודקה, ואם אתה ממרוקו תשתה ארק מהבבא סאלי. איך אצלכם אומרים ערק, עם ע' או עם א'? ערק בע' ראשי תיבות עושה רצון קונו. למה בארץ ישראל פתאום כולם כותבים עם א'? כי בארץ ישראל הפירוש הוא אוהב רצון קונו.
תראו איזה פלא פלאים – באתם לפה, ואתם זוכים לקיים את המצווה השישית בחשיבותה – לדבוק בתלמידי חכמים. ברור שחוץ מזה גם לומדים פה אמונה וייחוד ה' ואהבת ה', אבל הבסיס היא המצווה של אכילה ושתיה להידבק עם החכמים ותלמידיהם, שעל ידי זה אנחנו דבקים בה'! לחיים!
בין ליאדי לוולוזין
הרב יהושע: שרנו קודם את ניגון הדבקות שהרב נריה זצ"ל חיבר ל'ידיד נפש', והפך אותו להיות הכניסה לקבלת שבת בציונות הדתית. אספר לכם שיש כאן היום עוד חיבור נפלא בין הציונות הדתית לחסידות.
אחד משלושת גדולי תלמידיו של מרן הרב קוק זצ"ל, הרב הנזיר, כתב ספר גדול ומופלא בשם 'קול הנבואה'. בספר הזה הוא סוקר את כל חוכמת ישראל לכל פניה וצדדיה. הספר יצא בחיי הרב הנזיר, כשחלק אחד היה חסר. החלק הזה כולל בתוכו כמה וכמה פרקים על תנועת החסידות. הם נכתבו ונשמרו בכתב יד קודשו של הרב הנזיר ולא יצאו לאור. הרב הנזיר חשש שהם ייצרו מחלוקת, אז הוא השאיר אותם גנוזים.
אחרי הרבה שנים, בנו הרב שאר ישוב זצ"ל, שהיה רבה של חיפה, אמר שכבר השלום התרבה בעולם ואפשר להוציא את הפרקים האלה לאור. הביאו לנו כאן מהחוברות האלה כדי לטעום מהאור המתוק הזה. אתם יכולים לראות איך הרב הנזיר כותב בתמצית את עניינה של תורת החסידות, בדרך עבודתו הפלאית ממש, וכדרכו בקודש בהערות למטה מובאים מקורות רבים לסקור את הנושא בדייקנות שאין כדוגמתה.
יש כאן עוד פרקים נוספים, אבל יש כאן עניין אחד שבעיקר עליו שמחתי כמוצא שלל רב, וזאת ההשוואה שלו בין התניא לנפש החיים. אני גדלתי בבית חסידי, ואבא שלי היה קשור כמו הרב נריה בחסידות חב"ד ואולי אפילו יותר, אבל הוא גם היה רחב ומלא אהבה לכל ישראל. אבי מורי ע"ה היה אומר, שאחד מספרי החסידות הכי טובים שהוא מכיר, זה הספר 'נפש החיים' של ר' חיים מוולוז'ין… החסידות באה לחיות ולהאיר את האור האלוקי שמעמיד, מאיר, מחייה וממתיק את הכל, וב'נפש החיים' ההארה הזאת נעשית באופן שאין כדוגמתו!
הרב הנזיר, כמו שנמצא לפניכם בחוברות, בתוך הפרקים על תנועת החסידות, מביא פרק על ר' חיים מוולוז'ין ומביא דברים שלו שנכתבו בעקבות ספר התניא! למרות שיש בהם גם איזו מידה של חילוקי דעות מסוימים, עדיין העיקר והתשתית של הדברים היא ההסכמה ביניהם והחזרה במילותיו של ר' חיים מוולוז'ין על הדברים שנכתבו בספר התניא.
יש יסודות שהופיעו אצל הבעל שם טוב כמעט בפעם הראשונה בצורה מחודדת ובהירה כל כך, למשל הנושאים של 'אין עוד מלבדו' ושהוא 'סובב' ו'ממלא' כל עלמין. העניינים האלה התחדדו עוד יותר בבית מדרשו של האדמו"ר הזקן, וכשלומדים את דברי ר' חיים מוולוז'ין נראה כאילו הוא מצטט את האדמו"ר הזקן בתוך 'נפש החיים'… כאן ישנם המקורות של העניין הזה, וכשראיתי את ההערות של הרב הנזיר שמחתי שמחה עצומה! עושה שלום במרומיו בין הצדיקים, הוא יעשה שלום עלינו.
אנחנו, לומדי בית המדרש בתורתה של ארץ ישראל שהיא המאסף לכל המחנות, שהיא תורה שרוצה את כל גילוי האלוקות כמו שהחסידות לימדה אותנו, עם אהבת ישראל בלי מחיצות ובלי גבולות, שמחים במיוחד מברכת שלום כזאת. אנחנו אוהבים כל אחד ואחד מישראל ובוודאי שאוהבים כל גדול וגדול מישראל. במיוחד גדולה אהבתנו לכל גדול שמלמד אותנו את הבערה של המבט על החיים האלוקיים שממלאים את כל המציאות. אשרינו שזכינו לטעימה הזאת הנפלאה הזאת! לחיים לחיים!
חתירה למגע, דרך עטיפות
הרב יהושע: תדעו לכם, לחיות חיים אלוקיים זאת איכות חיים אחרת. האמת היא שמדובר בהרבה יותר מאיכות חיים אחרת, אלה החיים האמיתיים: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים". אם אדם איכשהו מצליח לחיות חיים אחרים, זה רק בגלל שבנסתר הוא לא יודע שהוא חי חיים אלוקים. זאת הסיבה שרואים שחסידי חב"ד, השליחים בכל רחבי העולם, מסוגלים לאהוב יהודים מכל הסוגים והצבעים.
יש לי חבר, חסיד חב"ד מתוק מדבש. קוראים לו הרב נחמיה וילהלם, והוא שליח חב"ד בתאילנד. כולו מתוק מכף רגל ועד ראש. שולחן ליל הסדר שלו נראה בערך כמו ההתוועדות פה. גם סתם ליל שבת מלא שם, אולי חצי ממה שיש כאן. היהודים שבאים עד לתאילנד, הם בדרך כלל מהסגנון של הרחוקים שעליהם הרב שמואל דיבר מקודם. הוא מסתכל על היהודים האלה, ורואה שהם מלאים אור אלוקי שמאיר בתוך נשמתם.
הוא סיפר לי שיש בתאילנד טרק אחד, טיול, שהוא הכי מפורסם. כל הישראלים עוברים את הטיול הזה, והרב נחמיה, למרות שלא היה שם אף פעם, יודע בעל פה את כל המסלול. איך זה יכול להיות? הוא הסביר לי כך: "כל אחד שמגיע אלי לבית חב"ד, אני יודע שהנשמה שלו היא חלק אלוקה ממעל, אבל היא עטופה ומסתתרת ויש לה תנאי – אם אתה רוצה לגלות אותי, אתה צריך לבוא דרך העטיפות שלי. ככה אני ארגיש שאתה אוהב אותי באמת". כך כל אחד שמגיע לשם ועושה את הטרק הכי מפורסם, הרב נחמיה מבקש ממנו לספר איך היה. בגלל שזה טיול כל כך מיוחד, והבן אדם בטח חלם וחסך כסף ודיבר עם חברים לקראת זה, הבן אדם מגיע לשם אחרי הטרק כשהוא כולו התפעמות והתרגשות, ואם מישהו מבקש ממנו לספר, הוא ישר מרגיש שיש כאן מישהו שמבין אותו ומתעניין בחוויות הנפלאות שלו…
הרב נחמיה סיפר לי על זה לפני עשר שנים בערך, וכבר אז הוא אמר לי שהוא שמע את הסיפור על הטיול הזה כבר 648 פעמים… כל פעם, בין חצי שעה לשלושת רבעי שעה של סיפור, אז הוא כבר לא יכול לשכוח את הדרך של המסלול הזה. הוא יכול ללכת אותו בעצימת עיניים, למרות שהוא עוד לא היה שם אף פעם. בגלל שהוא מאמין לגמרי בחלק אלוקה ממעל ממש שנמצא בתוך היהודי, הוא מוכן לדבוק בו דרך הלבוש הנוכחי שלו, ואז החלק האלוקי ממיס לגמרי כל התנגדות שהיא. כשמסתכלים ורואים את החלק אלוקה של היהודי, גם הוא מתחיל להאיר בעצמו את האור הזה.
מספרים על ר' ישראל סלנטר, שלמרות היותו גדול הדור לא הפסיק לטרוח ולהסתובב ברחבי ליטא ממקום למקום כדי לומר שיעורי מוסר. היו כמה חילוקי דעות כדרכה של תורה בין עובדי ה' בדרך החסידות לבין העובדים בדרך המוסר, אבל ללא ספק רבי ישראל סלנטר היה ענק שבענקים, זך שבזכים וצדיק שבצדיקים. הוא היה שליח ברמ"ח ושס"ה, והיה הולך מעיירה לעיירה ללמד תורה ומוסר. מישהו פעם שאל אותו: אתה כבר יהודי מבוגר שבקושי יכול ללכת, יש לך אלפי תלמידים, תשלח אותם במקומך! למה אתה מכתת את רגליך?
תשמעו טוב ותפתחו את הלב – ר' ישראל אמר: אם פעם אחת, ליהודי אחד, יהיה הרהור תשובה אחד – כל מה שהלכתי וטרחתי, הכל היה כדאי. ואחר כך הוא הוסיף ואמר: "אפילו אם היהודי הזה שהרהר בתשובה, יהיה אני בעצמי…"
כשיהודי הולך להפיץ אור אלוקי, יש חשש גדול שהראשון שיחזור בתשובה יהיה הוא בעצמו. לא נורא, אפילו זה טוב. ברור שגפרור שלא הדליקו אותו, לא ידליק שום דבר. צריך להיות נר בוער, "נר ה' נשמת אדם", שחלק אלוקה בוער בקרבו, ואז הוא יוכל להדליק אחרים.
בכל אופן, סליחה שאני מנצל אתכם כדי לדבר על עצמי – אם באתי לכאן ויצא לי הרהור תשובה אחד, כבר אני חייב לכם תודה ממעמקי הלב. באתי לכאן וזכיתי לראות כל כך הרבה אנשים שהתכנסו מפני שצמאה נפשם לאלוקים. וכי אפשר לי להתאפק ולא לעשות תשובה? איזו זכות יש לנו כאן לשים לב אל הנשמה, שלפעמים מרוב עניינים ואפילו מרוב עבודת ה' שוכחים אותה. יש המון מה לעשות בחיים, וזה הזמן להיזכר בצמא, ברצון ל'דביקה חשיקה וחפיצה'. כאן רוצים להיזכר באש של נר ה' נשמת אדם ולכן באים כולנו יחד, נעשה ונשמע אמרו כאחד. ואם כל מה שזכינו כאן היה רק הרהור אחד של דבקות בה', הכל היה שווה. כל אחד שיש לו הרהור כזה, יעשה חסד עם כולנו וידליק אותנו יחד אתו. לחיים!
רק אל תקפאו לי כאן
הרב שבתי סלבטיצקי: לחיים לחיים! יש ששואלים למה אומרים בהתוועדות לחיים. אני אספר לכם. אני בא ממשפחה ליטאית, וכשבאתי בפעם הראשונה לכפר חב"ד, הלכתי למשפיע ר' שלמה חיים קסלמן שבוודאי שמעתם עליו. הוא היה יהודי חסידי בלב ונפש. הייתי אז תלמיד בישיבת 'קול תורה' אצל רבי שלמה זלמן אוירבך, וביום שישי התלמידים היו נוסעים לחוף שרתון בתל אביב. אני שמעתי באותו זמן על ר' שלמה חיים, והחלטתי שבמקום לנסוע לים אלך לראות אותו… בזמנו זה היה סיפור שלם, לרדת מכביש ירושלים־תל אביב ולתפוס טרמפים, וכך הגעתי לכפר חב"ד.
שאלתי איפה גר ר' שלמה חיים, כי בישיבה לא היה אף אחד – כולם הלכו ל'מבצע תפילין', לא לשרתון – ומישהו הראה לי להיכן ללכת. כשהגעתי אליו הביתה דפקתי בדלת, והרבנית פתחה לי. שאלתי אם אפשר לדבר עם ר' שלמה חיים, והיא אמרה לי שהוא מתפלל… זו כבר הייתה שעת בוקר מאוחרת, לא הסתדר לי כל כך שהוא עוד מתפלל עכשיו. יצאתי החוצה עם שאלה, מה יש להתפלל כל כך הרבה זמן? כמה זמן כבר אפשר להתפלל?
בחוץ ראיתי פח אשפה שעמד ליד הבית, פח שהיה עשוי באמת מפח – כמו שהיה פעם. הזזתי את הפח קרוב לחלון, ונעמדתי עליו כדי לראות מהחלון מה קורה בפנים. ראיתי שולחן קטן שמונחת עליו שקית של טלית ותפילין שעוד לא פתחו אותה, ויהודי עם זקן לבן מסתובב ורוקד מסביב לשולחן, כשהוא שר את הניגון "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". בערך רבע שעה הסתכלתי עליו כשהוא כך רוקד, עד שהבנתי שהוא בכלל עוד לא התחיל להתפלל שחרית…
המתנגד שבי התעורר והתחלתי עם הקושיות: 'עוד מעט כבר חצות היום, כמה זמן עוד ייקח לו עד שהוא יתפלל?' ירדתי לקרקע וחשבתי שאני צריך להגיד לאשתו מה המצב. דפקתי שוב בדלת, וכשהיא פתחה לי אמרתי לה שאני חושב שר' שלמה חיים עוד לא התחיל להתפלל… אז היא חייכה ואמרה: "כן, זה קורה לו לפעמים"… זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם ר' שלמה חיים, ואני מספר לכם עליה רק כדי שיהיה לכם קצת רקע מי היה היהודי הזה.
אחרי זמן מה באתי להתוועדות עם ר' שלמה חיים וראיתי שאומרים לחיים, מה שלא היה דבר רגיל אצל בחורים ליטאים. שאלתי את ר' שלמה חיים למה אומרים 'לחיים' על משקה, הרי אפשר לקחת מים ולהגיד 'לחיים'. למה צריך דווקא משקה? הוא ענה לי, שכשלוקחים מים ושמים אותם בפריזר, מה קורה? הם קופאים ונעשים קרח. המים מושפעים ממה שקורה בחוץ. לעומת זאת, וודקה או וויסקי, גם אם אתה שם אותם עמוק בפריזר לא קורה להם כלום… הם נשארים אותו דבר, ואולי רק נעשים יותר משובחים… ר' שלמה חיים אמר לי: "העולם הזה הוא קר כמו קרח. אנחנו אומרים לחיים על משקה כדי שתמיד אדם יישאר כמו שהוא באמת, ולא יתרשם מהקור בחוץ…".
חבר'ה! בואו נגיד לחיים, ונצא קצת מההגבלות שלנו. לחיים לחיים!
כל מוסקבה שלי!
הרב שבתי: אספר לכם עוד סיפור. פעם היה חסיד בשם ר' פִּינְיֶע אלטהויז. הוא היה יהודי חסידי שגר בתל אביב ועשה הרבה פעולות חשובות. המיוחד אצלו היה שהוא גם היה מאוד פתוח עם הרבי. בדרך כלל נכנסים לרבי ביראת כבוד גדולה, אבל הוא היה פתוח, דוגרי כזה. פעם אחת כשהוא בא לרבי, הרבי תבע ממנו למה לא עושים מספיק כדי לקרב יהודים ולהפיץ יהדות. הרבי אמר לו שילמדו מהרבי מצאנז. הרבי מצאנז היה רב פעלים, הקים את בית הרפואה בנתניה, את השכונה של קרית צאנז ועוד הרבה דברים.
ר' פיניע הרהיב עוז ואמר לרבי: "רבי, מותר לי להגיד משהו?" הרבי ענה שכן, אז הוא אמר: "הרבי מצאנז שולח לפעילים שלו צ'קים, אבל הרבי שולח משקה!…" הרבה פעמים כששליח פתח בית חב"ד או הקים ישיבה או מוסד אחר, הרבי נתן לו בקבוק משקה כברכה להצלחה, ולעתים רחוקות מאוד הוא גם שלח כסף. לעומת זאת, הרבי מצאנז אסף באמריקה כסף ושלח למי שהיה צריך בשביל להקים מוסדות.
הרבי שמע את מה שר' פיניע אמר וחייך. היה נראה שהוא מאוד נהנה ממנו. אחר כך ר' פיניע יצא החוצה מחדרו של הרבי, ופגש את ר' מנדל פוטרפס ושאל אותו: "מה שאמרתי לרבי היה חוצפה?" בתגובה, ר' מנדל אמר לו: "אני אסביר לך למה הרבי שולח משקה".
הוא סיפר, שבזמן של הרבי הרש"ב, כאשר הרבי הריי"צ עוד היה בחור, הייתה פעם התוועדות של החסידים במוסקבה בנוכחותו, והמשקה נגמר באמצע. השעה הייתה כבר אחרי שתים עשרה בלילה, ואז היה אסור לפי החוק לצאת לרחוב. שאלו מי מתנדב לצאת להשיג עוד משקה, והיחיד שהתנדב היה הרבי הריי"צ. עברה שעה, שעתיים שלוש – וכולם כבר נכנסו ללחץ מה קרה עם הבן של הרבי. בסוף הוא הגיע פתאום, וכששאלו אותו אם הביא משקה, הוא אמר שלא מצא משקה אבל הביא סיפור…
מה היה הסיפור? הוא עבר בין חנויות של משקה אבל הכל היה סגור. הוא המשיך ברחוב, וראה שיכור שוכב בצד הדרך ומחזיק בקבוק משקה. הרבי סיפר שביקש מהשיכור שימכור לו את הבקבוק תמורת רובל והוא סירב. הרבי אמר לו שני רובל – לא. שלושה? ארבעה? חמישה? לא מסכים. הרבי אמר לו: אני אתן לך חמישה רובל וגם זוג מכנסיים! עם הסכום הזה תוכל לקנות מחר חמישה בקבוקים… אמר לו השיכור: "ילד, אתה לא מבין? אם תיתן לי חמישה רובל – יהיו לי חמישה רובל. אבל אם אני שותה את המשקה – כל מוסקבה שלי!!…".
ר' מנדל סיים ואמר: הרבי לא שולח כסף אלא משקה, כי כל יהודי בהתוועדות צריך לומר שכל העולם הזה שלי. "בשבילי נברא העולם", עלי עומד הכל. לחיים!
למה עזבתני?!
הרב שבתי: מעניין לעניין, הייתי פעם בהתוועדות של ר' מנדל פוטרפס, ומישהו שאל אותו איך מסתדר הצורך להיות בביטול גמור עם מה שאמרו חז"ל שכל יהודי צריך לומר "בשבילי נברא העולם". לא אשכח, היה שם בחור אמריקאי ג'ינג'י שהתארח לישיבה, וכששמע את השאלה הוא אמר כך בשקט לחבר שעמד לצדו: "הייתי אצל הרבי ב'יחידות' ושאלתי אותו את השאלה הזאת…". אלה שעמדו סביבו שמעו את זה עד שהדבר נודע גם לר' מנדל עצמו, וכמובן כולם התעניינו מה הרבי ענה על השאלה הזאת.
באותו רגע ר' מנדל עצר את הבחור, נעמד, חגר את עצמו בגרטל והסביר שצריך להתכונן לפני ששומעים תשובה מהרבי. זה לא לשמוע סתם עוד ווארט וגמרנו. צריכים להכין כלי כדי לקבל את מה ששומעים. אגב, גם בחור שבא להתוועדות צריך להרגיש כלי ריק שמוכן לקבל, כמו שאמר אלישע הנביא לאישה להכין הרבה כלים: "כלים ריקים אל תמעיטי".
ובכן, הבחור נעמד וכולם קמו כדי לשמוע את ההסבר שהיה כך: 'עולם' הוא מלשון העלם. 'בשבילי נברא העולם' – הכוונה היא שאדם צריך לדעת שבתוך כל ההעלם וההסתר שהוא מרגיש בחיים שלו, שם נמצאת השליחות שלו. דווקא שם שוכנת הנקודה שבשבילה נבראת. יהודי לא נברא בשביל הזמן בו מתחשק לו ללמוד ולהתפלל. הוא נברא דווקא לאותם זמנים שבהם לא מתחשק לו. בשביל הזמן של ההעלם הוא נברא, ועיקר השליחות שלו היא להכניס קדושה גם במקום של חושך.
יש אצל חסידים דבר מאוד עמוק. אנחנו יודעים שכאשר אסתר נכנסה לאחשוורוש נסתלקה ממנה רוח הקודש. היא שאלה "א־לי א־לי למה עזבתני", כלומר, למה הסתלקה ממני רוח הקודש? אצל חסידים אומרים, שחס ושלום לומר שהיא שאלה 'לָמָה'. 'למה – יאמרו הגויים'! יהודי לא שואל למה הקדוש ברוך הוא עושה מה שעושה. השאלה שלה הייתה לְמָה – "בשביל מה". מה המסר שאתה רוצה שאני אבין? מה מוטל עלי לעשות כעת? אם בן אדם בחיים שלו מרגיש לפעמים העלם והסתר, הוא צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא נתן לו מיקום של GPS, מכוון אותו ואומר לו: 'זה המקום שלך לעבוד. עכשיו אתה צריך לחשוב מה ללמוד מזה ואיך להתרומם מזה'.
סיפרתי לכם בעבר כמה פעמים, אבל את הסיפור הזה צריך להכניס לעצמות. לפני עשרות שנים היה כנס של נשות חב"ד בארה"ב שהתקיים בדטרויט. קבוצת נשים מניו־יורק נסעה לשם לכמה ימים, והן היו צריכות לחזור ביום שישי. כשהגיעו לשדה התעופה התברר שיש שלג כבד והטיסה לניו־יורק התבטלה. עמדו שם המוני נשים מודאגות – איך הן יגיעו הביתה, ומה יהיה אם לא יספיקו לחזור לשבת… כמובן, הן התקשרו תכף לחדר המזכירות של הרבי, וביקשו מהמזכיר שידווח לרבי שהן תקועות – Stack באנגלית – בשדה התעופה בדטרויט.
המזכיר נכנס לרבי וחזר אחרי כמה רגעים. התשובה שלו הייתה שהרבי שואל מה פירוש 'סטאק'? הן התחילו להסביר מה הכוונה, והמזכיר התחיל לצחוק ואמר: "הרבי באמת לא יודע מה זה 'סטאק'? הרבי אמר שיהודי אף פעם לא תקוע. אם אתן שם, זה בגלל שיש לכן שליחות בדטרויט! לכו לחפש נשים יהודיות בשדה התעופה, תחלקו להן נרות שבת. יש אוניברסיטה ליד שדה התעופה, גם שם יש סטודנטים יהודים. תדברו איתם על שמירת שבת".
באמת הן הבינו את העניין, השאירו בצד את כל המזוודות, הוציאו נרות שבת קודש לחלוקה ומצאו הרבה לקוחות ב"ה. אחרי שלוש שעות של פעילות הודיעו להן שהטיסה יוצאת לדרכה, וכולן חזרו הביתה לשבת. ותדעו לכם, עד היום יש משפחות ששומרות שבת בגלל ה'סטאק' הזה.
תשמעו, אני סיפרתי את הסיפור הזה כבר כמה פעמים, ובדיוק לפני שבאתי לכאן ראיתי ברחוב חסיד סאטמר. הוא עבר מהצד השני של השדרה וצעק לי: "יהודי לא תקוע!" העניין הזה חדר לאנשים פנימה. אם משהו לא מסתדר, שם זה המקום שצריך להיות בו. לחיים!
כלי עבודה לצדיקים
הרב יהושע: הרב שבתי, יש לי סיפור בשבילך. הייתי בשבת פרשת כי תבוא במלון שבע הקשתות על הר הזיתים, שצופה את פני המקום אשר יבחר ה'. הייתה שבת עם משפחות של חטופים ופצועים, שארגנו משפחת גולדברג היקרה והביאו לשם את החזן ישראל פרנס שילווה את השבת. בסעודה שלישית הוא סיפר שכמה שבועות קודם לכן הוא ליווה שבת דומה במלון אחר, ובמהלך השבת ניגש אליו חסיד בעלז שחשב שהוא המשגיח כשרות. הוא התחיל לשאול אותו שאלות, ואז הוא ענה: "אני לא המשגיח, אבל אקח אותך אליו". המשגיח היה חסיד חב"ד, ואותו הבלזער שאל: "אתה חסיד חב"ד? לפני השאלות על הכשרות אספר לך סיפור".
בצעירותו, אותו חסיד ששמו פייש, היה שותף עם חב"דניק אחד בביזנס. בדרך כלל העסקים היו בארץ, אבל פעם אחת הם היו צריכים לנסוע לניו יורק. השותף החב"דניק ביקש שילכו להתפלל אצל הרבי, אבל הוא לא רצה: "יש הקדוש ברוך הוא אחד ורבי אחד, והוא נמצא בבעלז בירושלים!" השותף לא ויתר עד שהוא השתכנע.
כשסיימו להתפלל מנחה, הם עברו לומר שלום לרבי. כשהגיע התור של פייש, הרבי עצר אותו וביקש שיחכה לו כמה דקות. המזכיר לקח אותו ליד החדר של הרבי ושם הוא חיכה כחצי שעה, כשהוא על קוצים ובכלל מצטער שבא לפה. כשהרבי הגיע בסוף, הוא אמר לפייש: "יש לי משהו להראות לך", והוציא מכתב. "אולי אתה יודע של מי כתב היד הזה?" הוא הסתכל וזיהה את כתב היד של אמא שלו… הרבי נתן לו לקרוא, והוא ראה שאמא שלו שלחה את המכתב כשהייתה על ערש דווי, וביקשה מהרבי שבגלל שהיא לא תזכה להמשיך לגדל את הילדים, שהוא יתפלל על הילדים שיגדלו יראי שמים וחסידים עובדי ה'. כל השמות של הילדים היו כתובים שם, וגם השם שלו. כנראה שהאמא חשבה שיש יותר מרבי אחד בעולם…
בכל אופן הוא התרגש מאוד, ושאל אם הוא יכול לקחת את המכתב כדי להראות למשפחה. הרבי ענה לו: "אני לא יכול, כי זה כלי העבודה שלי. בערב יום כיפור אני מוציא את המכתב הזה ויש לי עוד רבים כמותו, ואני קורא לקדוש ברוך הוא את המכתב ואומר: 'רבש"ע, ראה איזה אימהות יש לך בעם ישראל!' עם אימהות כאלה אפשר לבוא ליום כיפור.
לחיים לחיים!
