מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי

(פרשתנו כה, ב)

בניית המשכן מתחילה בגיוס המונים. רשימת החומרים לא נראית מותאמת לעם שכמעט כולו נולד כעבדים חסרי כל. מאיפה העם אמור להביא זהב, עורות תחשים ואבני חן? כנראה שכל המשכן נבנה ממה שעם ישראל השאילו מהמצרים. אבני שהם שלפני כמה חודשים היו חלק מפולחן אלילי עכשיו ישובצו בבגדי הכהן הגדול. כסף שהיה העלות של עבד עברי הנסחר בשוק המצרי עכשיו יהיה לאדני הקרשים. ונחושת שענד נוגש מצרי בזמן שהיכה ישראלי עכשיו יהיה לקרסים המחברים בין יריעות אוהל מועד. הייתכן?

הנביא מלאכי (א, יא, שלדעת רב נחמן במגילה טו מדובר במרדכי) פונה אל הכהנים בתקופת בית המקדש השני, ומתאונן על הרמה הירודה של העבודה שלהם. נראה שהוא מתאר מציאות בה העם עני, ולהביא בעלי חיים חזקים ובריאים כקרבן צרם להם, ולכן מה שעלה על המזבח היה סוג ג'. באותו הזמן, מתאר הנביא, "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכׇל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת". כלומר, כל הגויים בכל העולם מקריבים יופי של קרבנות לה'.

הגמרא (מנחות קי) תוהה על דברי מלאכי אם ייתכן שבכל העולם אין עבודה זרה כלל, כפי שהנביא לכאורה מתאר. על ההסבר שם, בעיקר של האמורא המפורסם רב לנכדו שימי, מתבסס רבי נחמן מברסלב כשמבאר שבכל התרחשות יש רובד גלוי ויש את מה שקורה בעומק (ליקו"מ נ"ו): "שֶׁאַף שֶׁהֵם עוֹבְדִים עֲבוֹדַת אֱלִילִים, עַל כָּל זֶה בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל הֵם כֻּלָּם נִכְנָעִים אֵלָיו יִתְבָּרַך, וְעוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַך, רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל". פלא. בשורש של כל פנייה לכל סוג של אליל, מסתתרת אמונה, כניעה לכוח העליון הבלעדי, לה' יתברך. באופן הזה גם יש זיקה נסתרת בין כלים ששימשו עבודה זרה או אמונות כוזבות במצרים לבין שימושם במשכן.

דבר זה לא נפסק להלכה. לא בגמרא ולא בשולחן־ערוך יורה־דעה. בפועל, כלי שהיה בשימוש עבודה זרה לא יכול בכלל לשמש שום פונקציה בחיי יהודי, בוודאי שלא בבית המקדש. הבעל שם טוב הקדוש על פרשתנו מבאר באיזה אופן העיקרון הזה, של פנייה נסתרת לה', כן מעשי גם היום:

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". בשם הבעל שם טוב: היינו, שכל אדם צריך לשית עצות בנפשו, להפוך לעשות מדות טובות מכל אשר ידבנו לבו – מהתאוות החיצוניות ומדות הרעות אשר הרגיל בהם, מהם יקח דרך לעבודת הבורא ברוך הוא, באותו החשק ובאותה התאווה, ביתר שאת…

מי שמבקש ללכת בדרכו של הבעל שם טוב, סימן שהוא מבקש תשוקה. עבודת ה' עם חשק. לעיתים נדירות זה פשוט מתעורר. אדם ניגש להתפלל ומרגיש שליבו בוער. יהודי מגיע לחג שיקר לו ומשהו בו נפתח. אבל רוב האנשים, רוב הזמן, לצערנו עם לב סגור. גם אם יספרו לנו בהתלהבות שבתפילת יום חול רגילה הולכים לעמוד באמת ובתמים לפני מי שברא אותנו, לפני מי שברא את כל הבריות, לפני מלך מלכי המלכים יתברך שמו – הלוואי שזה יניע משהו בתוכנו. סיכוי סביר שלא, ונריץ את המילים, נריץ את המצוות, נתהלך רדומים. רחמנא ליבא בעי. וליבא אף הוא ליבא בעי.

לב שנודב רגש, לב שבוער, זה משאב יקר ונדיר. קשה מאוד לעורר אותו באופן מכוון לעבודת ה'. עצת הבעל שם טוב היא לחפש מקום אשר ידבנו לבו – ומשם תיקחו את התרומה לה'. לחפש איפה הלב מתעורר. איפה הלב פתוח בתשוקה למשהו שטחי. בהתלהבות על משהו חולף. בבערה על עניין מזערי. ולייבא את החומר הזה למקום שהוא ראוי להיות. בלי הלקאה עצמית – איך יכול להיות שאני כל כך מתלהב מזה שאני הולך להרוויח כסף? – אלא בשימת לב לדופק המואץ, להתרגשות, ולהמרה עדינה של מושא ההתלהבות – אני הולך לדבר עם ה'! אני הולכת להכניס לביתי את האור של שבת קודש!

לא הצמדה פלסטית

יש מציאות שחיי הקודש נטולי לב גועש, אבל אין מציאות בה החיים כולם חסרי רגש. אין שבוע בו אדם לא מתעצבן. או מתאכזב. או מתלהב. או חסר סבלנות לקראת משהו שחשוב לו. כל אלה הן התעוררויות שה' טומן לנו בשבוע. אבל הבעל שם טוב מחדש יותר מזה – הן אינן יבוא חיצוני. מאז ומעולם השורש שלהן היה מופנה כלפי שמיא, בדומה למה שהסביר רבי נחמן מברסלב על דברי מלאכי. זה מקור הרגש:

"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים וגו'" (שיר השירים ז, ז), שמה יפה ומה נעים הוא שבכל התענוגים הוא האהבה העליונה, שעל ידי התעוררות זאת התענוג בטבעו יקל לו לאהוב את הבורא ברוך הוא. כי בלאו הכי קשה לפתוח זאת המדה להתחיל לאהוב אותו יתברך שמו, ועל ידי התענוגים שנתעוררה בו זאת האהבה יקל לו, והבן. ובוודאי כל מה שמתאוה האדם לאיזה תענוג, ונתעורר בטבעו מדת האהבה לאותו התענוג – שהוא אהבה נפולה ממקור האהבה העליונה – ידע נאמנה שזה הוא סיוע העליון מן הבורא ברוך הוא, בכדי שיקל לו לאחוז אז באהבתו יתברך. כי יודע הוא, יתברך שמו, שבלעדי זה לא יתעורר בו זאת המדה. וכשאין לו הדעת הנ"ל אזי נמשך הוא אחר אותו התענוג ומפיל המדה עוד למטה.

ההתלהבות מכל מיני התרחשויות, ההתענגות מחפצים, מאכלים ומותרות, הן הזמנה ללמידה על איך לב מתעורר. כך אפשר להשחיל לתוך ההתענגות את המושא של התענגות על ה'. להשחיל לתוך ההתלהבות את ההתלהבות על כך שנולדתי לממלכת כהנים.

זה בוודאי ירגיש מלאכותי, וגם חוטא ללב, הרי בינינו, אני מתלהב כי נכנס לי בפתע סכום כסף בבנק, מה ה' קשור? אבל הבעל שם טוב הקדוש, לסיכום, מגלה לנו שני רבדים:

הראשון – שורש כל האהבה בעולם הוא אהבת ה'. מה אני אוהב באוכל? לא רק את הטעם, אלא שזה מרגיש לי חיים. טעם החיים. והרי ה' הוא מקור החיים. למה אני מתלהב מלקבל כסף? כי זה נותן לי ביטחון, או הזדמנויות, לבסס את החיים, להעשיר את החיים. ובכן, ה' הוא שמצמיח אותנו ורוצה בחיים האלה. כשהלב שלי מתעורר בגלל דבר פרטי ואני מחבר אותו לה', זו לא הצמדה פלסטית. זה גילוי השורש, חשיפה של המקור של ההתענגות הפרטית.

והשני – שמראש ה' בכלל זימן לי את מקור התענוג הזה כדי שדרכו הלב שלי יתעורר אליו. ה' לא זורע אהבת ה' בחופשיות בכל לבבות בני האדם, כי יסוד הבחירה החופשית הוא קריטי לקיום העולם. אבל כמו אמא שרוצה להגיש אוכל טעים לילד שהיא יודעת שהוא אוהב, ובכך לבטא את האהבה שלה אליו, ויש בליבה ציפייה שההתענגות שלו על האוכל תתמזג עם האהבה שלו אליה, כך ה' כל הזמן מזמן לנו אהבות והתרגשויות מדברים נקודתיים. אם הילד יגרוף את המנה לתוך הפה וייעלם בלי לחוות אהבה וללא מחווה לאמא, הוא החמיץ את התכלית הנסתרת. אם נצלול לתוך התענגות או התלהבות שטחית בלי לחבר את עצמי לבורא שזימן לי את זה, פספסתי את ההזמנה האלוקית. ה' סבלן, ויודע שלא קל לנו בתוך עולם בו ה' לא גלוי להתעורר לאהבתו, אז הוא מפזר לנו סטרטרים במשך כל היום.