לכתוב על מרדכי ואסתר זה קל, הם צדיקים מוחלטים ויש שפע של רעיונות כיצד ללמוד מהם. גם בכתיבה על המן להבדיל, הכיוון ברור, הרי שם המשפחה שלו הוא "הרשע". אבל מה נסגר עם אחשוורוש? איך אפשר לגבש דעה על מישהו שאפילו חכמינו נחלקו לגבי מידת אופיו. האם היה טיפש? ערמומי? אנטישמי שהעריץ יהודים אך בחר להתייעץ איתם לעת מצוא? בנם של מלכים? בן אשפתות שעלה לגדולה?
ואם כל זה לא מספיק מבלבל, מגיע המדרש ומגלה לנו שאחשוורוש מייצג במגילה את בבואת דמותו של הקב"ה. לא פחות. "אחשוורוש קאי על הקב"ה שאחרית וראשית שלו" (מאורי אור) וכן "כל מקום שנאמר במגילה זו .. למלך סתם, משמש קודש וחול" (מדרש). כלומר בכל פעם שכתוב "המלך" לעיתים זהו אחשוורוש ממש, לעיתים זהו רמז על הנהגתו של הקב"ה.
מכל דמויות המגילה דווקא הוא זכה לחלוק את אזכור דמותו עם הקב"ה, מדוע? מה אנחנו אמורים לחשוב עליו בעקבות כך? וחשוב מכל, מה כל זה אומר לנו?
הרבי מליובאוויטש מסביר: אחשוורוש הוא אכן דמות המייצגת את כוח ההחלטה של יהודי.
הבה נכיר את דמותו על פי הסוד. אחשוורוש מלך כידוע מהודו ועד כוש. הודו היא ההודאה והביטול הטבועים ביהודי כלפי הקב"ה מצד הנשמה שיש בכל אחד ואחת מאיתנו, זו שמגדירה אותנו כיהודים. כוש מייצגת את הגוף המשרה עלינו חשכה ומבוכה בגלל הדחפים הנחותים שבו, האגו הנפוח ועוד.
איך אפשר למלוך על שני הפכים כאלה בו זמנית? רק הקב"ה ש"ראשית ואחרית שלו" כלומר היותו נושא הפכים, יכול למלוך בו זמנית על רום מעלות הקדושה ועל שאול תחתית הקליפה. על הודו וכוש גם יחד. ואנחנו, עמו, מולכים בקרבנו בדיוק על אותה דואליות – מחד נושאים בתוכנו נשמה שהיא "חלק אלוק ממעל ממש", עד ש"ועמך כולם צדיקים". לאידך הנשמה הזו כלואה בגוף חשוך, כוש של ממש.
נקודת אור אחת צומחת מן ה"כוש" הזה – הבחירה שלנו. היכולת שלנו להחליט לאיזה צד אנחנו רוצים ללכת תחת נטייה טבעית אחר הטוב. הודו.
ומתוך הבחירה שלנו עולה דמותו של אחשוורוש:
כאשר נקודת המוצא שלנו היא "הודו", הנשמה שקיבלנו, ואנו מגייסים לשם כך גם את "כוש", ובוחרים בצלילות דעת לעמוד במסירות נפש גם במחיר חיי הגוף בדבקותנו ביהדות, אז מגלה העולם כי אחשוורוש הוא מלך מלכי המלכים שאחרית וראשית שלו, וכך כל צרה רק מחזקת אותנו בסופו של דבר, עד לבניית בית מקדש.
אך אם אנו בוחרים בכוש כתפיסת עולם, כי ש"אם זה בא לי, כנראה זה טוב", ו"אם כולם עושים ככה, כנראה זה נכון" – מה שנקרא בעגה הפורימית "נהנים מסעודתו של אותו רשע" שהוא היצר הרע – אז נגלה במהרה שאחשוורוש הוא אנטישמי שתיין וטיפש, ושאנחנו מביכים את עצמנו בהיותנו נתינים של אידיוט שכזה, וסביבה כזו המקדשת את התאווה.
כל זה הוא לא סיפור היסטורי, שהרי "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" ( = עדיין נתיניו של אחשוורוש אנו, אחרי הנס). גם היום אנחנו בגלות פרס (מחפשים את הפרס, השכר, במקום לזכור שמטרת עבודת ה' היא עצם הדבקות בבורא) ומדי (מדון אגו ומריבה), והמלכת הקב"ה על הודו וכוש יחד הם עדיין המרכיבים לצאת מן הגלות: הודו – דבקות בקודש, בלימוד תורה וקיום מצוות, למרות לעג הסביבה. כוש – מאבק בחושך, על ידי קירוב יהודים שדרכם אבדה בחשכת הגלות.
פורים שמח.
