על נקודת האמצע שבין י"ט כסליו לחנוכה
פרשת וישב מהווה חוט המקשר בין י"ט כסלו לחנוכה. היא נמצאת בדיוק באמצע, כמעין גשר בין שני החגים המאירים. ובאמת, יש בפרשה הזו הרבה מאוד יסודות חסידיים מובהקים שבאים לידי ביטוי גם בחנוכה עצמו.
גיבור הפרשה הוא יוסף, ויוסף מכונה בחסידות 'עצמי'. טיפוס שהעולם הפנימי שלו בנוי בצורה איתנה והוא מחובר אליו באופן מוחלט, כך שכל מעשיו ופעולותיו מחוברים בקשר ישיר לנקודת חיותו הפנימית. בשפת חכמים זה נקרא "שם שמיים שגור בפיו". יוסף מזכיר ומגלה שם שמיים בכל דבר שהוא עושה, ולכן ה' מצליח בידו.
זהו בעצם הפירוש המובהק לעיקרון שלימד אותנו האדמו"ר הזקן שה'צמצום' אינו כפשוטו. לנגד עינינו נראה שהשכינה שורה בבית יעקב שבארץ ישראל, ואילו במצרים – "ערוות הארץ" – אין שכינה ואין אלוקות, הכל אטום וסתום. אבל יוסף מגלה לנו שהצמצום אינו כפשוטו, וגם במצרים מסתתרת ההצלחה האלוקית, כלומר: גילוי שכינה. ולכן שם שמיים שגור על פיו, הוא קורא בשם ה' ומגלה את המהות הזו, שהשמיים נמצאים גם במצרים.
יוסף סובל בכלא, בבור בית האסורים, בשל העובדה שהוא היה מי שהוא היה. שהיה לו חלום והוא לא הסתיר אותו ולא הבליע אותו, אלא סיפר אותו לכל מי שהיה מוכן לשמוע. עבור זה התגלגל הדבר עד שנפל אל הבור בדותן, ושוב אל הבור במצרים.
גם אדמו"ר הזקן הלך על ספר התניא בכל הכוח. היו לו התנגדויות רבות, ולא רק של מתנגדים. גם חבריו תלמידי המגיד התנגדו להפצת המעיינות בשיטתו ולכתיבת ספר כל כך פנימי שמיועד לחלוקה בהמון. אבל אדמו"ר הזקן לא ויתר, זו הייתה השליחות שלו. זה היה החידוש שלו, ועל זה הוא ישב בכלא חמישים ושלושה יום – כנגד חמישים ושלושה פרקי התניא. יום לפרק, יום לפרק.
לכן, כשלומדים תניא – זה לא רק הספר, זה קודם כל המחבר ומסירות הנפש שלו על מנת שהספר הזה יצא לאור. ספר התניא הוא ספר שחובר במסירות נפש.
ואם מסירות נפש – זה כמובן ה־עניין של חנוכה.
באחת השיחות מבאר הרבי שחנוכה הוא למעשה החג הראשון שמציין מסירות נפש. עד לאותה שעה אמנם עם ישראל נלחם מלחמות רבות, אבל הוא עשה זאת עם צבא בגודל סביר. יהושע בן נון נכנס לארץ עם צבא גדול; לדוד יש צבא עם יותר ממיליון לוחמים, וכן על זה הדרך. הפעם הראשונה שבה עם ישראל היה צריך תעוזה של נמר, הייתה במערכה מול יוון שנמשלה לנמר.
בשביל שמשפחת כהנים קטנה ממודיעין תפתח במלחמה מול מעצמה סלווקית גדולה, לדבר הזה דרושה מסירות נפש עצומה של מעטים מול רבים. חנוכה נמשך אל י"ט כסלו, ומושך את אור מסירות הנפש משם לכאן וחזרה.
סיפור ידוע מספר על אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, שישב בביתו ולמד, והנה נפל תינוק ששכב לצדו והחל בוכה. אדמו"ר האמצעי, לרוב דבקותו בתורה, כלל לא שם לב, ואילו הסבא אדמו"ר הזקן שנכח במקום ועסק גם הוא בתורה – עזב את לימודו והרגיע את התינוק.
כעבור זמן, בהזדמנות המתאימה, הוכיח הרבי את בנו: לימוד תורה, ובמיוחד תורת החסידות, המביא לכך שאין שומעים קולו של ילד יהודי בוכה – הוא היפך כל עניין החסידות…
הטענה כאן היא עמוקה מאוד. פעמים רבות, דווקא תנועות אידאולוגיות מאוד סובלות מיחס קשוח אל הפרטים המרכיבים אותם. האידאולגיה היא העיקר, ויש והפרט נרמס תחת רגלי הרעיון.
לא כך היא תורת החסידות, שהיא ודאי תנועה רעיונית רדיקלית ביותר – אך היא דורשת באותה נשימה את תשומת הלב והאכפתיות, ההתעניינות והלבביות ואהבת החסידים והחברים, ובוודאי לשמוע קול צער של ילד בוכה.
יוסף הצדיק – ישועתו החלה בדיוק ברגע הזה בו הוא שם לב לכך ששני אנשים לא מחייכים… הבה נזכור: מדובר בכלא, אולי הכי קשוח בעולם, בור פשוטו כמשמעו. האנשים היושבים שם אמורים להיות קשוחים ביותר, עם עור של פיל ועבה יותר; אבל יוסף שם לב לכך ששני האנשים הסמוכים אליו לא מספיק מחייכים – ומשם מתחילה ישועתו, מתשומת הלב הזו.
חכמים קוראים לאור הבוקע בפרשת וישב – 'אורו של משיח'. אור משיח הוא אור הבוקע מתוך הסיבוכים. מכל מעללי בני אדם ויצריהם. מהטעויות והשגיאות שלנו יושב הקב"ה ורוקם את הגאולה. שוב אנחנו נפגשים עם היסוד שהצמצום אינו כפשוטו: לא רק הדברים הנכונים מקדמים את המציאות לתכליתה, אלא גם הכישלונות.
מכל מקום, ברור לכל שהאור של חנוכה הוא אורו של משיח בעצמו. אור של גאולה. של בית מקדש שמאיר בכל בית יהודי. של מציאות כזו בה הקדוש ברוך הוא לא נמצא ספון רק בבית המקדש, אלא כל יהודי הוא בפוטנציאל כהן גדול, וכל בית מתפקד כבית מקדש – לשמונה ימים.
חנוכה זהו אור של גאולה הבוקע מתוך סיבוכים רבים. ממצב חמור בו עם ישראל היה בנטיה חזקה אחרי תרבות יוון, עד שגזירת "כל הנישאת תיבעל להגמון תחילה" זכתה לשיתוף פעולה מאת חלק מהעם – ומהסיבוך הזה נולד המרד ובקע אורו של משיח.
כך מתחברים להם בפרשה אחת אורו של יוסף, האור העצמי, יחד עם ספר התניא שפונה אל הבינוני ומנסה לגעת בנקודת העצמי שלו. כך מתחברים לנו הרגישות והעדינות המתבקשת מאהבת חסידים יחד עם רגישותו של יוסף. האור המיוחד, אורו של משיח, אור מאיר ומחמם אך לא שורף – מתחבר עם האור של מנורת החנוכה, אף הוא אור המאיר ומחמם את הלבבות אך לא שורף דבר.
פרשת וישב היא קריאה ליישוב הדעת, להתבוננות בתכלית ובעיקר, במטרתם של קשיים ואתגרים. ולכן היא נמצאת ממש בתווך, בין שני המועדים, שכדי שנוכל לחגוג אותם היה צורך בהתמודדות עם קשיים ואתגרים עצומים, מתוך מסירות נפש גדולה שסופה שהוליכה והובילה לגילוי אורו של משיח שמאיר עלינו עד היום.
