שנים היא ישבה אבלה בשבועות האלו. פנים נפולות. אפורות. לא לובשת שום דבר חדש. לא הולכת לחתונות, ובטח ובטח לא מברכת שהחיינו.
"שהחיינו על מה?" הייתה שואלת בפה מריר. "שנשארתי בחיים?… באמת תודה רבה. בלי הילדים שלי… בלי הבית שלי… ערומה וחסרת כל".
שלושה שבועות ממש לא היה עם מי לדבר. רק אחר כך היא הייתה מתרצה מעט, מסכימה להעביר פנים של אבלות לקראת השנה החדשה שבכל זאת מתקרבת. וצריך להעמיד פנים, לפחות בשביל הילדים… אלה שנותרו.
קמט אחרי קמט נוסף על פניה, וגם השערות הלבינו אט אט מתחת למטפחת הדהויה. היא כבר רגילה לזה. למעשה, היא כל השנה נמצאת במצב הרוח הזה של שלושת השבועות הללו. רק שבשאר ימי השנה היא צריכה להסתיר, וכעת – מותר לה, והיא מנצלת את ההיתר הזה עד תום. זה המצב ואי אפשר להתעלם.
אבל הילדים… הילדים האלו גדלו, והם – רוח אחרת יש להם.
אין מה לדבר שבמשך כל השנה הם נראים אחרת. האבל רחוק מהם. הם עסוקים בשמחה, ולא מפסיקים לשיר ולחבר שירים ולחנים חדשים כל העת. אין ילד שלה שלא למד לנגן, למרות שהיא לא שלחה אותם – הם לימדו את עצמם.
לעיתים, בלילה כשהיא שוכבת על המיטה ושומעת אותם מנגנים את עצמם מול איזו מדורה, עולה לה מבפנים הד עמום של קולות מן העבר, והיא אומרת לעצמה – "אני מכירה את הניגונים האלו, כך היו מנגנים אצלי בבית לפני אלף ומשהו שנים". היא נרדמת, ושוב בלילה מייסרים אותה סיוטים שחורים בצורה של עורבים שמכים על ראשה וצורחים לתוך אוזנה.
בבוקר, כשהיא קמה אחרי עוד לילה טרוף שינה, היא רואה בלגאן של שמחה. כלי נגינה פזורים, והאוויר עוד מלא בצלילים כאלו שמחים. היא יודעת שהילדים שלה ניגנו וניגנו, והיא בפנים – בלי שתראה אפילו סימן אחד בחוץ – קצת שמחה בזה.
כך היה כל השנה.
אבל בשלושת השבועות האלו – הילדים לא העזו. הם כיבדו, הבינו את הרגישות, את כובד המשקל ואת העבר הקשה, ובאמת כיבדו. אין חתונות. אין ניגונים עם החברים. אין קניות של דברים חדשים. אין חגיגות. באופן כללי, הילדים בימים האלו נזהרו יותר. הלכו לידה על קצות האצבעות. נזהרים במיוחד לא ללכת על הקו הזה בין חמה לצל.. מכירים במרירות ובקוטביות שהיא נמצאת בהן.
אבל בזמן האחרון היא שמה לב שגם זה נפרץ.
"לאן אתה הולך חמוד?"
"לכנס, אמא. יש כנס של לימוד תורה. שלושת השבועות, אז לומדים תורה".
מיד אחריו יצאה גם הבת. גם היא לכנס, על בניין הבית. רק צמד המילים הללו גורם לה שוב להתכווץ.
בכל זאת, חשבה, זה כנס. כמה נחמד. כמה מתחשב.
אבל בזווית העין היא ראתה את התכניה. לא אחת, אלא כמה. לא של כנס אחד, אלא של עשרות.
כנס תנ"ך גבעת שמואל. כנס תנ"ך בגוש עציון. כנס בניין שלם למשפחה. כנס בכל לבבך. כנס רבני צהר. כנס מובילי חינוך בחמ"ד. כנס המקדש בשילה הקדומה. כנס מחשבת ישראל. הלילה לא לומדים תורה…
אלו היו הגדולים, והיו שם עוד הרבה מודעות על כנסים קטנים יותר.
כל המודעות היו בצבעים חגיגיים כאלו, וגם העיצוב היה מרהיב. והיא פתאום הבינה שבלי שהיא שמה לב, השבועות שלה הללו, שהיא כל כך שמרה עליהם לאורך השנים, נהפכו לחגיגה אחת גדולה. פשוט כך. חגיגה!
והילדים שלה… – כך הבינה מכמות הפרסומים – הם משתתפים בכל הכנסים האלו. עוברים מאחד לשני. לומדים תורה, אבל גם נפגשים. בעיקר נפגשים כולם עם כולם, באיזו מין חגיגה גדולה וארוכה שנמשכת לאורך כל שלושת השבועות. השבועות שלה!
"אני לא מבינה… זה הרי מפגש רעים שאסור בזמן אבלות…", שאלה את עצמה.
אבל הילדים… הילדים כבר לא שמעו לה. "מה את רוצה, אמא? אלה כנסים של לימוד תורה. זה מותר".
הם רואים כנסים והיא רואה חגיגה.
"אולי תבואי פעם ותראי", הם העזו להציע לה.
רק המחשבה זעזעה אותה.
גם אם אין לה כוח למחות בילדים שלה – ללכת בעצמה לא העלתה על דעתה.
ואולי בכל זאת?
בלילה, שוב על מיטתה, היא בכל זאת השתעשעה ברעיון הזה ללכת לאחד הכנסים. בכל אופן, כבר עברו הרבה שנים שהיא מתנהגת כך בשלושת השבועות, ואולי אפשר לרגע אחד להציץ ולראות מה הם עושים שם כל הצעירים האלו בכל כנסי לימוד התורה שלהם, שהיא כבר הבינה שהם חגיגה אחת גדולה.
לרגע נבהלה מעצמה, מה זאת הייתה לה.
אך המחשבה הזו לא הניחה לה.
אמרה ועשתה.
הרכיבה משקפי שמש גדולים שיכסו את פניה [למי שישאל – היא חשבה – תאמר שעברה ניתוח לייזר בגלל הדמעות…], חבשה כובע רחב שוליים ולבשה בגד רחב בצבע כהה. בכל זאת שלושת השבועות.
כך הגיעה לאיזה כנס.
על צווארה הונח תג זיהוי. 'נחמה', ככה פשוט.
היא החליטה דווקא לא להיכנס לשיעורים. מאלה היא שמעה הרבה. החליטה להסתובב בין השיעורים, במסדרונות הרחבים, בדוכנים של הספרים והתכשיטים, כמעט התפתתה למדוד מטפחת.
מאחורי המשקפיים הכהות הולכות ומתעגלות להן דמעות שהיא כבר לא יכולה לעצור.
"מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה, גולה וסורה – ואלה מי גדל?" היא שואלת בתוכה.
מהיכן הם באו? רבים כל כך. שמחים כל כך. והפנים מאירות. והיא נושאת סביב עיניה ורואה שכולם נקבצו ובאו.
אבל בעיקר בעיקר, היא ראתה משהו שכל כך התגעגעה אליו. כל כך חסרה אותו, וכבר חשבה שלא תפגוש אותו. לרגע אחד לא האמינה שאת זה היא רואה. אולי זה פטה־מורגנה? אולי הדמעות מטשטשות?
שוב ננערה. זה זה מה שאני רואה. אי אפשר להכחיש.
אהבת חינם.
ואז –
התנחמה.
