אף אחד לא נותן במתנה סט ש"ס גמרות שוטנשטיין. עלות המוצר שיעזור לך ללמוד את כל התלמוד הבבלי בלי בעיות מגיעה לכ-7500 שקלים. לכן, מזה שנים, אני מתחזק חובה קבועה: ביקור בגמ"ח שוטנשטיין מקומי והשאלת הכרך הספציפי שאני לומד באותה תקופה. קיץ וחורף – אני מבקר בגמ"ח. לפעמים מכין לי כבר את הכרך הבא בסדר הלימוד הקבוע שלי ובין לבין – אתגרי החיים. פעם זה ה'בום' כשאתה מתחתן. פעם שניה זאת 'השנה הראשונה' ואחר כך מגיעים לעולם, ברוך השם, הילדים, הטיטולים, התחזוקה השוטפת, הבלגן, הסדר, הניקיון, הכסף, האנשים שצריך להתעסק איתם, הפרוצדורות, הטפסים, החשבונות, הדמיונות, הבדידות, הלחץ.
אבל תמיד השוטנשטיין עוזר ברקע; שני דפים ביום. אך כשהדפים נגמרים מתחילה הבריחה שאתה מתחיל לתחזק. היא מתחילה בשקט, בצפייה במסכים לצורכי לימודי הקולנוע שלך וממשיכה לצפייה ל'צרכי מחקר'. אחר כך מגיע התירוץ: 'לשם מצוות הירגעות'. בהדרגה, אתה מוצא את עצמך יושב לצפות בחדשות למרות שאתה לא מאמין שזה עושה טוב למישהו ביקום הזה. "אבל העיקר שאתה לומד גמרא", אתה אומר לעצמך ומכבה (שוב) מנוע מול המסך. מרשה לעצמך להתרחק עוד צעד ממי שהיית. אתה רוצה אחרת – אבל לדעתך 'אין לך ברירה' אלא להשתעבד למסך המהנה. מה לעשות, החיים מרגישים כבדים, מלחיצים, מתסכלים. קל יותר לרוץ קדימה ולהפעיל משהו פסיבי שיריץ לך סיפורים מול העיניים מאשר לצאת להליכה מרגיעה, למשל, או להקשיב למוזיקה שלווה ולעזור לעצמך באמת. ברמת הסבלנות היומיומית והכבדות התמידית דאז, היה אפשר לשמוע לכל היותר פופ קליל בלופ כדי לאלחש את החושים. לצאת מהבית להליכה – הרגיש כל כך כבד שהדמיון לא היה מסוגל לדמיין את הסיטואציה. 'אתה תיפול בדרך. פיזית. לא תחזיק מעמד'. ברור ש'אין מצב' שתלך ל…בית מדרש ותלמד עוד דף בונוס, מעבר לחוק לימודיך.
יש שלב שבו אתה קונה ספה חדשה ומעוצבת למען תחזוקת החיים האלה. זה רגע של השלמה בו אתה כבר מאמין בלבך שזה לא פיתוי לשבת מול המסך – אלא הכרח גורלי-קיומי שאין צורך להתנצל עליו, להביט לו בעיניים או לכפר עליו.
אתה מספר לעצמך שהיו זמנים שלא היית צריך לברוח לשום מקום, אך הם הלכו ונעלמו באתגרי חיי המשפחה והזוגיות. כעת זאת תקופה חדשה המאלצת בריחת קבע אל המסך המנחם ולכל הרוחות ההשלכות הנלוות. אתה לא עצלן, חלילה. עד שאתה מכבה מנוע בערב מול המסך – יש לך שאיפות גדולות. אתה עובד, מתחזק יציאות זוגיות, מטפל בילדים, לומד תורה, עושה תארים ויודע בדיוק איפה הגאולה השלמה שלך; האופטימיות מבצבצת דווקא באזור הפרסום משום מה ויש לה תימוכין; אתה מופיע בפריים טיים בטלוויזיה, מזמינים אותך לאודישן לריאליטי ענק. אפילו מזהים אותך ברחוב. אתה כותב טור ב'הארץ', יש לך בקנה סרט המשך ל"רווק עם אלוקים" – "נשוי כבד" שמו. הוא הרבה יותר נוגע, מרגש, אפוף כנות בקנה מידה בינלאומי. אמנות טהורה. אתה רק מחכה להוציא אותו ולשבור את הלב לקהל שכבר ראה את "רווק עם אלוקים".
אחרי מחוות רכישת 'הספה החדשה', המסך הופך להיות החבר הכי טוב שלך באופן רשמי. אתה כבר בקיא בכל מה שחדש ויודע איזו סדרה תצא בדיוק ומתי. בחדר העבודה שלך תלוי פוסטר של סול גודמן. בסדרה ששיחקת בה דטנר רמז לך שיש לך טעם טוב באמנות. בד בבד, החברים הפיזיים המועטים מגוונים לך את הבריחה אל המסך עם בריחה החוצה לישיבה במקומות שמאפשרים לך לשכוח ממה שאתה מרגיש: עכבר במנוסה אל החלום המדומיין. רק אל תקרא לו 'מדומיין' כי ברור שחלומות נועדו להתגשם גם אם בינתיים קבלת תשובה שלילית מהאודישן ל'שבאבניקים'. חברים מתחילים בהזמנה לשיעור תורה ביתי ועוברים להזמנה למוחיטו. הכל הדרגתי ואמין הרבה יותר מתסריט מלאכותי מעשה ידי אדם הבנוי לתלפיות.
הכל עניין של שלבים ובדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. אף פעם לא חזרתי בשאלה ואף פעם לא בתשובה. פשוט הייתי אני. דא עקא שתזונת המסך עושה את שלה והאמונה, איך נאמר, כבר לא מה שהייתה פעם. אתה לא מחלל שבת, אבל דווקא נדמה לך מושלם להדליק סרט על שעון שבת, גם אם אתה לא מעז לעשות את זה בפועל ומסתפק בעיתונים קשים. יכולת להמשיך כך עוד שנים רבות. אולי עד המוות. אבא ובן זוג שעל הנייר, בכל קנה מידה חברתי – עושה מאמץ ומסמן V. לומד, עובד, יוצר, כותב. מנסה להתקדם ולהתפרסם יותר ומכבה מנוע קבוע מול המסך 'כדי לתחזק את כל זה'.
אומרים שדברים טובים שעשית בחיים שומרים עליך יותר ממה שאתה עשוי לדמיין ושהאדם צריך לומר 'כל העולם לא נברא אלא בשבילי'. הווי אומר: הבט על המציאות ונסה להבין מה היא אומרת לגביך, באופן אישי. כשגברת קורונה הגיעה לביקור בעולם – פשוט הגברתי ווליום של יצירה, במקום עבודה שהלכה לה.
עבדתי על פרויקט תיעוד מונומנטלי שסיכם את חיי, אך מישהו שמר עליי מלמעלה ועזר לי להבין בלית ברירה שאין ברירה – אלא לשוב לעצמי; לצאת מהבית, לעשות הליכה, להקשיב למוזיקה, לשבת בבית המדרש. לעזוב את המסך שמעולם לא האמנתי בו אלא שהזמן עשה את שלו ומתוך דוחק הוא הפך להרגל, זה הכל. לא הכרזתי על 'חזרה בתשובה' כמו שלא הכרזתי מעולם על 'חזרה בשאלה'. פשוט עשיתי את שלי. הרמתי את משקל הטון שהרגשתי ועשיתי את הבלתי ייאמן: קבעתי לצאת להליכה בלילה ברחוב 'העצמאות', עם אבא שלי, בכפיפה אחת. נהגנו להיכנס לרחוב 'העצמאות' קצת ולחזור חזרה על עקבותינו באמצע הרחוב. יצאתי לדרך חדשה-ישנה.
מטבע הדברים, הגוף נשרף מבפנים, הדמיון שהתקבע באי אמונה שחיים שכאלה אפשריים – הרגיש לא נעים בעליל. חושך. תהום. כל שכן שיראת האב אצלי היא אבן דרך לא מוגנת שמעולם לא הייתה בסכנת הכחדה. אנחנו מאוד שונים ולגמרי דומים. ברגעים רבים נאלצתי להתנתק כדי לנשום. בשלב הזה זכיתי להבין שהכל טוב; אני סך הכל סוג של חוליה בשרשרת אבולוציונית ורק בעזרת ההתעקשות להיות מחובר לאבא – יתאפשר לי לצמוח להיות מי שאני במדויק. זה לא היה קל בכלל (בלשון המעטה) להתעקש לגשר על הפער הנראה לעין וללב, להביט לאבא ולמעשה לי – בעיניים, לנשום עמוק (פיזית), לא להיבהל ולא לנסות להירגע אחר כך עם המסך אלא לבד, עם אלוקים בלבד. כמו אבא. נטול דמיונות כוזבים ותעתועי עלילות זרות.
אבי הוציא את הטלוויזיה מהבית כשהתכנים התחילו להתפרע, אי שם בשנות ה-90, במסגרת מבצע של ארגון כלשהו. בתמורה לטלוויזיה, הוא קבל מהארגון פרס: סט תלמוד בבלי, רגיל, בכריכה חומה. זה היה הרבה לפני שהגמרות המבוארות הכחולות נפוצו על כל פני רוח. היום, כבר לא "זורקים את הטלויזיה". פוטנציאל הצפייה הפסיבית שכונה בעבר "טלויזיה" – נמצא בכל פינת מסך. ככה שגם אם תזרוק את הטלוויזיה במובן העמוק – אף אחד כבר לא יעניק לך במתנה פרס בדמותו של סט תלמוד.
כשגדלתי – חיבקתי את "הטלוויזיה"/הצפייה הפסיבית בשמה החדש – כדובי בזמנים קשים. מטבע הדברים, גם ההרפיה ממנה הייתה קשה ומסחרחרת. האם העובדה שהיה לי בכיס סיום ש"ס אחד או שניים שהעניקו לי ציון פנימי של 'אחד שסיים כבר את הש”ס' סייעה לי לחבק את המסך? לא יודע.
כך או כך, אחרי תקופת ההליכה עם אבא, התחלתי ללכת לבד ברחוב 'העצמאות'. כשמו כן הוא. לבדי, נהגתי להמשיך הלאה במעלה הרחוב הארוך עד סופו בלילות הגשומים והחמים. אט אט הצלחתי להקשיב למוזיקה עמוקה ומורכבת שכל חיי רציתי את הסבלנות והיכולת לשמוע אותה. רגע השיא היה כשהצלחתי להקשיב למוזיקה קלאסית וג’אז. ההליכות התארכו, מונה הצעדים בטלפון התמוגג מידי יום ועודד אותי להמשיך ולקבע את ההרגל. כשמייקל ראה את המסך המכובה בחדר אמרתי לו שאני עוד אשוב לצפות בתמהיל המוכר ושהחושך על גבי המסך הוא 'זמני'. כדרכי, לא יצאתי בהצהרות והמשכתי לעשות את שלי.
אחרי ההליכות ההן – זכיתי, ברוך השם, לרשום שיא נוסף. זה קרה אחרי שגיליתי שסמוך לרחוב 'העצמאות', יש במקום נסתר, מתחת לאדמה, בית מדרש ענק ומואר. בפינת הקפה, אטרקציה מיוחדת: ברז שמוציא מי סודה. בספריה – סטים שלמים של הגמרא המבוארת 'שוטנשטיין'. בהתחלה הייתי נכנס מהוסס אל אווירת הריתחא דאורייתא בפנים. לא מכיר אף אחד. לוקח גמרת שוטנשטיין ומתיישב ליד הסטנדר עם כוס סודה קרה וג’ינס.
לקח זמן עד שהעזתי להכין לעצמי תה. רק אחרי לילות רבים התקדמתי וזכיתי להזמין למקום חברותא מהעבר, שנכנס לחיי "לפתע" והפך לקבוע. עם הימים, סט הגמרות הלך והתכלה; סדר זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות. גם חידושים יצירתיים עלו, באו ונכתבו לספר החדש – 'אבא מגדיאל'. כבר לא הבטתי על "ההספק היומי" שקצת תקע אותי ובו זמנית סייע לי לשמור על שגרת לימוד גם בזמנים קשים. הבנתי שמותר להוסיף על "ההספק היומי" ולהכין לעצמי דפי 'רזרבות', בונוס. הטריק הזה סייע לי להיכנס בלילות לבית המדרש, למזוג סודה ולשלוף עוד כרך של 'שוטנשטיין' – עד סיום הסט כולו, תלמוד בבלי, בפעם הרביעית.
הסיפור הזה ישן, אבל לא מזמן, בדיוק כשהוצאתי כמה אלפי שקלים לצורך עניין חשוב – קיבלתי הודעה מקרובת משפחה. "אתה רוצה סט שוטנשטיין?", היא שאלה ואני – התקשיתי לעכל את השאלה. מדובר בסט גדול, כ-70 כרכים. מצב כמו חדש. בעלה לומד בגמרא רגילה ואין לו מה לעשות עם הסט עקב מעקב דירה. בתגובה, אישרתי את נטילת הסט, כמובן. באותו לילה מואר הגעתי לשנע אותו מקומה שלישית, בלי מעלית. כמו בחיים עצמם; עליתי וירדתי, עליתי וירדתי. כשחיוך עצום על פניי, סחבתי בכל 'נגלה' מספר כרכי גמרא עד שסיימתי להוריד את כל ה-70 כרכים אל כניסת הבניין. רגע לפני שלקחתי מהקומה השלישית את ה'נגלה' האחרונה של הגמרות – עצרה אותי קרובת המשפחה. "תגיד", היא אמרה. "יש לך אולי מה לעשות במכונת סודה?". אמנם כל היום הרגשתי שקיבלתי 'פרס משמים' וחשתי את אלוקים, אבל השאלה על מכונת הסודה – הייתה סוף פסוק. ראיתי את אחוריו. הבנתי למה בני ישראל לא רצו לשמוע יותר משני דיברות על הר סיני ואמרו למשה שיגיד להם – במקום אלוקים – את כל השמונה הנותרים. הכל מעל הטבע והתסריט של החיים – זה לא משהו שאתה באמת רוצה לקרוא ולהבין אותו, בדרך כלל.
הכותב הוא איש תוכן וסושיאל. לצפייה בסדרת הסרטונים "גמרא:דקה" ולסרט החדש "אבא עם אלוקים" כנסו: NadavGedalia.com או סרקו את הברקוד
