"אריאל, אני לא אורזת כלום. לא מעניין אותי. סיכה אני לא שמה בארגז. סיכה, שמעת? כשיבואו לכאן העאלק חיילים האלה הם יראו בית שגרים בו אנשים, לא מזוודות. כשיבואו לפנות אותי, הם יראו כלים בכיור, משחת שיניים פתוחה באמבטיה, וסמרטוט רטוב שהרגע עשו בו ספונג'ה. הם יריחו סיר על הגז, ויצטרכו לדבר אל אישה שמטפלת בערוגה שלה בגינה. לא אכפת לי מהם. נראה לך שאני כמו משפחת שפר? כל הבית שלהם ארגזים ארגזים. הם כבר שבוע אוכלים מקופסאות שימורים וכלים חד פעמיים. רק תבואו לפנות אותנו, קדימה. אולי גם נפרוש לכם שטיח אדום? בחיים לא יקרה! לא אצלי! אין מצב!"

"הדבר היחיד, אבל היחיד שאני מוכנה", הקול של אמונה נסדק, "זה לכתוב על עצמי כמו על הארגזים שלהם "זהירות, שביר". אני מרגישה שהלב שלי מלא בארגזים שבירים. בארגז אחד החולות של הים הכי יפה בעולם, בארגז אחר אני הולכת עם אבא לקטיף העגבניות, ובארגז נוסף אני ממיינת חסות אצל גבי במשתלה".

"אריאל, אני יודעת שגם אתה אוהב את המקום הזה, אבל אתה גר פה שנה וחצי. את רוב הימים והלילות שלך העברת בפתח תקווה שהיא אחלה עיר, באמת, אבל אני נולדתי פה, בגוש קטיף. החיים שלי פה, הלב שלי פה. אני לא מכירה משהו אחר חוץ מהאדמה הזו שהייתה טובה אליי מאז היותי. גם כשגדעון, השכן שלנו, נהרג מפצמ"ר, וגם כשטלי והבנות שלה נרצחו ביום הארור ההוא, ולא הצלחתי לנשום שבועות מרוב כאב, וגם כשכשכל נסיעה מחוץ לגוש עד ציר כיסופים הייתה מתוחה וחטפנו, אוהו כמה חטפנו בדרך, בכל זאת, מה שאני זוכרת מכאן זה זיכרונות מתוקים, זה המון אהבה וחיבור. אוף, אריאל. זה לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות".

*******************

"איי", אמונה החזיקה את הבטן. "הוא מרגיש, אני אומרת לך, כשאני כואבת, אז כואב לו גם".

"אמונהלי, אני חייב לדאוג לך ולתינוקי קודם כל. בואי שבי רגע על הספה ותנשמי עמוק. אני מביא לך כוס מים קרים".

"אני לא רוצה מים, ואני לא רוצה כלום, אני רוצה רק להישאר כאן לתמיד!" הדמעות כבר התחילו לזלוג, ואמונה שחררה עוד "איי" אחד, היא התרצתה לשתות כוס מים ואפילו לקחה שני אקמול כי גם הראש כבר כאב לה מבכי וממתח. העפעפיים נעשו כבדים והיא נרדמה לשעה קלה.

קול דפיקות בדלת העיר אותה מתנומתה. אמונה קמה במהירות ושוב הרגישה את הכאב בבטן. היא הסיטה את הווילון שבחלון הסלון ושפשפה את העיניים כדי להבין שהיא באמת ערה ולא חולמת. היישוב נצבע בירוק זית. נחיל עצום של חיילים כיסה את הכל, ממש כמו מכת ארבה. אליהם הביתה נכנסו שלוש חיילות. החיילת האמצעית הגישה להם דף ובו היו כתובות מילים שהיא לא הצליחה לקרוא. הכאבים בבטן נעשו חדים, החדר הסתחרר עליה. "באתי לקחת אתכם לאוטובוס. אני רואה שלא ארזתם. את רוצה לקחת איתך משהו? חבל שתגיעי למלון ולא יהיה לך שום דבר. את רוצה שאעזור לך להכניס דברים למזוודה? אני רואה שאת בהיריון מתקדם וזה בטח קשה לך".

"זה קשה לי? זה קשה לי? לארוז מזוודה זה קשה לי? לא. מה שקשה לי זה שאת…" – היא ראתה את השם שכתוב לה על התג – "שאת, לילך, לוקחת אותי מהבית. אל תנסי להיות נחמדה. את לא לוקחת אותי לחופשה מפנקת במלון. בחיים אני לא אצא מפה עם מזוודה. אפילו לא עם שקית. את לוקחת אותי מפה, מהבית שלי. את כל הזיכרונות את לוקחת, את כל החיים, את מבינה מה את עושה?" לילך ניסתה להגיד משהו ואמונה חיפשה לקלוט בעיניה משהו, איזו חמלה, איזה זיק אנושי. היא לא מצאה שם טיפה מכל אלו.

"אל תעני לי. אל תעני לי. פשוט תלכי. תגידי שאת לא היית מסוגלת וזהו. תגידי שאי אפשר לקחת אנשים מהבית שלהם. אי אפשר לקחת את החיים שלהם. לא משנה כמה שטיפות מוח עשו לכן. את רואה את הבטן הזו, מכאן עומד לצאת תינוק בעוד חודש והנשמה שלי נשרפת מהמחשבה שהוא לא יכיר את גוש קטיף. נשרפת!"

לילך ניסתה פעם נוספת. הפעם היא פנתה אל אריאל כאילו שאמונה לא בחדר. "אני חושבת שכדאי שתשכנע את אשתך שזה יהיה הכי נכון לה עכשיו במצבה…". אריאל ידע שאין לו סיכוי מול אמונה. הוא שתק. היא חזרה לאמונה כשראתה שהישועה לא תצמח מאריאל. "גבירתי, אני באמת לא רוצה לקחת אותך, רק ללוות אותך אל האוטובוס. בואי נעשה את זה קל, חבל שתתרגשי מדי במצבך. נכניס כמה דברים לתיק שיהיה לך לימים הבאים. כמה בגדים, כלי רחצה…"

"תלכי מכאןןןןןןןןן עכשיווווווו" אמונה צעקה בקול שהיא אפילו לא ידעה שקיים אצלה במיתרים. גם אריאל נבהל, אבל לא מהצעקה שלה, אלא מהמים שירדו לאמונה והחלו ליצור שלולית תחתיה באמצע הסלון. "אוי ואבוי, אריאל תקרא לאמא שלי מהר ולחדווה המיילדת. זה לא אמור להיות עכשיו, יש עוד חודש, אריאל, התינוק שלנו, זה מוקדם מדי. אוי ואבוי".

החיילות יצאו החוצה כדי להתקשר למפקד. לתרחיש כזה לא הכינו אותן במסגרת הסימולציות. איך היה אפשר? חדווה המיילדת הגיעה במהירות. היא מאוד קיוותה שאפשר יהיה לפנות את אמונה באמבולנס כדי שתלד בחדר לידה עם כל הציוד הנדרש, אבל לאמונה התחילו צירים חזקים. היא הדחיקה אותם במשך היום ועכשיו כבר היה מאוחר מדי. חדווה הבינה שהלידה תתרחש ממש כאן וממש עוד מעט. הלידה של אמונה התקדמה מהר מאוד. הסיפורים על לידה ראשונה שאורכת שעות ואפילו ימים דילגו עליה. צילה, אמא של אמונה, החזיקה לה את היד ומילאה אחרי ההוראות שנתנה לה חדווה.

בחוץ הכול היה סוער. טירוף. בין ציר לציר, אמונה שמעה קולות של תפילה שמתערבבים עם קולות של בכי, צעקות, יללות ושירים. בתוך פחות משעה, התינוק היה בחוץ. לקח לו כמה שניות כדי שהצווחה המיוחלת תישמע מסוף העולם ועד סופו, אבל הוא השמיע אותה. חדווה עדכנה: "לדעתי הוא כמעט שני קילו, והוא נראה באופן כללי בסדר. האמבולנס כבר כאן בחוץ ואתם תיסעו מהר לבית חולים, שם יעשו לתינוק את כל הבדיקות. מזל טוב, נשמה! איזה יום בחר הקטנצ'יק, איזה יום…"

כשהובילו את אמונה באלונקה אל האמבולנס, הפראמדיק החזיק בחרדת קודש את התינוק שהיה עטוף כולו. ממש לצידה הוציאו את ספר התורה מבית הכנסת. הרב של היישוב החזיק בו בחרדת קודש והוא היה עטוף כולו. מסביב שרים ובוכים, בוכים ושרים. "עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר… השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

*******************

"וייקרא שמו בישראל: נצח". עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. נצח היה בן חודש כשכולם התאספו בבית הכנסת של בית המלון בירושלים כדי להכניס תינוק זעיר בבריתו של אברהם אבינו. רבים ממגורשי הגוש שהו במלון, ורבים אחרים הגיעו כדי לחגוג עם הילד האחרון שנולד בגוש… הוא כבר שקל שניים וחצי קילו והתחזק בימים ששהה בפגייה.

כשאמונה הלבישה אותו בבגדים לבנים לברית, היא ליטפה את לחיו החלקה ולחשה לו: "שנינו נקרענו, נשמה שלי, שנינו. אותי עקרו מהבית, ואותך עקרו מהרחם שלי. אתה עוד לא רצית לצאת, זה לא היה הזמן, גם אני אהוב שלי, גם אני. אבל כנראה שידעת שאם לא עכשיו, אין מתי. רצית להיוולד בגוש, אתה יליד גוש קטיף. אתה קולט? ויום אחד אתה תחזור לשם, וגם אנחנו. אבל בינתיים, אנחנו נגדל אותך בהמון אהבה ונשקה אותך בסיפורים ובתמונות מחבל הארץ הקסום הזה. אני אוהבת אותך. אתה הנחמה שלי. התקומה שלי. החיים שצומחים מתוך הכאב. תהיה חזק בברית. בדמייך חיי".

כמה ימים אחרי הברית יצאו אריאל ואמונה לטיול עם נצח בעגלה באוויר הקריר הירושלמי לפנות ערב. "אמנם אני במזרח, וליבי בדרום", אמרה אמונה, "אבל אני מרגישה שסוף סוף הנשימה חוזרת אליי. עם כל הכאב העצום, אני מסתכלת על נצח והאור שיש לו בעיניים עושה לי טוב, וגם אתה, אריאל. תודה. אני יודעת שזו הייתה תקופה קשה מאוד גם לך. ידעתי שזה יהיה כואב, אבל אני באמת לא הכרתי את עצמי. הגירוש הזה היכה בי בעוצמה מטורפת. אני מאוד שלימה עם זה שבחרנו לא לארוז. אני מאוד שלימה שנשארנו נחושים עד הרגע האחרון. אוף. רק השרשרת. השרשרת המיוחדת שלי נשארה מאחור. אחרי הלידה כשנתנו לי כוס תה וניסיתי לנשום עמוק ולהסדיר נשימה, החלקתי את היד על הצוואר והיא לא הייתה שם. ביקשתי מאמא שלי שתחפש בחדר מתחת למיטה, אבל כלום. היא כנראה נשארה שם בחולות, או תחת ההריסות של מה שהיה פעם הבית שלנו".

כשאמונה ואריאל היו בשלבים מאוד רציניים לפני ההחלטה להתארס, אריאל הלך לצורפת מיוחדת מאוד, אישה מבוגרת שמאז כבר נפטרה, והיא הכינה לו שרשרת עבור אמונה. ישנו התליון הנפוץ של מפת ארץ ישראל מזהב, ואבן משובצת במרכז שמציינת את ירושלים. אריאל ביקש מהצורפת להוסיף עוד אבן, במקום של גוש קטיף. הוא ידע כמה אמונה מחוברת למקום המגורים שלה. הוא גם ידע שאם יתחתנו, שם יגורו. כשהוא הביא לה את התליון במתנה הפנים שלה זהרו ממש. למפרע היא תספר שזה הרגע שידעה: איתו אני מתחתנת.

*******************

"אריאל, אתה שומע?" אמונה צעקה לו מהקומה למטה. "נצח יוצא לשבת הביתה. אני כבר הולכת להכין לו את הקציצות והקוסקוס שהוא אוהב. איזה כיף. איך אני מאושרת. כמה התגעגעתי. מי האמין שהאפרוח הזה שהיה בפגייה יהיה יום אחד חייל קרבי ויעבור אותי בשני ראשים. אתה יודע מה הוא מביא לי? בקבוק עם חול. חול מהגוש! אתה קולט, אריאל? לכולם יש כזה מלפני הגירוש, רק מה, אני לא הייתי בדיוק במצב לאסוף חול כשיצאנו מהבית… אז הנסיך עכשיו עושה לי פה תיקון".

********************

השולחן היה ערוך, ואמונה שטפה סיר אחרון שנשאר בכיור כשנשמעה דפיקה בדלת. מזל שנצח מתקלח, כי דפיקה בדלת לא באה לה בטוב כשהוא בעזה. כשהיא פתחה את הדלת, היא גילתה מאחוריה דמות שהיא לא מכירה. לפחות כך חשבה בהתחלה. מבט קל בעיניה, חיבר לה הבזקי תמונות בראש.

"אמונה, שלום, אני לא יודעת אם את זוכרת אותי. אני לילך. אני החיילת שבאה לבית שלך ביום של הגירוש".

בום. הלב של אמונה החסיר פעימה. ועוד אחת. פתאום הריחות של הסיר שהיה על הגז באותו יום, והדמעות והצעקות, והמים שירדו לה מהגוף, הכל היכה בה.

"ש… לום… לילך".

"עברו בדיוק עשרים שנה. חיפשתי אותך. חיפשתי אותך הרבה. גם כשמצאתי לא היה לי אומץ. לא היה לי אומץ לבוא. 'לא נשכח ולא נסלח' זה המשפט שהתנוסס בכל מקום, אז למה לנסות? אבל כבר לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני חייבת. רק רציתי להגיד… רק רציתי להגיד… סליחה".

לילך החלה לדמוע, ואמונה הזמינה אותה פנימה. "שבי על הספה, אני אביא לך כוס מים ונמשיך לדבר".

הן דיברו על הגירוש, ועל היום הנורא ההוא. לילך שיתפה שאין יום שהיא לא חושבת על מה שקרה, וייסורי המצפון צלפו בה שאולי הצירים המוקדמים היו באשמתה, ואולי התינוק לא שרד, או שאולי הוא נולד אבל לא בריא, ואיך היום כשהיא אמא היא רואה דברים אחרת, היא מבינה המון דברים שלא הבינה אז, כשהייתה צריכה למלא אחר ההוראות, להיות צייתנית, להרחיק את הלב מהשכל.

נצח ירד במדרגות. "אמא, שמתי ים כביסה במכונה, אני צריך אותה לראשון על הבוקר". אמונה חייכה. "לילך, זה נצח, זה התינוקי". לילך פערה עיניים בתדהמה. "אני לא מאמינה. הוא כל כך גדול, ויפה, חייל! מי היה מאמין. באמת מי היה מאמין…"

הן קבעו לדבר בהמשך, לפני שבת הזמן דוחק. אמונה חיבקה את לילך ואמרה לה שהיא מקבלת את הסליחה והיא מאוד מעריכה את זה שבאה. לא שאין לה שריטות, ולא שזה חלק לה, אבל היא מוחלת וסולחת. היא שמחה על ההתפכחות, והלוואי שהיו עוד כמוה שמבינים את הטעות, את העוול, את האסונות שהמיט עלינו הגירוש שכל הגנרלים הגדולים סברו שיביא לביטחון ולשקט, ממש… הכי הפוך שיכול להיות.

רגע לפני שלילך יצאה מהבית, היא הוציאה משהו קטן מכיס המכנסיים. "תגידי רגע, זה שלך אולי? זה היה מחוץ לבית שלכם באותו יום של הגירוש. השרשרת הזו נצנצה אליי מתוך האדמה, ולקחתי אותה. אחר כך חשבתי שאולי בדרך לאמבולנס היא נפלה לך".

לילך הושיטה את השרשרת לאמונה הנרגשת. תליון בצורת מפת ישראל מוזהבת ושתי אבנים נוצצות בתוכה. "כן, זה שלי. מאוד שלי. את לא יודעת כמה היא יקרה לי. תודה שהבאת לי אותה. כמה סגירות מעגל ביום אחד".

אמונה הדליקה נרות. ליד הפמוטים הכסופים עמד בקבוק של חול, נוצץ כאילו יש בו יהלומים. על הצוואר התהדר התליון. הנרות ריצדו ופיזרו אור כתום וחם, והיה נראה כאילו שהם רוקדים לכבוד השבת. לכבוד הגאולה.

אמונה החזיקה את התליון קרוב ללב, עצמה את העיניים ולחשה: "עוד נשוב לשם. עוד נשוב. גוש קטיף. לנצח נצחים".