"איה שרה אשתך?" עוד מהדהדת השאלה, והלב מלא געגועים לדמותה הפלאית של הרבנית, הרופאה, ד"ר שרה דרוקמן זצ"ל – אשת חסד ותפילה, שכל חייה היו מסורים לעם לתורה ולארץ, ולנו הייתה סבתא אהובה וקרובה.
בענווה ואצילות נפש היא התוותה דרך לרבבות נשים כיצד ניתן לחיות חיים מאירים המשלבים בין כלל ופרט, קודש וחול, תורה ועבודה, שמיים וארץ, ושזרה קווים לדמותה של אשה ציונית דתית בארץ ישראל בדור גאולה נפלא זה.
לרבנית הייתה שלווה שהקרינה והאירה את כל מי שהיה סביבה, כך שעצם הנוכחות בקרבתה גרמה לדברים להתבהר, ואתגרים הפכו לפשוטים יותר.
כששאלנו אותה פעם מה עזר לה בחייה האישיים להתמודד עם קשיים, היא ענתה "לא יודעת על מה מדובר, לכל אחד יש אתגרים. אם אתה רואה זאת כאתגר זה מעיק עליך, אבל אם אתה רואה את זה כחלק מהחיים זה לא אתגר".
הרבנית חיה בהרמוניה עם המציאות ובקבלה והתייצבות מוחלטת לרצון האלוקי, ולא בזבזה רגע אחד מיותר על מה שכבר היה, על חרטות או רגשות אשם. פניה היו תמיד מכוונות קדימה – לתיקון ולהוספת טוב, מתוך חיבור למלוא רוחב החיים ולא מתוך התנגחות עם המציאות או ניסיון לכופף את כוחות החיים. באחד הראיונות עמה אמרה: "תפקידנו בעיקר בתוך עם ישראל לעשות את מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, כל אחד בהתאם לכוחותיו. לא צריך לרוץ רחוק ולא צריך להסתכל על מישהי שהצליחה לעשות מי יודע מה, אולי אני לא מסוגלת לזה? אז מה! אני לא פחות אשת חיל. בהחלט לא… מעשים קטנים של יום־יום זה דבר חשוב. לא צריך בהכרח תפקידים 'חשובים'. אם כל יום את מסכמת את היום וחושבת: מה עשיתי היום טוב למישהו אחר? זה דבר חשוב".
לצד קריאת ה"הנני" של מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל והדרכתו התמידית לרבבות תלמידיו לשאול בכל מצב: מה עם ישראל צריך? איפה אני יכול להוסיף טוב בעם ישראל? הופיע ה"הנני" של הרבנית הלכה למעשה בחיים עצמם – כסף יש בשביל צדקה, בית יש בשביל הכנסת אורחים, כוח יש בשביל להוסיף טוב בעם ישראל. את הברכות והכוחות המיוחדים שנתן לנו הקב"ה אנו מכוונים לעשיית טוב, ולא רק בדברים "גדולים" או "נחשבים", אלא במעשים קטנים של יום־יום, בבחירה להוסיף אור במציאות שהקב"ה מזמן לפנינו.
מתוך התבוננות בחייה של הרבנית ניתן לראות כיצד הרבנית בהתייצבות מלאה אמרה הנני, פעלה הנני וחיה הנני.
במשך תקופה ארוכה, בימים מתוחים, שהיו מי שחששו מנסיעה לגוש קטיף, נסעה הרבנית מדי שבוע ושימשה כרופאה בגוש. באחת הפעמים הבחינה שלא מגיעים מטופלים רבים, וביקשה לפרסם שמי שזקוק לתיקוני בגדים יכול להביא אליה. וכך, מדי שבוע, הייתה מעמיסה על הרכב מכונת תפירה, נוסעת ממרכז שפירא לגוש קטיף, ובין מטופל למטופל יושבת ומתקנת בגדים עבור מיישבי ארץ ישראל. כאשר כמות התיקונים גברה, החלה הרבנית לקחת את הבגדים לביתה ולהחזירם מתוקנים בשבוע שלאחר מכן.
כשאנשי היישוב חשו אי־נעימות מכך שהרבנית־הרופאה עוסקת בתפירה עבורם, הם ביקשו להפסיק להביא לה תיקונים. והרבנית, שחשה שכמות העבודה הצטמצמה ומתוך רצון לנצל את הזמן ולסייע להתיישבות, ביררה מיד אולי יש צורך בעזרה בחממות? הרבנית העריכה כל עשייה של יחיד מתוך הבנה שכדי לגלות את האידיאלים הגדולים יש צורך במעשים, גם כאלה הנראים קטנים וזניחים.
על כל אדם לעשות אפילו את המעט שבכוחו ולהגביר את כוחו של הטוב על מנת לקדם את המציאות לתיקונה – לעשות מהארץ שמיים.
סיפור נוסף המבטא את ה'הנני' המיוחד של הרבנית, התרחש באחד הערבים בישיבה. הרבנית המתינה בחניה בסוף 'סדר ערב' לבנה, הרב נחום, כדי לצאת עמו ועם חבר נוסף למשימה עלומה. בשעת לילה מאוחרת עצרה הרבנית את הרכב ליד תחנת האוטובוס בצומת כפר ורבורג, והורידה את שני הבחורים עם פחית צבע ושתי מברשות. היא הסבירה שלא ראוי שדברי הגנאי שהיו כתובים על קירות התחנה ייאמרו על יהודים ושאי אפשר להשאיר כזו זוהמה, וביקשה מהבחורים שיצבעו את התחנה והיא תחזור לאסוף אותם בעוד כשעה. ללא מילים מיותרות, ללא הטלת אחריות על גופים אחרים ובשקט אופייני, דאגה הרבנית בעצמה לנקות את המרחב ולמנוע לשון הרע על יהודים – עכשיו ולא אחר כך, אני ולא אחרים.
סבתא לא העבירה שיעורים ובאופן כללי לא הרבתה במילים, אך חייה ודמותה היו לנו לשיעור עצום ובחכמתה בנתה את בית ישראל כולו. היא גילתה בחייה את האידיאלים הגדולים במעשים קטנים וגדולים גם יחד, מתוך הבנה שלכל מעשה ישנה משמעות עצומה ועל כל אחד מישראל מוטלת אחריות אדירה להוסיף טוב כפי כוחו. לאחר פטירתו של מו"ר הרב זצ"ל כששאלו את הרבנית מה שלומה היא ענתה: "שהכל נהיה בדברו זה לא רק על כוס מים".
יהי רצון שנזכה כולנו להמשיך ולגדול לאור דמותה המאירה מתוך ידיעה שיש אדון לבירה, ושהכל נהיה בדברו, ועלינו מוטל לקבל את ההנהגה האלוקית, ולהשתדל להיות שותפים כפי כוחנו למהלכים האלוקיים ולפעול עם א־ל להוספת טוב וחסד.
