אודה: אני נרעש ונרגש בכל פעם שאני קורא את המילים הללו –
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר לָהֶם, יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ; יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ; יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם (במדבר ו, כג-כז).
אלו הן מן העתיקות שבנוסחות-הברכה המשמשות ברציפות עד היום. אנו אומרים אותן מדי יום בתחילת תפילת שחרית, ובהמשך התפילה אנו שומעים אותן מפי הכוהנים. יש הנוהגים לאומרן גם על משכבם, מילים אחרונות בכל ערב. אנו מברכים בהן את ילדינו בלילות שבת. רבים מברכים בהן את הכלה והחתן בחתונות. גם שאינם-יהודים מרבים להשתמש בהן. הפשטות שבהן, המבנה המדורג של שלוש מילים, חמש מילים ושבע מילים, תנועתן החותרת אל-על מן השמירה דרך החן ועד השלום, כל אלה עושים אותן לגביש תפילה יהלומי, שזוהרו לא הועם בשלושת אלפי השנים, ויותר, שעברו מאז ניסוחן.
בשנים עברו, בשיחותיי על פרשה זו, כתבתי על משמעותן של הברכות. הפעם אשאל שלוש שאלות אחרות. ראשית, למה הכוהנים הם המברכים? למה לא נביאים, מלכים, חכמים או צדיקים? שנית, מה פשר הצורה המיוחדת של ברכת-המצווה "לברך את עמו ישראל באהבה"? והשאלה השלישית: מדוע מוטל על בני אדם לברך את העם? הרי ה' הוא המברך את האנושות ואת עמו ישראל.
בתשובה לשאלה הראשונה אומר ספר החינוך (במצווה שעח) בפשטות שהכוהנים היו הקבוצה הקדושה בקרב העם, ועל כן, הם היו המועמדים הטבעיים להורדת ברכת ה' אל העם.
הסבר נוסף הציע הרב אברהם גפני. בפרשיית חנוכת המשכן נאמר, "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו קרי] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט, כב). רש"י מבאר שברכה זאת הייתה ברכת הכוהנים שבפרשתנו. אולם הרמב"ן משער שברכתו של אהרן כאן הייתה ספונטנית, והיות שהוא גילה נדיבות-רוח כזאת, גמל לו ה' בתפקיד שניתן לצאצאיו לברך את עם ישראל.
זאת באשר לשאלה מדוע דווקא הכוהנים. ומה בדבר אזכורה של האהבה בברכת-המצווה? את האזכור הזה אפשר להבין בשתי דרכים: שהוא מוסב על הכוהנים, כלומר שעליהם לברך את ישראל מתוך אהבה – או שהוא מוסב על הקב"ה, ושיעורה של הברכה הוא "ציוונו באהבה לברך את עמו ישראל". כלומר, ה' אוהב את עמו, ועל כן ציווה על הכוהנים לברכו.
הקריאה הראשונה, שעל פיה הכוהנים הם שמצווים לברך מתוך אהבה, הולמת יותר את תחבירה של הברכה. ברוח זו אומר ספר הזוהר (ג, קמז, ב) כי "כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא" (כל כוהן שאינו אוהב את העם, או שהעם לא אוהב אותו, לא יישא כפיו לברך את העם). אנו יכולים לברך רק את מי שאנו אוהבים.
מדוע אם כן דווקא הברכה על מצווה זו מציינת כי עליה להיעשות באהבה? כי בכל המקרים האחרים, האדם המברך הוא המבצע את "מעשה המצווה". ואילו בברכת כוהנים המברך, הכוהן, הוא רק "מכשיר מצווה": הוא המאפשר, לא המְבַצֵעַ. המבַצע הוא ה' עצמו: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". הכוהנים הם רק צינורות שברכת ה' שופעת דרכם.
פירוש הדבר הוא שבבוא הכוהנים לבטא את הברכות עליהם לבטל את עצמם. המברך נותן לשפע האלוקי לחלחל אל העולם ואל הבריות, כדי כך שהוא שוכח את עצמו וממקד את כל ישותו בזולת. וזאת היא מהותה של האהבה. בתורה אנו רואים זאת אצל יעקב, שכאשר התאהב ברחל קיבל על עצמו את התנאי התובעני שהציב לו לבן: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, כ). המפרשים שואלים שם את השאלה המתבקשת: הרי דווקא מפני שהיה מאוהב כל כך, שבע השנים של ההמתנה אמורות היו להיות בעיניו כמאה שנה! אך תשובתם מתבקשת לא פחות: הוא חשב על רחל, לא על עצמו. באהבתו לא היה שמץ של אנוכיות. הוא היה ממוקד במושא אהבתו, לא בתשוקתו המעוכבת שלו.
אך יש אולי הסבר חלופי לכל הדברים האלה. כפי שהסברתי בשיחתנו לפרשת קדושים, הכוהנים הורו לעם את אתיקת הקדושה (השונה מהאתיקה הנבואית, של הצדק החברתי, ומאתיקת החוכמה המתמקדת במידות הטובות ובהשלכותיהן). האתיקה של הקדוּשה, שהכוהנים הם מלמדיה, היא האתיקה של האהבה.
הקול הנבואי וקול החוכמה מיוסדים על דברים אחרים: הנביא מתבסס על פעולת ה' בהיסטוריה, ובפרט על יציאת מצרים, והחכם על התבוננות בדרכו של עולם. ואילו הכהן רואה את העולם כמלאכת כפיו של אלוקים, ואת האדם כעשוי בצלם אלוקים. עצם קיומנו, בני האדם, ועצם קיומו של העולם כולו, הם פרי אהבתו של אלוקים.
בברכם את העם הראו הכוהנים אהבת הזולת מהי. המברך את העם מראה כי הוא מבקש את טובת העם – ואהבת העם עניינה בקשת טובתו.
במפגן פומבי זה של אהבה, של בקשת "הטוב המשותף" בלשוננו כיום, נתנו הכוהנים דוגמה לעם. הם עודדו את יצירתה של חברה שבה כל פרט מבקש את רווחת הכלל. חברה כזאת מבורכת מאת הא-ל. לא כן חברה אנוכית. היא אינה מתברכת. שום חברה אנוכית לא החזיקה מעמד לאורך ימים.
מתוך כך נפתרות שלוש הקושיות שלנו. למה דווקא הכוהנים מברכים? כי האתיקה הכוהנית מדגישה את האהבה – אהבת הרע והגר – וכדי להתברך אנחנו זקוקים לאהבה. למה האהבה נזכרת בברכת המצווה הזאת? כי האהבה היא דרכן של הברכות לבוא אל העולם. ולמה הברכה צריכה לעבור דרך בני אדם, ואינה באה ישירות מפי הא-ל? כי הכוהנים נועדו להדגים במעשיהם כיצד דואגים בני אדם לרווחתם של בני אדם אחרים. אני מאמין שברכת כוהנים מציעה מסר חיוני לנו ולזמננו: חברה שבניה מבקשים את טובת זולתם היא חברה קדושה – וברוכה.
