כמעט כל נושא בחדשות בזמן האחרון הוא קשור כך או אחרת לקרב על חלקיק השנייה. כלומר: מה שמתרחש בזמן המהיר בו אין זמן לחשוב, במקום בו האינסטינקטים פועלים. האם יש במקום הזה בגרות רגשית, האם אור האהבה והאמונה פועלים בו?
משפט אלאור אזריה הוא משפט על חלקיק השנייה. יש מאבק אבסורדי ועקשן (של גורמים מושפעים מאומות העולם) על ביטול הטבעיות מהאדם; ליטול את המקום הטבעי, הראשוני, ולהכניס בו ספק. התקווה של אידיאה זו היא כנראה שכל חייל ירגיש שהספק חדר עד חלקיק השנייה. להגיע עד שם, למטה, אל המקום של היצריות הראשונית, או בלשון הפסיכולוג טומאס אוגדן: ב'קצה הפרימיטיבי של החוויה', ולזרוע בו היסוס.
הראי"ה קוק בספר אורות (עמ' מד) מתאר את דור האבות שעוסקים באור התורה ואת דור הבנים שעוסקים ב'אור הטבע הישראלי הקדוש'. הראשונים עוסקים במשה רבנו ואילו הבנים עוסקים באליהו הנביא. אנחנו בדור בו מוטל עלינו להזרים את המוסר במקומות הנמוכים, עד 'הקצה הפרימיטיבי של החוויה'. בפיגועי דריסה למשל אנחנו נקראים להגיב בריא, מהר ונכון, ולא לתת ל'אילנא דספיקא' להתערבב עם 'עץ החיים'.
גם סיפורים על רבנים שנפלו, פגמו, פגעו, הם סיפורים של ניסיון להשחיר את המצב של אנשי הקודש. אתם רואים, אתם מדברים גבוה ויפה אבל בזמן אמת גם אתם בני אדם… מנסים להוכיח שהדת מונעת מהאדם להיות בריא בטבעיות שלו. זהו המאבק על חלקיק השנייה. מי אתה כשאין אף אחד ואתה צריך לא להביט ברחוב במראות אסורות, מי אתה כשאתה לבד בחדר חשוך ועליך לא לבלות סתם שעות מול המסך. הפריצות באינטרנט גם היא מנסה להפיל את האדם בדיוק במקום הזה. זה פורץ פתאום ומפיל, ואתה צריך לדעת לחתוך שם בחלקיק השנייה הזו. איך מחדירים את עבודת ה' עד שבכל מצב 'יקפוץ עלינו דמות דיוקנו של ישראל סבא'?
בעצם כל הסוגיות של החברה הישראלית עסוקות בכך. גם תאונות הדרכים הזוועתיות עלולות להכניס לנו ספק לגבי חלקיק השנייה. הספק טוען: אולי יש מקום ללא שליטה, מקום שחור, בלי כלום. אולי זה יכול לקרות לכל אחד. עלינו להתחזק ולדעת שזוהי העבודה של הדור, לחנך את היצרים ולזכור שיש בחירה לאדם. עלינו להוכיח בדור הזה שהספק תמיד משקר. לדעת שיש בחירה ויש שליטה עצמית, יש יכולת להתלמד להיות בעל שליטה על האזורים האפורים. הרגעים האלה בהם אתה נדרש ללכת בעקבות רועי קליין ועמנואל מורנו הי"ד, להגיב נכון, להביא את התוכן שלמדנו אל המקום של טבעיות ישראלית בריאה.
שלוש פעמים ביום אנחנו אומרים בקול רם שיש ייחוד עליון, אמונה בה' – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"; אבל בקול נמוך, בצניעות ובשתיקה אנחנו מזכירים שיש גם ייחוד תחתון, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", זה עדיין לא גלוי, והספק מקטרג.
הגיע הזמן שגם בבתי ספר נחנך את ילדינו לא רק להצליח בבגרות אלא בעיקר לחנך את המקום הטבעי, הראשוני, על ידי שיטות של בניין הנפש. זהו האתגר האמיתי של הדור זה. העיסוק ביצירה, במגע נכון, בפעילות גופנית, בהקשבה של הגוף מבפנים בצד סדנאות של הדרכת הורים. להרגיע את האווירה בבית, על מנת לבנות את המקום העצמי של הילד, זהו הנושא העיקרי של הדור. אגב זה גם ישפר פלאים את ההצלחה בלימודים. אם זה עובד כל כך טוב בטיפול לאחר מעשה, אז למה לא להשתמש בשיטות אלה מלכתחילה, לפני שיש צרות? כך נראה מידות עוד יותר טובות, נוכיח לעצמנו שהטוב מסוגל לחדור גם למטה, במקום הנפשי, ב'קצה הפרימיטיבי של החוויה'. עלינו לחנך את הילדים כדי שידעו איך לפעול בזמן של חלקיק השנייה.
ד"ר מיכאל אבולעפיה הוא פסיכיאטר לילד ונוער, מנהל מכון 'אבולעפיה'
