לא יכול להיות!
הוא בטח לא מתכוון אליי!
יש כאן טעות!
*
תגידו מה שאתם רוצים, המבינים יודעים שלגור בחור זה ה-ענין.
אז נכון, אין כאן מכולת, וגם לא בית ספר, ולא מרפאה, ואם רוצים נעליים צריך לנסוע שעה לכל כיוון. אבל זה בדיוק היתרון העצום – אף אחד לא רואה אותך ולא יושב לך על הזנב. במקום כזה אתה אדון לעצמך!
אף אחד לא מתכנן מרידה חלילה, אין לנו כאן בעיות מיוחדות עם המלך. ברור שאין, הוא לא מפריע לנו ואנחנו לא מפריעים לו. מבחינתנו הוא ממש מוזמן לחוקק כמה חוקים שהוא רוצה, בכפר שלנו לא ממש אוכפים את החוקים.
לפני הרבה שנים דווקא שלחו מישהו, איזה שוטר שקיבל עונש, כדי לבדוק שהכל כאן בסדר. אחרי שבוע שכחו ממנו והוא נשאר לגור כאן כתושב מן השורה. האירוע הזה היה חד-פעמי ולא חזר על עצמו.
כשיוצא לי לחשוב על אנשים שגרים בעיר הבירה אני מקבל חום. כל היום אתה נמצא תחת העין הפקוחה של המלך. מחייבים אותך למערכת חוקים שלימה שלא בחרת בה, וכנראה שגם לא כל-כך בא לך ליישם אותה, ואתה פשוט חייב לציית. סיוט, פשוט סיוט.
*
זה בדיוק מה שאמרתי קודם.
נמצאים כאן אנשים שקטים ורגועים שלא מחפשים מהומות, אבל גם לא מחפשים להיות הנתינים הכי נאמנים של הממלכה. כאן אנחנו מנהלים את החיים שלנו איך שאנחנו רוצים, בלי להכריז על מרד חס ושלום.
אם תתקרבו קצת אני אגלה לכם סוד.
המלך לא באמת מעניין אותי. תיאורטית הוא יכול גם לא להיות בכלל מבחינתי, למרות שאם הוא ממש רוצה אין לנו התנגדות מיוחדת שהוא ימשיך להיות המלך.
כאן הוא פשוט לא פונקציה.
*
הופה! טוויסט בעלילה!
אף אחד לא יודע בדיוק איך זה קרה, אבל אחרי עשרות שנות אנונימיות מבורכת התחילו תזוזות.
הסנונית הראשונה הייתה משלחת של אנשים מכובדים. איך אני יודע שהם היו מכובדים? מיד ראו עליהם שהם לא מקומיים, הבגדים שלהם היו כמה רמות מעל הלבוש המקובל כאן, ובכללי כל ההתנהגות שלהם הייתה לא מתאימה למה שאנחנו מכירים.
הם ירדו מהמרכבות שלהם, לא דיברו עם אף אחד, עשו סיור בכל האזור ונעלמו כמו שהם הגיעו.
כמה שבועות אחר כך הגיעה משלחת נוספת, כנראה של אנשים מכובדים יותר. גם הם לא דיברו איתנו, אבל הסתובבו הרבה יותר באזור ונראו ממש אבודים, כאילו משהו לא מסתדר להם בראש.
המשלחת השלישית הייתה כבר לא סבירה, מה שגרם לכולנו לקבל החלטה אמיצה ולבדוק סוף-סוף מה הסיפור.
*
שוק!
לפני שנה המלך הודיע שמכל הממלכה שלו הוא רוצה לבחור מקום שיהיה תחת חסותו האישית – למלוך עליו באופן מיוחד.
ברגע שההודעה יצאה מהארמון מאות ערים בממלכה התחילו להתחרות ביניהן על תשומת הלב של המלך. פתאום המלך קיבל מתנות, איגרות, שליחים ומכתבי ברכה. משלחות מלכותיות יצאו לסיורים ברחבי הממלכה כדי לייעץ למלך מהו המקום הנאמן ומסור ביותר שעליו כדאי למלך לפרוש את חסותו.
בקיצור, כבר שנה שכל הממלכה באטרף… חוץ ממקום אחד.
אפילו לא שמענו על ההודעה שיצאה מהארמון, בטח שלא שלחנו משלחת, אפילו לא כרטיס ברכה. עברה עלינו שנה רגילה ורגועה לחלוטין.
*
בסוף השנה, אחרי אין-ספור ויכוחים והתייעצויות הגישו השרים למלך את רשימת המקומות המומלצים, שלושה במספר. ברור שלא היינו ברשימה הזו, לא היינו בשום רשימה.
המלך לקח את הרשימה, הסתכל במפה ועשה איזו תנועה של חוסר שביעות רצון. אחר כך הוא התחיל לעבור בעצמו על המפה, עיר אחרי עיר, עד שהוא הגיע לכפר הפצפון והנידח שלנו. מיד כשהוא ראה את השם של הכפר על המפה הוא הודיע שבדיוק המקום הזה מוצא חן בעיניו.
כולם היו בהלם, רובם אפילו לא ידעו על קיומנו.
אחד השרים הבכירים ניסה לרמוז בעדינות שאולי כדאי לחשוב שוב על העניין, אבל המלך היה נחוש מאוד.
ככה הגיעו לכאן המשלחות המלכותיות, כדי להכשיר את ההגעה של המלך בעצמו לכפר.
כולנו היינו בהלם.
*
מפתיע. פתאום לכולם היה חשוב להיות נתינים נאמנים.
אם אנחנו כל-כך חשובים למלך, גם המלך מאוד חשוב לנו.
אנשים ממש השקיעו בהכנה של הכפר להגעה של המלך: ניקו את הרחובות, קישטו את הבתים ודאגו שיהיה ברור לכל מי שיגיע שכאן נמצאים אנשים שהמלך נמצא בראש סדרי העדיפות שלהם.
*
גם אני הייתי חלק מההתארגנות, אבל עדיין נשארה לי בלב פינה של החמצה.
זהו, נגמרה התקופה בה היינו אדונים לעצמנו. עכשיו נצטרך להקפיד על החוקים ועל הכללים, ובעיקר ממש נהיה חייבים לקבל עלינו את המלכות של המלך.
לא הייתי בטוח שטוב לי עם זה.
*
כשאני כותב את החלק הזה היד שלי רועדת.
המלך הגיע.
כמה שדמיינו שזה יהיה מרשים, זה היה מרשים פי אלף. הפמליה, הנגנים, הטקס, הכל פשוט התבצע בצורה מרשימה ומיוחדת. וכן, גם המלך בעצמו הוא דמות מרשימה, אין ספק.
כמו שאתם מבינים אני עמדתי איפשהו בסוף, שייך לאירוע באופן חלקי.
ואז המלך התחיל לדבר. בהתחלה לא ממש הקשבתי, אבל אז קלטתי כמה מילים שגרמו לי להתחיל להקשיב. המלך הודיע שמכל תושבי הכפר יש אחד שעליו הוא רוצה למלוך באופן אישי ובצורה מיוחדת.
כולם התחילו להסתכל ימינה ושמאלה ויישרו שוב את החליפות שלהם, בתקווה שהמלך מתכוון אליהם. רק אני לא ממש הסתדרתי. ידעתי בוודאות שאף אחד לא מתכוון אליי.
ואז המלך קם מהמקום והתחיל ללכת לאזור שלי. אנשים זזו לצדדים כדי לאפשר לו לעבור, וגם אני זזתי למרות שמאחורי לא עמד אף אחד. המלך התקדם עוד ועוד עד שהוא נעמד מולי. הוא הסתכל לי ישר בעיניים ואמר לי:
"אותך רציתי".
*
מכאן אני כבר לא ממש זוכר משהו, חוץ מדבר אחד – ברגע הזה היה ברור לי שהמלך הוא המלך שלי לגמרי. לא מתוך כיווץ. מתוך שמחה.
*
עכשיו שכל אחד יקרא שוב את הקטע אבל ישים את ה' במקום המלך, את עם ישראל במקום הכפר וישאיר את עצמו בדיוק באותו מקום.
מי אמר שקבלת עול מבאסת?
