יקיצה.
לא יותר מפס דקיק של חיות, נוכחות.
עוד חזון למועד, דברים עוד יבשילו.
זו רק התחלת הדרך.
*
התעוררות.
כל ההתחלות קשות. לצאת מהמקום הקטן והמצומצם אל מקום רחב, חופשי. למצוא בפנים כוחות חדשים שהמציאות החדשה מזמנת, לגלות בפנים מקומות חדשים. זה לא תמיד פשוט, אולי אפילו בדרך כלל לא פשוט.
וזו רק ההתחלה, כמה אוצרות עוד ממתינים בפנים, מחכים להתגלות, לצאת מהכוח אל הפועל. יש עוד כל כך הרבה בפנים, כמה סבלנות צריך בשביל התהליך הזה.
אבל בסוף הכל שווה את התוצאה, כמה שמחה יש בלמצוא את עצמי מחדש, בלפרוש את הכנפיים לכל הרוחב. ממש כמו תינוק שלא מפסיק לשמוח מכל גילוי חדש.
*
שלמות.
זהו, הגענו לפסגה, כאן כבר אפשר לעצור רגע לנוח, לנשום אוויר פסגות. כמה טוב ושמח להיות כאן, פשוט להרגיש את האור עוטף אותנו מכל הכיוונים.
כל היכולות החדשות שגילינו בעצמנו באות לידי ביטוי באופן מלא. ממש אפשר להרגיש שהמערכות השונות בנפש עובדות ביחד, במין שלמות ואחידות. כמה טוב ועונג יש בשלמות הזו.
כמה היינו רוצים שהכל פשוט יישאר ככה, בלי לרדת שוב, רק להיות שרויים בתוך כל הטוב הזה.
*
נפילה.
הנה מתחילה הירידה שכל כך חששנו ממנה. אמנם לא ברור לאן דברים הולכים, אבל דבר אחד ברור, לא מואר כאן כמו קודם. כל הטוב הנפלא כבר לא ממש נפלא. דברים פשוטים ותמימים ששימחו אותנו רק לפני כמה זמן כבר לא משמחים כל כך.
שלמות? איזו שלמות בדיוק? כמה חסרונות צצים להם מכל מיני חורים פתאום, איפה הם היו עד עכשיו? מי ידע שיש לנו בפנים כיסויים עד אין קץ?
*
כיסוי.
אור? מי בכלל מכיר אותו בתוך כל החושך הזה שנמצא כאן מסביב.
איזו תחושת אובדן, כאילו שהלכנו לאיבוד לעצמנו בתוך עצמנו. נשאר עוד איזה שביב זיכרון שפעם פעם היה טוב באמת, שפעם היה מואר, ממש פעם, לפני שנות אור.
לטוב אין כאן מקום, גם לא מציאות. כל כך קשה להאמין שהוא עוד קיים באיזשהו מקום, עכשיו נראה שאין טוב וגם לא יהיה יותר טוב, פשוט אין סיכוי.
ייאוש.
*
התחדשות.
רגע, זה לא הסוף.
הזיכרון הקלוש, זה שמספר שפעם היה טוב, הוא לא איזו צללית חיוורת. הזיכרון הזה הוא תמצית הכל, כל התקווה שבעולם נמצאת בזיכרון הזה, מספרת שעוד יש טוב, גם אם לא רואים אותו.
נכון, עכשיו קשה לראות שטוב לנו, שבכלל יש טוב בעולם, אבל הטוב של ה' לא תלוי בכאן ועכשיו, הוא שייך לנצח. בבסיס המציאות נמצא הטוב המוחלט, והוא לא משועבד למרחבים של זמן ומקום.
הנגזרת הישירה היא שאין מקום לייאוש. כל החושך הסמיך הזה שנמצא מסביב הוא רק זמני כאן. בסוף הכל שייך לעולם שכולו טוב, ולכולנו יש חלק בעולם האין סופי שמחכה לנו בסוף. ואם יש לנו חלק בעולם הזה בסוף, יש לנו חלק גם עכשיו.
התקווה הזו היא כמו זרע קטן שממתין לנביטה, בסוף הוא יהפוך לפרח יפיפה, צריך רק אמונה, ביטחון וסבלנות.
*
יקיצה.
לא יותר מפס דקיק של חיות, נוכחות.
עוד חזון למועד, דברים עוד יבשילו.
זו רק התחלת הדרך.
