מה ההבדל בין בן־אדם לחיה?

שבן־אדם מדבר.

ומה ההבדל בין יהודי למלאך?

שיהודי הולך!

*

איך מציירים לנו חיים אידיאליים?

בכל־כך הרבה פרסומות שראיתי כשהייתי ילד, ציור של עולם מושלם היה אי בודד, שני דקלים של קוקוס, ערסל וכוס מיץ. זהו. לא צריך יותר מזה.

תסתכלו מסביבכם. אנשים כל הזמן חיים בשביל החופש, מפנטזים עליו, לא מפסיקים לחכות לו. ילדים בבית הספר סופרים ימים עד החופש הבא, מבוגרים חולמים על חופשה ואחר־כך כשהם מתבגרים הם מדמיינים את הפנסיה.

מי רוצה לעבוד בכלל? לעבוד זה משעמם! העניין זה החופש.

אם רק היינו מקבלים מלא כסף מאיפשהו היינו יכולים לשבת כל היום רגל על רגל ורק לעשות מה שאנחנו רוצים, ולא את כל הדברים המעצבנים שמחייבים אותנו לעשות.

*

האווירה הפסטורלית הזו זכתה להגיע גם לבית המדרש.

עבודה קשה? נייט! חיים קלים? דא!

למה להתאמץ לסיים את הש"ס לדוגמה, אם אפשר להסתפק במסכת הישיבתית? ואם נקדיש לזה עוד דקה מחשבה נגיע בקלות למסקנה שאין צורך לסיים את כל המסכת, גם הדפים שלומדים בעיון ובקיאות הם ממש מספיקים.

קו המחשבה המבריק הזה מוביל אותנו להיקש הלוגי שטוען שאין צורך לשבת בבית מדרש לאורך כל הסדר, שלא לדבר על ההפסקות. לטובת המשימה הסבירה שלקחנו על עצמנו גם חצי או רבע סדר מספיק. מזל שיש פינת קפה לבחורי הישיבה שעובדים קשה. כדאי לצאת במבצע בסגנון: 'למדת יפה 5 דקות? קבל כוס קפה על חשבון הישיבה. את ההטבה ניתן לממש עד 10 דקות מקבלת ההטבה, ולכן כדאי לקום ממש עכשיו ולהכין את הקפה'.

אה. כבר יש אצלכם את המבצע הזה? גם ככה כולם הולכים כל רבע שעה להכין קפה? סליחה, חשבתי שזה סטארט־אפ שלי.

*

תפילות?

אמנם בשולחן ערוך כתוב שצריך לכוון בתפילה, אבל מנהג העולם הוא לא ככה. מה שנהגו ישראל הוא לנסות לכוון בתחילת ברכת אבות ואז לקחת הפסקה עם הכוונה עד סלח לנו, שם אתה מקבל שני אגרופים בחזה ונזכר שאתה באמצע תפילה, משם להמשיך עד מודים על מצב טיסה, וממודים עד הסוף פשוט לתת לתפילה להסתיים בקצב סביר.

פסוקי דזמרה? ברכות קריאת שמע? לא צריך להגזים!

אתם יודעים מה? בשקט בשקט, בלי שאף אחד ישמע – בעצם לא היינו מתנגדים אם ה' היה משחרר אותנו מאיזו מצווה, שתיים או תרי"ג, ככה באיזו ג'סטה נחמדה.

אין כמו החופש!

*

לא יודע אם שמעתם, אבל בתנ"ך יש ספר שנקרא 'זכריה'. את ההפטרה של שבת חנוכה למשל קוראים מספר זכריה.

באחת הנבואות, זו שקוראים בהפטרה של חנוכה, ה' יתברך אומר ליהושע הכהן הגדול משפט מוזר: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה".

לפי די הרבה פירושים 'העומדים האלה' הם המלאכים שהיו שם במראה הנבואה, וה' אומר ליהושע שהוא ילך בין המלאכים שהם עומדים.

אתם הבנתם את זה? מלאכי עליון לא יכולים להתקדם, אין להם בחירה ואפשרות ללכת ממדרגה למדרגה. אבל יהודי, לא משנה באיזה מצב הוא, יכול ללכת. במילים אחרות: מה שלא עשית ולאן שלא התגלגלת, תמיד יש לך בחירה ואתה תמיד יכול להתקדם צעד אחד קדימה.

לא. תתקנו את המשפט האחרון. אתה לא 'יכול' להתקדם, אתה 'צריך' להתקדם. המאפיין של יהודי הוא 'מהלך', וזה אומר שיהודי תמיד צריך להיות בתנועה קדימה. לחתור עוד ועוד למעלה.

*

זו בכלל לא הפתעה שקוראים את ההפטרה הזו בשבת חנוכה.

בלילה הראשון מדליקים נר אחד. איזה יופי. יש אור. הנסנו את החושך. אפשר ללכת לשבת באיזו פינה נחמדה ולבלות את שארית ימינו מרוצים ושמחים שזכינו להדליק אור.

אז זהו שלא!

ביום השני של חנוכה ה' אומר לנו: "זה מאוד יפה האור שהדלקתם אתמול, כל הכבוד, אז היום תדליקו שניים". ביום השלישי הוא דוחף אותנו להמשיך להתקדם, וככה כל יום אנחנו נדרשים להוסיף עוד ועוד אור, ולכבוש פסגות נוספות.

ככה זה יהודי –

מוסיף והולך!