אתה עדיין מחזיק?
קדימה, תשחרר.
כל מה שאתה צריך לעשות
זה בסך הכל לעזוב.
*
קחו סיטואציה דמיונית:
אתה עומד בכניסה לבניין, לוקח נשימה עמוקה.
בלי צניעות מזויפת, באמת היית הלוחם הכי טוב ביחידה. לא סתם ביקשו ממך לצאת לקצונה מוקדמת. ביקשו זו מילה עדינה – מערכת לחצים שהתחילה מהמפק"צ והגיעה עד מפקד היחידה, עם אותם הטיעונים על כמה שאתה יכול לקחת את היחידה כמה צעדים קדימה. וכשאמרת לא בצורה הכי ברורה שיש, קיבלת זימון להתייצב אצל המח"ט בעצמו, וגם שם היית מאוד נחרץ – קצונה לא באה בחשבון.
אף אחד לא הבין אותך. כל מי שהסתובב באזור שלך רק חיכה שיבקשו ממנו לצאת לקצונה, זו הייתה השאיפה של כל הלוחמים בצוות. אבל מה שהם לא ידעו ואתה ידעת הוא שהעיניים שלך נשואות גבוה הרבה יותר מקצונה ביחידה.
כמה חודשים לפני שהציעו לך קצונה התחילה להתפשט באזור של המבינים שמועה עיקשת על יחידת אבטחה סודית ברמה קיצונית שהולכת לקום. לכולם היה ברור שזו תהי' יחידה לטובים ביותר.
לא היית צריך להיות גאון כדי להבין שחוץ מהמפקדים ביחידה שלך יש עוד עיניים שמסתכלות על הלוחמים, בודקות התאמה. זהו. החלטת להיות הטוב ביותר ולגעת בקיר – אתה תכנס ליחידה הסודית הזו. אותה סיבה שגרמה לך להתאמץ פי כמה ממה שדמיינת שאתה יכול, הייתה גם הסיבה העיקשת להגיד לא לקצונה.
לא טעית. יום אחרי השחרור מצה"ל חיכתה לך מעטפה עם זימון לפגישה, ולמרות שלא היה שם שום מידע נוסף כבר ידעת שהצלחת.
*
עכשיו אתה עומד בכניסה לבניין, לוקח נשימה עמוקה.
הבניין הוא לא איזה מקום מאובטח ושמור בטירוף, הוא בסך הכל בית דירות רגיל באזור מאוד לא יוקרתי של העיר. שתי קומות למעלה, דלת שניה מימין. אתה דופק ובפתח עומדת איזו זקנה עם מטאטא ביד ומבט מבולבל בעיניים, כאילו מה אתה רוצה.
אין מצב שטעית. אתה מוציא את המכתב ומראה לה אותו. ברגע אחד הפנים שלה מאבדות את המבט המבולבל וחדות מפתיעה תופסת את מקומו. בלי לדבר היא מכניסה אותך לתוך הבית, בית מגורים רגיל לחלוטין, ומובילה אותך לאחד החדרים הפנימיים.
בחדר כבר יושבים שני אנשים ליד שולחן משרדי. הם לוחצים לך את היד והריאיון מתחיל.
שעתיים אחר כך אתה בחוץ עם חיוך ענק. עוד שבועיים מתחילה ההכשרה ורק הטובים ביותר יהיו שם.
אתה מהטובים ביותר.
*
אחרי שבועיים אתם נכנסים, עשרים לוחמים, לבניין ההכשרות של היחידה.
כולכם עברתם מסלולי הכשרה פסיכיים ביחידות שלכם בצבא, מסלולים שלקחו אתכם מעבר לקצה גבול היכולת, אבל ברור לכם שמה שעברתם עד עכשיו הוא משחק ילדים ליד מה שאתם הולכים לעבור. רק עשרת הטובים ביותר יסיימו את ההכשרה הזו בהצלחה.
המדריך שמלווה אתכם מעמיד את כל הקבוצה מול מתקן שנראה כאילו מישהו הביא ישר מגן בתיה, מין סולם שוכב שצריך לעבור עם הידיים. בקול הכי סמכותי ומאיים שלו הוא אומר: "בסוף ההכשרה אתם תצטרכו לעבור את המתקן הזה מקצה לקצה רק בעזרת הידיים בחצי דקה".
מתנדב אמיץ מרים את היד ומקבל אישור לשאלה. "איפה הטריק כאן? יש למטה תנינים? השלבים לוהטים מחום? מחשמלים את המתקן"?
המדריך מסתכל עליו באלכסון.
"שום טריק. רק לעבור את המתקן מצד אחד לצד השני עם הידיים. יש בעיות"?
*
התרחיש הדמיוני והמופרך לחלוטין הזה משקף בגדול את התחושה שלנו כשאנחנו קוראים את המשפט הבא:
"והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד"
תרגום למתקשים: מצות התשובה היא להפנות את הפנים קדימה ולהחליט בלב שלם שאתה לא רוצה לעשות יותר דברים לא טובים שהמשמעות שלהם היא מרידה בה' יתברך.
זהו.
*
לא הבנו.
אתה יודע כמה חטאים עשינו? איזה דברים ממש לא טובים בכל קנה מידה עברנו? איזו שכבת בוץ עבה וסמיכה עוטפת אותנו?
מצד שני אתה כנראה לא יודע עם מי יש לך עסק. ה' ברא את העולם, הוא אין־סופי ומעבר לכל גבול שיש, ולעבוד אותו זו המשימה הכי קשה שיש בעולם. למרוד בו זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות בחיים האלו.
ואתה אשכרה אמרת הרגע שכל מה שצריך לעשות כדי לסגור את הסיפור זה רק לעזוב את החטא?
חי בסרט!
*
תרגיעו. רגע לפני שאתם סוקלים אותי תעצרו שניה. אנחנו באותו צד.
אם זה היה תלוי בי החזרה בתשובה הייתה כוללת: צומות לא נגמרים, גלגולי שלג, טבילות במי קרח, חדרי עינויים, שיעורי מתמטיקה יומיים ושלוש צלחות של שניצלים רטובים. וגם אחרי זה הייתי נותן מחילה על תנאי שבחמש השנים הקרובות אין עברות בכלל, כולל מצוות דרבנן ומנהגים.
נס גלוי שלא אנחנו קובעים את הכללים אלא ה' יתברך.
מאהבתו האין־סופית אלינו וברחמיו המרובים ה' יתברך סלל לנו את הדרך הקלה והפשוטה ביותר כדי לשוב אליו – להחליט לא לעשות את זה שוב.
ברור שלתשובה יש תוספות שונות, אבל בבסיס ה' רק רוצה שנסתכל קדימה ונקבל על עצמנו לא לחטוא יותר. ואחרי ששבנו אליו הוא סולח לגמרי ופותח דף חדש שאין בו אפילו רמז לדברים הנוראיים שעשינו.
בקיצור,
שחרר.
