את הקטע הזה כתבתי בשבוע שעבר, באווירה של פרשת כי תשא, אבל הוא רלוונטי לגמרי ואני לא רוצה לוותר עליו, בשביל כולנו
…………………………………………………………………
שכחת מי אתה,
וכך שכחת אותי.
(מלך האריות שם, שם)
*
איזה אפס אני! פשוט גוש בוץ בעולמו של הבורא! כלום ושום דבר מהלך!
איך כל הזמן אני נופל בדיוק באותן נפילות, כאילו לא היה אתמול, ושלשום, ולפני שלשום. פעם אחרי פעם אני חוזר בדיוק לאותה הנקודה, וקורס פנימה לתוך עצמי בקול רעש גדול.
זהו, אני יודע בדיוק מי ומה אני, ובעיקר מה אני לא: לא צדיק, לא מתמיד, לא עובד ה', לא חשוב, לא משמעותי, לא שווה, פשוט לא ולא ולא.
ואולי מעל הכל אני לא בן אהוב ורצוי של ה' יתברך, יותר בכיוון של הכבשה השחורה של המשפחה. כאילו יש את כל עם ישראל, וכולם בנים של ה', אז אני הילד הזה שכל הזמן עושה בעיות ואף אחד לא אוהב אותו. אשכרה, אני מסתכל מסביבי ורואה איך כל אחד (כמעט) הוא ממש יקר בעיני ה' ואיך ה' אוהב אותו, ורק אני מחוץ לאירוע. פשוט אין מצב שה' אוהב אותי אחרי כל מה שעשיתי ושלא עשיתי.
איזה נס שה' יתברך ברא עוד יהודים שיהיה לו במי לשמוח, כי אם הוא היה בורא רק אותי הוא הי מתבאס כל הזמן.
זה באמת פלא שכזה שהוא ממשיך להחזיר לי את הנשמה בכזו אדיקות יום אחרי יום, מסוג הדברים שאנחנו לא יכולים להבין.
*
אחרי סדרת המשפטים המעצימים האלו בטח הרבה יותר כיף לנו לעבוד את ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב.
אם מישהו רוצה לעלות על המסלול כל מה שהוא צריך זה להשפיל את עצמו, לרדת על עצמו, ולהרגיש כמה הוא לא שווה. ככה הוא בדרך ישר לגיהינום, בדוק ומנוסה.
*
יש לנו טעות יסודית ופטאלית: ככל שנרד על עצמנו יותר – נתקדם יותר.
אנחנו רק מתחילים לדמיין לעצמנו תרחיש אימה של שביעות רצון פנימית והרגשה שאני טוב וטוב לי עם עצמי, ואנחנו מיד נכנסים להתקף חרדה ומתקפלים.
זה נראה בערך ככה: איזה יהודי נפלא אני, איך ה' אוהב אותי ושמח בי, לא בגלל משהו שעשיתי, אלא פשוט בגלל מי שאני. הוא אוהב אותי כמו בן שנולד להורים שלו בגיל מאה, ולא מפסיק להאמין בי וביכולות שלי. אפילו כשאני נופל הוא עומד שם, מחכה שאני אקום, נותן לי חיבוק גדול ואומר לי להמשיך ללכת. פשוט אבא טוב!
ומי אני? חלק אלוק ממעל ממש, פשוט טוב אמיתי ופנימי, טוב מזוקק. כל הנפילות והכישלונות? הן רק כיסויים למי שאני באמת. צריך לתקן אותן, אבל לא לעצור את ההתקדמות בגללן, ובטח לא להתחיל לחשוב שאני בעצם רע.
*
אההההההה!!!!!!!!!!!!!!!
איזה לחץ!!!!!!!!!!!!!
אם נחשוב ככה, אנחנו עוד עלולים לעשות מלא דברים לא טובים רק בגלל כל הגאווה הזאת שתמלא אותנו. חס ושלום לחשוב מחשבות כאלו. מי שרוצה להתקדם לאנשהו בחיים שלו חייב להתחיל להיות לא מרוצה, רק ככה יש לך מוטיבציה להתקדם.
*
באמת?
תסתכלו רגע פנימה ותבדקו מתי אנחנו נופלים יותר.
למרבה הפלא נגלה שכשאנחנו מלאים ביקורת עצמית נוקבת שגובלת בהשפלה, אם לא עברנו כבר את הגבול, אנחנו משחררים לעצמנו הרבה הרבה יותר בקלות את הנפילה. החשבון הוא פשוט – אם אני כזה דפוק, וכזה גרוע, אז זה לא באמת משנה אם אני עושה עוד משהו רע או לא. גם ככה אני אבוד.
אבל אם אני שמח ויודע את מעלתי הגדולה, לא בגלל שאני עשיתי את עצמי, אלא פשוט כי ככה ה' ברא אותי באהבתו הגדולה ורחמיו המרובים, פתאום לא מתאים לי ליפול. איך אני אפול אם אני כזה יהודי יקר וכל כך אהוב אצל ה' יתברך?
*
ככה גם דוד המלך מלמד אותנו.
כשהוא מתייחס לחטא העגל הוא אומר משהו מטלטל מאוד:
"וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב".
הבנתם? כל פעם שאתה חוטא אתה מחליף את הכבוד שלך, שהוא הנפש היקרה שלך, בפרה. איך זה קורה? פשוט מאוד, אתה שוכח כמה כבוד יש לך.
מי שרוצה לחטוא פחות ולעבוד את ה' יותר צריך לזכור כל הזמן כמה הוא אהוב ויקר, כמה הוא חשוב בעיני ה' וכמה מי שהוא באמת זה הטוב שבו.
ככה לא הופכים לפרה.
*
עכשיו תקשיבו טוב!
זמן של מלחמה הוא זמן גדול מאוד מאוד של ישועות גדולות בעזרת ה', אבל הוא גם זמן של דין. אחת הדרכים להמתיק את הדינים היא ללמד זכות על עם ישראל.
חשוב מאוד ללמד זכות על יהודים אחרים ולראות בהם את הטוב, אבל חשוב לא פחות ללמד זכות על עצמך ולראות בך את הטוב.
גם אתה יהודי!
