ש־ל־י!!!!!!!!!!!!!!!!!
רק שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ה־כ־ל שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!
*
בתור אבא לילדים קטנים אני נתקל בתופעה מעניינת שיהיה קל יותר להמחיש דרך דוגמה.
בואו ניקח מקרה תיאורטי לחלוטין:
אחד הילדים קיבל היום בבית הספר שוקולד על התנהגות טובה (הסכם סודי בין איגוד רופאי השיניים להסתדרות המורים). הילד המרוצה חוזר הביתה זורח וקורן, הוא גם התנהג יפה, גם קיבל שוקולד וגם ישמח את אבא ואמא עם ההתנהגות שלו (בואו נשאיר את השוקולד מחוץ לשמחה של אבא ואמא). הילד התמים מניח את השוקולד על השיש והולך לשים את התיק במקום (ילד מחונך!), כאשר הוא חוזר השוקולד לא נמצא על השיש אבל העטיפה כן.
כאן נכנסים החושים הבלשיים של הילד לפעולה מהירה שכוללת הסקת מסקנות במהירות שיא.
- ייתכן שהרב נתן לו עטיפה ריקה? – האפשרות נשללת.
- אולי השוקולד יצא לבד מהעטיפה והוא נמצא עכשיו בחופשה על שולחן האוכל? – האפשרות נשללת.
- יש מצב שהוא אכל את השוקולד ולא שם לב? – האפשרות נשללת.
- האירוע יכול להיות קשור לאחד מהאחים הקטנים שלו? – בינגו! יש לנו פיצוח!
בנוגע לשלב האכיפה יש מחלוקת אחרונים גדולה בין הילדים להורים. לדעת חלק מהאחרונים עביד איניש דינא לנפשיה (עושה אדם דין לעצמו), האחרונים האחרים אומרים שיש להיעזר בשלטונות ולא לפתור את הבעיות בעצמך (לפנות לאבא ואמא לדוגמה).
לא משנה כרגע באיזו דרך נפתרה הבעיה, בסוף ההורים מגיעים כדי להרגיע את הזירה המדממת. בבירור קצר מסתבר שאכן יש סיבה לחשד. כלומר, הנאשם מכחיש כל קשר לאירוע בפה מלא שוקולד.
וכאן מגיעה שאלת המפתח:
"למה עשית את זה"?
*
התשובה לשאלה הזו פשוטה מאוד.
ילד בגיל צעיר מתקשה עד לא מסוגל להבין שיש משהו ששייך למישהו אחר על פני הגלובוס. מה זאת אומרת שהשוקולד שלך? זה לא יכול להיות! הרי אני כאן, וכידוע אני מרכז העולם והכל מסתובב סביבי, אז פשוט לא יכול להיות שהשוקולד הזה היה שלך. ברגע שראיתי משהו הוא פשוט שלי.
ההסבר הזה יעזור לכם להבין איך האח הקטן שלכם חוזר יום אחרי יום מהמעון עם חתכים שונים שנקראים בשפה יפה 'שריטות'. שני ילדים חמודים ומתוקים ראו את אותה הבובה 'שלהם', וזהו, זה הרגע בו הם מפסיקים להיות חמודים ומתוקים ונראים יותר כמו זוג זאבים שרבים על חתיכת בשר.
*
מה, יש מבוגרים שגם חושבים או מרגישים ככה? אין מצב! לא יכול להיות!
כן, כן רבותיי, אכן יש מבוגרים שהגוף והמוח שלהם התפתחו בהתאם לגילם, אבל האישיות שלהם לא עברה את גיל הגן בכל התחומים. הם אמנם לא יכנסו אליך הביתה ויתחילו לקחת דברים (לפחות רובם), אבל תיאורטית הם בהחלט מרגישים שבעצם העולם שייך להם.
ברגשות שלנו אנחנו נמצא את הקנאה והחמדנות שמגיעות משם, ביישומים המעשיים אנחנו נגלה את חוסר המוכנות לתת.
האמת? יש בזה הרבה היגיון. אם הכל שלי, ואולי גם אתה שלי, למה שאני אתן לך משהו?
*
עולם כזה הוא עולם נוראי שבו בעצם אני כל הזמן במרכז בלופ אין־סופי סביב עצמי, בטיפוח מתמשך של האגו שלי.
חברה כזאת היא חברה מושחתת ומסואבת של אוסף אנשים שעסוקים רק בעצמם. זוועה!
במקום כזה פשוט לא יכולה להיכנס שכינה, כולם כל כך מנופחים מעצמם שאין לה מקום.
*
כדי לבנות משכן יש תנאי בסיסי מאוד:
אם אתה רוצה השראת שכינה אתה חייב לצאת מהלופ.
"ויקחו לי תרומה".
*
עכשיו ברשותכם מילה על פורים.
כל השמחה של פורים היא נפלאה מאוד: משלוחי מנות, סעודה, קריאת מגילה, כל אלו הם חלק אינטגרלי מהאווירה. כולם מסתובבים ברחובות, שתויים ברמות שונות, איזה כיף!
לכל השמחה הזאת יש נספח קצת מדכא – מתנות לאביונים. עד שיש יום אחד לשמוח, היו חייבים להכניס לנו את הדיכאון הזה של העניים?
האווירה הזאת גורמת לנו לסובב את הראש, להסתכל לצד השני ולנסות להתעלם מהמצווה המבאסת הזאת. וככה יוצא שבעוד שבכל מצוות היום אנחנו סופר משקיעים, במתנות לאביונים אנחנו בודקים טוב טוב כמה המינימום ההכרחי ואותו אנחנו נותנים בליווי אנחה עמוקה על העושק ההלכתי הזה.
הרמב"ם, באופן מפתיע רואה את זה אחרת:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
אתה רוצה לשמוח באמת?
תשמח אחרים!
