אם רק הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה,
יש רק בעיה אחת,
אי אפשר.
בעצם, כמעט אי אפשר.
*
קחו שתי סיטואציות היפותטיות שיכולות לקרות לכולנו.
אחרי שתקראו אותן נדבר על זה.
*
סיפור ראשון:
שבוע שאמא שיגעה אותי.
סבתא מגיעה מאמריקה לביקור קצרצר בארץ וזה אירוע.
אמא עשתה עליה בגיל צעיר למרות שההורים שלה ממש לא היו בעניין. סבא עוד שרד את זה איכשהו, אבל סבתא לקחה קשה ממש. אמא היא הבת היחידה שלהם והעליה שלה הקפיצה לסבתא את כל הפיוזים.
כשאמא הודיעה להם שהיא מצאה חתן סבא שמח ממש, הוא ביקש שהם יבואו לאמריקה כדי להכיר את אבא. אבא ואמא טסו לכמה ימים ואמא קיוותה שזו תהיה הזדמנות להתפייס עם סבתא.
בפועל זה רק החמיר את המצב. במשך כל הביקור סבא ממש עשה הכל כדי שאבא ירגיש בנוח ויכנס למשפחה בטוב, אבל סבתא החרימה את הביקור הזה וכשהיא כבר יצאה מהחדר היא כל הזמן עשתה פרצופים. אבא ואמא חזרו לארץ בתחושה ממש גרועה, שלא לומר פגועים ממש.
סבתא הגיעה לחתונה בארץ, אבל יצאה מהאולם אחרי החופה, מה שכמובן לא תרם לשיפור היחסים.
התפנית קרתה עם הלידה של הנכד הראשון, אני. כאן סבתא כבר לא החזיקה עם הפרצוף החמוץ, והגיעה לארץ לכמה שבועות כדי לעזור לאמא. אמא מספרת שאלו היו שבועות נפלאים, הכל חזר להיות כמו קודם והיא הייתה בעננים.
מאז אמא וסבתא שמרו על קשר די הדוק שכלל טלפונים ושיחות וידאו, וכשהיינו ילדים אפילו טסנו פעמיים לסבא וסבתא כדי לבקר אותם.
עכשיו מאיזושהי סיבה סבתא הייתה צריכה לעבור בארץ בטיסת מעבר והיו לה כמה שעות לקפוץ להגיד שלום. מהרגע שהיא הודיעה על זה לאמא הבית עבר להתרגשות שיא. ומאז קיבלתי שלושה טלפונים ביום כדי לוודא שאני לא מבריז מהביקור החשוב הזה.
פייר? הביקור הזה לא בא לי בטוב. ברור שאני אוהב את סבתא והכל, אבל בדיוק ביום הזה היה לנו איזה טיול שווה בישיבה וממש לא התכוונתי להפסיד אותו. בחישוב מהיר ודי רשלני הגעתי למסקנה שאני יכול לחזור מהטיול, לתפוס טרמפים ולהגיע לביקור לקראת הסוף. אבל להגיע.
את הפקקים ואת הטרמפים לא לקחתי בחשבון.
הטרמפ האחרון הוריד אותי שלושה רחובות מהבית שלוש דקות לפני שסבתא יוצאת. את הדרך עד הבית עשיתי בריצה משוגעת כדי לראות את המונית של סבתא נוסעת.
*
סיפור שני:
רגע אחרי שאמרתי את זה רק רציתי לקחת את המילים בחזרה.
האמת שלא מאוד קל להוציא אותי משיווי משקל, בדרך כלל אני רגוע ולוקח דברים בקלות יחסית. אנשים שמכירים אותי לא עד הסוף טוענים שאין מצב שאני יודע לכעוס, אבל אני יודע שאני יודע, ממש יודע.
עזרי היה הילד המעצבן של השכבה, זה שכל הזמן מציק לאנשים ולא מפסיק לרדת עליהם. באופן טבעי השתדלתי לשמור ממנו מרחק, לא לתת לו סיבות לרדת עליי. בימים של ראות טובה אפילו השתדלתי להיות חבר שלו, וזה לא היה קל.
הבוקר ההוא היה מהבקרים האלו שמהרגע שקמת אתה מנסה להבין מה בדיוק עשית לא טוב אתמול שמגיע לך כזה בוקר.
כל מה שיכול היה להשתבש פשוט השתבש. זה התחיל בזה שדרכתי על המשקפיים שלי שמשום מה היו על הרצפה ולא על השולחן, ככה שבהמשך הבוקר נאלצתי בעיקר לנחש מה בדיוק קורה מסביבי. אחר כך איחרתי לתפילה, לא בפעם הראשונה, ונאלצתי להיפרד מהפנימייה ליומיים הקרובים. בארוחת בוקר לא נשארה לי חביתה, והמעדן היה מגעיל במיוחד. בשיעור הרב כתב משהו ארוך על הלוח, שכמובן לא הצלחתי לקרוא בגלל המשקפיים, רק בהפסקה הבנתי שהוא שיבץ חברותות לסדר ואני עם עזרי.
מהתחלת הסדר עזרי נכנס לקטע כאילו מצחיק. במקום לעזור לי עם הגמרא בגלל המשקפיים הוא החליט לעשות סדרת חיקויים על הבעות הפנים שלי. האמת היא שלא ממש ראיתי את החיקויים, אבל החברותא מאחורינו חשבו כנראה שהם די מצחיקים כי הם לא הפסיקו לצחוק. בשלב הזה עוד החזקתי את עצמי.
אבל כשעזרי התחיל גם להעיר הערות על האופי שלי וכאלה זה היה יותר מדי. אולי את החברותא מאחורה זה הצחיק, ויש מצב שהוא בכלל לא התכוון לרע, אבל אני כבר איבדתי את זה.
בנס גלוי הצלחתי לעצור את עצמי באותה השנייה, לא להשפיל אותו מול כולם. אבל כמה דקות אחר כך כשכבר יצאנו לכיוון הכיתה פשוט התפוצצתי עליו ואמרתי לו במילים מאוד לא עדינות ולא יפות מה כולם חושבים עליו. מרגע לרגע ראיתי אותו מחוויר והולך, אבל לא עצרתי.
רק אחרי שסיימתי הכל והשארתי אותו שם קלטתי מה עשיתי. כל מה שרציתי היה לקחת את המילים שלי בחזרה.
הייתה רק בעיה אחת.
אי אפשר לעשות את זה.
*
עכשיו תגידו אתם, איזה סיפר יותר גרוע?
זה ממש תלוי איך מסתכלים על זה.
אם השאלה היא איך סוגרים את האירוע נראה שיותר קשה לסגור את האירוע השני.
תחשבו על זה. בסיפור הראשון, עם כל תחושת ההחמצה, אם אני אבקש סליחה אמיתית גם מאמא וגם מסבתא, והן יסלחו לי לגמרי, מסתבר שזה סוף הסיפור בגדול. בסיפור השני גם אם אני אבקש מעזרי סליחה והוא יסלח לי, הצלקות עדיין נשארות, התהליך של הסגירה צריך עוד שלב.
אבל אם השאלה היא התיקון הסיפור הראשון יותר מאתגר.
אם עזרי ואני נעבור תהליך מספיק פנימי ומשמעותי של סליחה בסוף אפשר, אמנם בקושי, לתקן את הפגיעה. בסיפור הראשון יש משהו שאני לא אוכל לעשות – אני לא אוכל לחזור לביקור ולראות את סבתא.
סיכום: בסיפור הראשון יותר קל לכפר, אבל אי אפשר להשלים את מה שהחסרתי. בסיפור השני יותר קשה לכפר, אבל בסוף אפשר גם למחוק באופן מסוים את הפגיעה.
*
זה סיפור חיינו.
הסיפור הראשון הוא מצוות עשה, הסיפור השני הוא מצוות לא תעשה.
ההבדל היחיד הוא שבאופן מסוים גם מצוות עשה אפשר להשלים, אבל זו עבודה מיוחדת ולא פשוטה וזה לא הזמן להסביר את זה.
בסוף כדאי לזכור – למעשים שלנו יש משמעות, ולכתחילה עדיף לא לקלקל.
אבל אם קלקלנו,
צריך להאמין שאפשר לתקן.
