עוד בעת שהעולם עלה במחשבה היא הייתה שם,

מכירה עד מוות בחסרונה של הבריאה.

מרגישה את כל מכאובי הצמצום,

גודל המרחק שבין אחד לשניים.

חיוורון עולמות היש,

אל מול מרחבי האין.

שבר חוויית הנוכחות שאיננה,

שם הייתה רק ודאות פשוטה.

ותמורתה חיי ספק,

מחוזות האפשרות והבחירה.

לא טוב וטוב יותר נתונים על כפות המאזנים,

טוב ורע משמשים בערבוביה.

רע אמיתי בועט וחי,

טוען הוא עצמו לכתר.

בממלכת הצללים מתארגן בגלוי,

מרד מאורגן במלך חי וקיים.

והיא יודעת ושותקת,

ממתינה בשקט לבאות.

צופה את שכבר היה,

את שעתיד להיות.

לא לעולם חוסן,

ולא לנצח ירעו זרים באדמתו.

הלא בסוף הקרב,

עת מלך זקן וכסיל יושב על כסאו.

לפתע הכל מתפוגג ונעלם,

רק לרגע קטן.

אך לא ליותר מפתח כחוט השערה זקוקה היא,

לשבור את הלב עד כלות.

אימת הריקנות הנוראה,

והכרת האמת המצמיתה.

ואיתן גם הנוחם העדין,

ידיעת אין ייאוש.

אך רק רגליה ירדו עד שאול תחתית,

ראשה נשאר בשמי שמי רום.

צופה היא אל מרחבי אין קץ,

אל טוב אמיתי ונצחי.

מכירה את בוראה,

את מחולל הכל.

סותר על מנת לבנות,

שובר על מנת לתקן.

לא חזרה על הראשונות יש כאן,

כי אם שמים חדשים וארץ חדשה.

לא צופה מהצד היא,

נוכחת נפקדת במאורעות.

בוכה היא את כאב הירידה,

ושרה את רינת העליה.

זועקת את צירי השבירה,

ויולדת את עולם התיקון.

צועקת את עומק הנפרדות,

ומחוללת את צהלת הייחוד.

לא רק טל תחיה היא לנפשות עד אין־קץ,

אלא היא היא החיים עצמם.

התשובה.