במרוץ החיים, אנו נוטים למדוד הצלחה באמות מידה מעשיות ובהישגים הנראים לעין. אנו שופטים את עצמנו לפי מדדים חיצוניים של "הכל או כלום", וכאשר איננו מגיעים לשלמות מיידית אנו עלולים ליפול לעצבות או לתחושת כישלון והלקאה עצמית. אולם, עומק המחשבה היהודית מלמד אותנו מבט הפוך בתכלית: לא התחנה האחרונה היא העיקר, אלא התנועה הפנימית של הנפש. השמחה על כל התקדמות רוחנית ולו הקטנה והצנועה ביותר, אינה "פרס ניחומים" לאלו שלא הגיעו אל הפסגה; היא המפתח המהותי לשינוי המציאות הפנימית שלנו מקצה לקצה והיא הדלק המניע את עבודת השם באמת.

יסוד היסודות למבט זה הונח על ידי הבעל שם טוב הקדוש, שקבע את הכלל המהפכני: "מקום שהמחשבה של אדם מגעת – שם הוא כולו" (כתר שם טוב). לפי הבעש"ט, האדם אינו יצור מוגבל הכבול רק לעברו או למגבלותיו הפיזיות, אלא הוא בעל יכולת השתנות רוחנית שהמציאות האמיתית שלה נקבעת לפי מוקד התודעה שלה ברגע נתון. ברגע שיהודי בוחר, ולו לשנייה אחת, להסיט את מחשבתו מהבלי העולם אל הטוב, אל התפילה או אל הכמיהה לקדושה – הוא מעביר את עצמו כולו אל צד הקדושה. הידיעה שברגע אחד של מחשבה נכונה הוא נמצא "כולו" במחיצת הבורא, היא מקור בלתי נדלה לשמחה פנימית עצומה המשחררת את הנפש מכבלי הייאוש.

את העיקרון הזה מסביר בעל התניא דרך דמותו של ה"בינוני" – גיבור היומיום הנמצא במאבק מתמיד. הוא מסביר בספרו (פרק כ"ז) שהמאבק עם היצר אינו תקלה טכנית בדרך לשלמות, אלא הוא־הוא תכלית הבריאה; בכל פעם שהבינוני כובש את יצרו ודוחה מחשבה שאינה ראויה, הוא מקיים את רצון השם ומכניע את הרע בעולם, וזוהי שמחה גדולה - שמחה שאינה נובעת מהגעה למנוחה ולנחלה, אלא מעצם הבחירה בטוב בתוך סערת המלחמה, ומהזכות להפוך את החושך לאור בכל ניצחון קטן של המוח על הלב.

הסבר נוסף כותב לנו הרב קוק ב'אורות התשובה', כי המנוע האמיתי של הקיום והמדד האמיתי לערכו של אדם הוא הרצון הפנימי: "הרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מילואיו" (אורות התשובה ט, א). לפי הרב קוק, ערכו של האדם אינו נמדד בתוצאות גדולות ומרשימות שלו, אלא בנטיית הלב הטהורה. כל ניצוץ של רצון טוב להתקרב אל הקודש הוא ה"כל" – המהות המזוקקת שמעניקה משמעות וחיים לכל יתר הכוחות והכישרונות של האדם ובלעדיו אין להם קיום אמיתי.

אך גם ברגעים שבהם הלב כבד והרצון נראה חלוש ומרוחק, כדאי להיזכר בהדרכה הידועה של רבי נחמן מברסלב בתורת "אזמרה" (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב), המלמדת שחובת האדם היא לחפש בעצמו "מעט טוב", וקובעת כי: "על ידי זה שמוצא בעצמו מעט טוב, הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות". מציאת אותה נקודה טובה, קטנה ככל שתהיה, היא האחיזה הממשית שלנו בטוב המוחלט. השמחה בנקודה זו היא הכוח שיכול לחלץ את האדם מהדשדוש, להזכיר לו את ערכו הפנימי ולהשיבו אל המסלול הנכון.

לסיכום, הצמיחה שלנו אינה תלויה במהפכות פתאומיות אלא ביכולת להעריך את התנועה הקטנה של ה'עכשיו'. בכל פעם שאנו מוצאים סיבה לשמוח – במילה של תפילה בכוונה, בלימוד יומי עקבי או ברצון פנימי להשתפר – אנו בונים קומה נוספת בנפשנו ומחברים את כל חלקי אישיותנו אל הטוב. רק מתוך שמחה כזו, על כל תנועה רוחנית, יכול האדם באמת להתקדם ולפרוץ דרך לעצמו ואף לסביבתו.