שנתיים חלפו.

שנתיים שבהן כל עולם המושגים שלנו השתנה.

למדנו שסבב הוא לא רק מעגל שבו יושבים ומשתפים לפי התור.

למדנו שדפיקה בדלת יכולה להיות הדבר הכי מפחיד בעולם.

למדנו לכאוב כמו שלא ידענו שאפשר, להתפלל כמו שלא ידענו שאפשר, להרגיש בחוש את יד ה' מלווה אותנו כמו שלא דמיינו שיכול להיות.

למדנו להרחיב את הגבולות של עצמנו, לגלות מחדש את היכולות שלנו לשאת, לדעת לצמוח גם מרגעים שלא חשבנו שנשרוד אותם בכלל.

שנתיים שבהן גילינו שיש זמנים שבהם אנחנו צריכות לחיות רק את ההווה. לעבור כל רגע בפני עצמו, לא לחשוב על מה שהיה, לא על מה שהיה אמור להיות, ובטח לא על מה שעלול, חלילה, להיות.

ולעומתם, יש זמנים שבהם אנחנו חייבות להרים את הראש מעל המים, להסתכל על העבר הרחוק, על העתיד הגדול, להבין את המשמעות של כל מה שקורה פה.

למדנו שמסירות נפש היא לא רק בשדה הקרב, היא גם ביכולת להגיד: "הכול בסדר. תישאר שם, צריכים אותך. אני מסתדרת". מסירות נפש היא ביכולת למסור את האני שלי למען כלל ישראל, למען ריבונו של עולם.

שנתיים שבהן למדנו את המשמעות של כל שאלה מתעניינת, כל מילת הערכה. למדנו כמה פינוקים קטנים יכולים להיות גדולים, וכמה פינוקים גדולים יכולים להיות הצלה...

ויחד עם זה גילינו גם כמה קשה, כשאני במצב שגרה, להכניס לחיים העמוסים בכל מקרה, גם חשיבה על המגויסת שבסביבה, ולפנק אותה כמו שכל כך שמחתי שפינקו אותי.

למדנו להיעזר. למדנו להכיר בגבולות היכולת שלנו, למדנו לגלות חמלה על עצמנו גם כשאנחנו מתפרקות ולבקש את החמלה הזו מהסביבה כשאנחנו זקוקות לזה.

למדנו שלעתים ההתקרבות המחודשת דורשת לא פחות אנרגיה מאשר המרחק, למדנו להכיר בצרכים ובאתגרים אחד של השני, למדנו לדבר אותם.

שנתיים חלפו, ואנחנו ממשיכות כל הזמן ללמוד.

ללמוד שגם כשקשה, ונמאס, ומתיש, אפשר להתמלא מהידיעה שאנחנו חלק ממשהו עצום שקורה כאן. חלק מתהליכים היסטוריים שאנחנו לא רק צופות עליהם מהצד אלא לוקחות בהם חלק פעיל, שותפות, מקדמות מהלכים אלוקיים מתוך היום יום המאתגר, דרכו.

אנחנו ממשיכות ללמוד עד כמה משמעותי התפקיד שלנו במלחמה הזו של הטוב ברע. עד כמה זו זכות לחיות בימים הגדולים האלו, עד כמה כל אחת מאתנו היא כוח, גם אם אנחנו לא מרגישות את זה.

שנתיים שגדלנו, כל כך. הלוואי שלא נפסיק לגדול. שנראה את הטוב מנצח. שניגאל.