"אדון אחד נסע וראה עני שיכור שוכב בדרך. ציוה למשרתיו שיקחו השיכור ויניחו אותו בחדר יפה וירחצו אותו וילבישוהו כתונת חדש ויניחו אותו במיטה יפה, ויניחו אצלו בגדים של כומרים. והאדון ציוה למשרתיו שכשיקיץ השיכור ילכו תכף אליו וישאלו לו ויקראו אותו בלשון 'אדוני כומר, מה אתה רוצה'. "וכשהקיץ השכור הזה והמשרתים עשו כאשר נצטוו, ויתמה השכור מאד: מה זאת? שהוא זוכר שהוא איש עני ובזוי ועתה קוראים אותו אדוני כומר. על כן היה נבוך מאד ומסופק, אפשר מה שהוא זוכר שהיה עני ובזוי הוא רק חלום אבל באמת הוא כומר. או שבאמת הוא איש עני ובזוי ועתה הוא חלום. "והתיישב את עצמו לעשות מבחן: שיעיין בהספרים של הכומרים ויראה, אם יוכל ללמוד בהם - אז ודאי אמת שהוא כומר, ובאם לא יוכל ללמוד בהם ודאי מה שהוא שזוכר שהיה עני זהו האמת ומה שקוראין לו כעת כומר זהו חלום. "ובחן וקרא בהספרים הנ"ל, וראה שאין יכול ללמוד בהם... חזר ויישב את עצמו שלעולם באמת הוא כומר וראיה לזה שקוראין לו כומר, ומה שאינו יכול ללמוד בספרים של הכומרים אין ראיה, שכל הכומרים אינם יכולים ללמוד בספרים של הכומרים". את המשל סיפר רבי שמחה בונים מפשיסחא )שמחת ישראל, מאמרי שמחה אות נח(, לאמר: התחושה ש"כולם לא בסדר, וככה זה אמור להיות" לא בהכרח מבוססת עובדתית. לפעמים אין זה אלא קול פנימי שמבקש לשַמר את ההנאה ממצבי העכשווי. נדרשת, איפוא, בחינה פנימית למקורה של האמירה הזאת. ומעבר לכך: השבוע חגגה בתי יום הולדת. כמקובל בבתים רבים, קיבלה כלת יום ההולדת "החלטה טובה" לשנה הבאה עליה ועלינו לטובה. שמתי ליבי לעובדה מעניינת: ככל שגיל החוגגים עולה – כך יורד רוחב ההחלטה. בעוד ילדים צעירים מחליטים להיות "ילדים טובים", "עובדי ה'" וכדומה, ההחלטות של הבוגרים – הרבה יותר קונקרטיות וממוקדות. כשאנחנו מבקשים "לכבוש את ההר" בבת אחת – סיכויי הכשלון גדולים. אבל כשאנחנו מצליחים למקד את המאבק הרוחני לאופק הקרוב, לחזון ממוקד, גדלה היכולת להצליח. או אז הפער בין התקוות ובין התוצאות – אינו מאיים ומרפה ידיים כל כך, ולבסוף – כבר הודיעונו חז"ל – "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", חשבון שמצליח להתממש.