מכירים את הסיפור הידוע על שני אחים שעברו לילה לילה לחלקתו של האחר על מנת להביא לו מתבואתם, ולילה אחד נפגשו באמצע הדרך? הסיפור הזה, על אף שמקורו לא ברור כל כך, מגלם עבורנו את התמצית של להיות אחים. איך נראים אחים בצורה הכי הכי שלהם? ככה. מוכנים להניח בצד את כל החילוק, את כל השונה, את כל מה שהופך אותי להיות 'אני' ואותך להיות 'אתה', ולפגוש את הרצון לתת מהלב ולהעניק אל הלב.
אבל לרובנו אין שדה של תבואה, ואין איך לעבור ולהביא באמצע הלילה לזולת את רכושנו…
אז מה בכל זאת אפשר ללמוד מהסיפור הזה, כל אחד ואחד מאיתנו?
בעל התניא כותב בפרק לב, פרק שכולו לב, שמזכיר לנו איך הלבבות מחוברים:
"עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ – מִי יוֹדֵעַ גְּדֻלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים.
"בְּשַׁגָּם שֶׁכֻּלָּן מַתְאִימוֹת וְאָב אֶחָד לְכֻלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים מַמָּשׁ, מִצַּד שֹׁרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה' אֶחָד, רַק שֶׁהגּוּפִים מְחֻלָּקִים. וְלָכֵן הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה, אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בַּדָּבָר לְבַדָּהּ".
הרבה פעמים אנחנו נתקלים בדברים שלא מסתדרים לנו עם הזולת. הוא ככה, והוא אחרת, הוא ימני/שמאלני/קמצן/דייקן/פזרן/שתקן/דברן מדי… מה עושים?
כשעולה לנו ביקורת על הזולת, זו נורה אדומה מהבהבת. זו קריאה פנימה לשים לב שמשהו יצא קצת מאיזון. מה יקר בעינינו? מה חשוב? על מה אנחנו שמים את כל הלב, ומה משחררים? ביחס לנפש ולרוח שנמצאות בכל אחד ואחד, ומי יודע מעלתם וגדולתם, מה זה משנה הלבוש הזה או האחר?
כשאנחנו מתחילים לבקר, זו קריאה דחופה לעשות סדר בנפש. הלבושים הם רק לבושים, הגוף – שהוא ההתלבשות בעולם הזה – הוא כלי לצורך ותו לא. אין שום דרך לדעת מה מעלת הנשמה בין אחרון מנקי הרחובות לבין ראשי העם וחשובי המדינה. כולם כאחד שווים.
אם הנפש טפלה והגוף עיקר, יש שוני רב בינינו. יש מלא פערים, בינינו לבין המשפחה, השכנים, החברים. בינינו לבין בן הזוג, לבין הילדים. יש נפש ויש גוף. יש טוב, ויש מעורער, יש נצחי ויש זמני, יש מהות ויש לבוש. על מה אני מביטה? על מה אנחנו מסתכלים?
ולהפך, אם הנפש עיקר והגוף טפל, אנחנו לא מתרשמים. לא מ'מי שאנחנו' ולא מ'מי שהזולת'. לא מ'מה שיש לנו' ולא מ'מה שאין'. אנחנו מאוד מאוד מתרשמים מהפְּנים. מהאחים שאנחנו, מהמאוחים שאנחנו, מחוברים זה לזה בעבותות אהבה, שאינה תלויה בדבר.
מה שנדרש הוא לסדר את המבט. אנחנו נתייחס לכל אחד מהחלקים, אבל בהתאמה. יש גוף, אבל הוא טפל לנפש. הוא משני. הוא כאן והוא יקר לנו, אבל רק ביחס למה שהוא משמש. לכלי שהוא, לאור שהוא מעביר, לטוב שזורם דרכו.
ככל ששמחתנו תהיה שמחת הנפש לבדה, כך תהיה דרכנו ישרה וקלה לאהוב. לאהוב באמת. ואהבת לרעך – כמוך. לב אוהב, מבפנים החוצה. זוכר כמה הוא מאוחה, כמה הוא מושרש, כמה הוא מחובר. שמחת הנפש לבדה.
אפשר לתרגל את המבט הזה בקטנה. בבית ובחוץ, ודווקא מקרוב. להביט על הקרובים אלינו, אלו שאנחנו רואים אותם ביופיים אך גם בחסרונם. ולזכור שגם אצלם וגם אצלנו, החסרונות הם כצל עובר וכאבק פורח, אבל הנפש… אוי הנפש. הנפש והרוח והנשמה הם חוט ישיר, שורש נפשם בה' אחד. ואתה הוא מלך חי וקיים… ומה זה חיסרון זה או אחר, לעומת הנצח.
