חברים יקרים, אתם ודאי מכירים את הפירוש החסידי על הפסוק בפרשה "בוא אל התיבה". המבול יכול להיות שטף של טרדות או חדשות לא־טובות המעיבות על הנפש, וכדי להינצל ממנו יכול יהודי להיכנס אל תוך התיבות – המילים – של התורה והתפילה, באמצעותן ניתן לעבור גם את הזמנים הקשים ביותר. 

ובכן, הסיפור שלנו הפעם הוא על חסיד ששכלל את התורה הזו, וכך לאחר שכבר היה בתוך התיבה – בחר במודע לצאת ממנה, אולי כהשתקפות של הפסוק בהמשך הפרשה: "צא מן התיבה"… אנחנו מדברים על אחד מחסידי חב״ד בדור האחרון ושמו ר' משה סלונים. הוא היה חסיד נאמן של הרבי מלובביץ', ובשליחותו עסק בניהול הרשת החינוכית של חב״ד בארץ.

במשך השנה כולה היה ר' משה טרוד בעבודה מנהלתית, כמובן יקרת ערך, על אף הרצון שלו להיכנס אל התיבה הנוחה של התורה והתפילה ולשכוח מהכל. וכך, בערב ראש השנה באחת השנים, כשלא היו להם אורחים, הוא אמר לאשתו: "הלילה אחזור מאוחר מהתפילה…" הוא החליט הפעם לעשות כמנהגם של חסידים – להאריך בתפילה ובהתבוננות בלילה הראשון של השנה, בו מסתלקת ספירת המלכות העליונה ויש צורך לחדש את הזרמת החיות האלוקית לעולם. רעייתו הסכימה, ומן הסתם ידעה כמה נפלא הדבר שבן הזוג זוכה לבוא הביתה גדוש במטען רוחני לאחר תפילה בהעמקה ויישוב הדעת. 

תפנית בעלילה

בליל ראש השנה מצא ר' משה את עצמו יושב לו בבית הכנסת בכפר חב"ד, המניין המרכזי כבר הסתיים ורוב האנשים פרשו לביתם לסעודת חג, ואילו הוא עודנו עוסק בתפילה במתינות. רבע שעה בלבד חלפה, כשלפתע הרגיש ר' משה שמישהו מכה קלות על גבו. הוא הרים את עיניו מהסידור וראה את דודו, חסיד מבוגר, שפנה אליו ואמר לו קצרות: "שמע, יש בחוץ איזה זוג שהגיע בטעות לכפר, והם צריכים אירוח לסעודה…" 

מתברר שאותו זוג יהודים מבוגרים נסעו מראשון לציון לרמלה כדי להתארח אצל בני משפחתם, והם טעו בדרך ונכנסו לכפר חב״ד. הם עצרו ליד אברך מקומי ושאלו אותו איך יוצאים חזרה לכיוון רמלה. האברך האיר להם פנים ואמר להם: למה לנסוע? בואו תתארחו כאן בכפר… איכשהו הדברים מצאו מסילות לליבם והם השתכנעו להישאר, ולו בשביל החוויה הבלתי צפויה. 

ובכן, ר' משה הבין היטב את הסיטואציה ועד מהרה חש את הדילמה שגעשה בתוך נפשו. מצד אחד הוא כל כך ציפה לתפילה ראויה לשמה בליל ראש השנה, אבל מצד שני יש כאן הזדמנות לעשות חסד, להיות בשליחות. לרגעים אחדים הוא התלבט מה באמת עליו לעשות, אבל הוא עצם את עיניו ושאל את עצמו כיצד הרבי היה אומר לו לנהוג בעת הזו, וכמובן – התשובה הייתה ברורה… 

ר' משה אמר לדודו שהוא כבר בא, התפלל בזריזות ויצא אל הזוג שהמתין בסבלנות ליד בית הכנסת, קיבל אותם בסבר פנים יפות וצעד עמהם לביתו. ‫

אשתו הופתעה מהגעתו המוקדמת הביתה, ועוד פלוס אורחים, אבל תושבי כפר חב"ד רגילים בהפתעות מהסוג הזה. היא אמרה לו בגמישות נשית־יהודית: "מה שאנחנו נאכל – יאכלו גם הם". כך הסעודה התנהלה כהלכתה לצד שיחות לבביות, דיבורי תוכן וסיפורי חסידים, עד שעה מאוחרת אחרי חצות הלילה, וכשהסתיימה היה זה אך טבעי שהזוג קיבל את ההצעה ‫להישאר ללון בבית סלונים… 

סיור מודרך

‫אתם ודאי כבר מבינים את תורף הסיפור. למרות שבני הזוג חיפשו אמש את הדרך המובילה ליציאה מהכפר – הם נשארו שם עד צאתו. בבוקר החג הציעו להם הזוג סלונים להצטרף אליהם לתפילה ולשמיעת השופר, והם נענו. ‫כנראה מהרגע שהם ‫טעמו את הטעם שהנשמה של ‫כל יהודי כל כך מתגעגעת אליו – גם אם לפני כן ‫היא לא ידעה להגדיר ‫אותו – ‫היה יותר קל להם לקבל את דברי השכנוע ‫ולהישאר אל השלב הבא. 

‫לאחר סעודת הצהריים, ‫בדרך כלל ‫יהודים מקדישים בראש השנה זמן לומר תהילים. יש בכך עניין גדול תמיד, ובפרט ב‫ראש השנה בו אנחנו ממליכים מחדש עלינו את הקב"ה למלך. ר' משה, כמובן, רצה לנצל את השעות הפנויות לומר תהלים, אבל מאידך גיסא הוא רצה שהזוג יישארו איתם עד סוף החג – בכל זאת לא תמיד ‫יש בידם הזדמנות ‫לשמור על חג שלם כהלכתו. ‫אמנם גם כל רגע בחג שהם זוכים לשמור ‫ולהימצא באווירה של קדושה ‫זה דבר גדול בפני עצמו,‫ אבל כל אחד יכול להבין ‫כמה נפלאה המתנה ‫להתחיל את השנה באווירה יהודית־חסידית ‫מלאה לאורך החג כולו. 

כך, לאחר סעודת הצהריים, ר' משה יצא מגדרו ‫והציע לזוג החביב: "יש לנו כפר כל כך יפה, ‫אני רוצה לערוך לכם סיור בין האתרים השונים בו…." חברים יקרים, ‫אתם יכולים ‫לדמיין את החסיד המתוק הזה, ‫שכל כך רצה עכשיו לומר תהילים ולעמוד בדבקות מול ריבונו של עולם, אבל באותה שעה ‫שכל חבריו החסידים סיימו ספר תהילים נוסף וחוזר חלילה ‫או עסקו בלימוד, ‫הוא בילה עם הזוג בסיור מודרך ‫ברחובות הכפר, ‫יוצא ונכנס, מראה להם את בתי הכנסת והישיבה הגדולה, ולהבדיל את כוורות הדבורים, הלולים, הרפתות ומטעי האתרוגים, וכמובן את בניין ‫מאפיית המצות המפורסמת. במאור פנים ובחן מיוחד הוא ‫טייל איתם להנאתם, ‫וכך הם שהו איתו ועם רעייתו עד צאת החג ואז יצאו לביתם בהתרגשות לאור החוויה הנפלאה שהחלה בטעות אנוש, ‫בין רמלה לראשון לציון…

יוצאים לדרך 

‫עכשיו תשמעו טוב: חסידים שהכירו את הסיפור מקרוב ‫מספרים שראש השנה החד־פעמי הזה ‫השפיע על חייהם לתמיד, ‫‫כשאט־אט הם שבו את משפחתם לדרך היהדות. ‫כמה טוב היה אילו ‫היינו יכולים לנקוב בשמם, אבל ‫בכל אופן זהו סיפור מכונן על שני העקרונות שצריכים ללוות אותנו תמיד: מחד, "בוא אל התיבה", ומאידך – "צא מן התיבה", שבזכותו של חסיד שידע לנווט את עצמו בגמישות ביניהם – משפחה שלמה חזרה לצור מחצבתה. 

‫כל אחד מאיתנו צריך ‫למצוא את הדרך להיכנס ‫אל מילות התורה והתפילה ‫ולקבל מהן השראה והגנה מפני המבול השוצף בחוץ. בה־בעת, ‫חשוב לזכור לא להתמכר לתחושה הנעימה והחמימה של התיבה, ולזכור שאחרי המבול ה' אומר לנו ‫לצאת מן התיבה. ‫עכשיו זה הזמן לארח, ‫להאיר פנים לזולת ולהיות שם עבור יהודי אחר כשהוא זקוק לנו.

לחיים, חברים יקרים! נאחל זה לזה, כביטויו של הרבי במוצאי חגי תשרי, את ברכת "ויעקב הלך לדרכו". ‫שנזכה ללכת לדרכנו הייחודית ‫ולא לשכוח אף אחת מהנשמות היקרות ‫שמחכות לנו בעת שאנחנו יוצאים מן התיבה ‫ורוצים להתבשם ‫מכל הטוב שהפנמנו בה לתוכנו. ‫לחיים, לחיים. חורף בריא.