שלום חברים! אתם בטח מכירים את 'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו': המיילדת בארמון המלך החליפה בין שני תינוקות שנולדו באותו זמן. את בן השפחה היא שמה במיטתו של בן המלך, ואת בן המלך בבית השפחה. היא פשוט רצתה לראות מה יקרה עם זה בהמשך. עברו הימים, ובן השפחה שגדל כבן המלך שמע אנשים מרננים אחריו, אולי הוא לא בן המלך האמיתי. כשגדל והפך להיות מלך בעצמו, הוא רדף, אמנם בצורה מחוכמת, אחרי כל מי שרק העז לומר שמא הוא לא בן המלך האמיתי. הוא גם דאג בעורמה שבן המלך האמיתי, שבעצם גדל כבן השפחה, יגורש מהממלכה. ואז מסופר "ויהי היום ונסע המלך עם שריו לתפוס חיות. ובאו למקום נאה ונהר מים לפני המקום ההוא ועמדו שם לנוח ולטייל והניח עצמו המלך לשכב ובא על דעתו המעשה הנ"ל שעשה שגירש את הבן הנ"ל בחינם. כי ממה נפשך, אם הוא בן המלך לא די שנתחלף? מדוע יהיה נתגרש מכאן? ואם אינו בן המלך גם כן אין מגיע לו לגרשו כי מה חטא? והיה המלך חושב בזה ומתחרט על החטא והעוולה הגדולה הזאת שעשה, ולא ידע לתת עצה לנפשו מה לעשות בזה, ואי אפשר לדבר מדבר כזה עם שום אדם להתייעץ עמו. ונתעצב בדאגה מאוד, ואמר להשרים לשוב כי מאחר שנפלה עליו דאגה, אין צריכין עוד לטייל וחזרו לביתם. וכשחזר המלך לביתו, בוודאי היו לו כמה עניינים ועסקים ונתעסק בעסקיו ועבר מדעתו עניין הנ"ל". רבי נחמן מתאר כאן אדם שעושה עוולות נוראות, וכל הזמן מדחיק ומתכחש לרוע שהוא פועל במו ידיו. בדרך כלל אדם לא נותן מקום למצפון הפנימי שרוצה את היושר, לבוא לידי ביטוי.
השעון המעורר של הנשמה
איך בכל זאת מתגלה המצפון? כאשר בן המלך מגיע לחיק הטבע. בלי שהוא מתכנן, תוך כדי מסע ציד, הוא מגיע למקום פסטורלי ומן הסתם מאוד יפה, ויש "נהר מים לפניו". זרימת המים והטבע שמסביב מובילים להרפיה, וכך צף מתוכו הזיכרון של העוולות שהוא עשה ואפילו תכנן לעשות עוד, ואז הוא מנסה לחשוב מה אפשר לעשות בשביל לתקן. הוא נחסם על־ידי תחושה פנימית שהעוול כה גדול, עד שאין לו עם מי להתייעץ. הוא חושב שהוא לא יכול לשתף בזה אף אחד, וזה תוקע אותו מלמצוא דרך לתיקון המצב.
בדרך כלל, כשלבן אדם יש דאגה, הדרך לפתרון היא כנאמר "דאגה בלב איש ישיחנה". חז"ל אמרו על הפסוק הזה שלושה פירושים: א) לדבר עם אדם שמוכן להקשיב לך. ב) תשחה את הדאגה! שהכוונה היא להנמיך את הדאגה. תחשוב על הדאגה בפרופורציה, ותראה שהיא בעצם לא כל כך גדולה. ג) תסיח את הדאגה מדעתך. שלושת הפירושים הללו הם בעצם עניין אחד. כשאתה משתף מישהו אתה מגלה פתאום שהבעיה פחות גדולה, ואז ממילא אתה מגלה שאפשר לא להיות עסוק ואחוז בה כל היום. אלא שבסיפור הזה, התיאור הוא שהמלך באמת לא יודע מה לעשות. המצב שלו כל כך אפל, הוא נבוך מאוד ולא מסוגל לשתף אף אחד. כמובן שחשוב לזכור גם בסיטואציות כאלה, שאין דבר כזה מצב אבוד. גם כשיש דברים שאתה לא יכול לשתף בהם אף אחד, הקדוש ברוך הוא תמיד זמין עבורך.
תפוס ת'רגע!
מה שבעיקר תפס אותי בשלב הזה של הסיפור, זאת ההבנה שיש אנשים שלא מוכנים להגיע למצב של הרפיה. בתוך תוכם הם יודעים שברגע שהם יתנו מנוחה לנפשם, יקחו קצת חופש ממרוצת החיים, אז יצופו דברים שהם לא באמת רוצים לפגוש. הבעיה היא שההדחקה הזאת לא באמת עוזרת לנו, כי הנשמה שלנו כל הזמן תדפוק על הדלת או על החלון, ותבקש מאתנו להתעורר ולתקן את דרכינו. גם כשבן אדם חי כל ימיו בזיוף או בשקר, בסוף יבוא הקול הפנימי הזה ויבקש התייחסות, לפנות לדרך הנכונה. בסיטואציה הזאת, נראה כאילו בן המלך ממש מיואש. הוא לא יודע מה לעשות עם הדאגה וייסורי המצפון שעולים לו. יש בסיפור ביטוי יפה: "ונתעצב בדאגה". זה בא לומר, שלמרות שהוא נמצא במקום הכי יפה בעולם, באירוע מעניין של ציד, ברגע שעלתה הדאגה, הכל נעלם. הנוף לא מקסים, והחופשה כבר לא רלוונטית. רבי נחמן משלב כאן בין שתי מילים: עצבות ודאגה, שהמשותף לשתיהן הוא איבוד הערך של הרגע העכשווי. העצבות היא על מה שהיה, הדאגה היא על מה יהיה.
כל אחד שחווה איזו התעוררות, צריך לקחת את ההתעוררות הזו ולעשות איתה משהו. אפשר לכתוב, או להתפלל לה' יתברך שייתן לך השראה, לעשות עם זה משהו, שזה לא ילך לאיבוד ולא יתפוגג. האיש בסיפור לא עשה כלום ולכן איבד את ההתעוררות: "וחזרו לביתם וכשחזר המלך לביתו בוודאי היו לו כמה עניינים ועסקים ונתעסק בעסקיו ועבר מדעתו העניין הנ"ל".' עד שיש כבר התעוררות, עד שמשהו נפתח, חוזרים לשגרה. רבי נחמן מעורר אותנו: אל תחזור לשגרה! תדע לך, עכשיו יש לך הזדמנות, עד עכשיו לא התעוררת, לא נתת את לבך, ולכן אם עכשיו זה עלה, אל תחשוב שזה יחזיק מעמד. זה יכול להתפוגג אם לא תעשה עם זה משהו.
לצוד "יהא שמיה רבה"
בלוח היום יום של חב"ד יש פתגם חסידי לכל יום. הלוח הזה מאוד נחמד, כי לפעמים אתה רוצה משהו מהחסידות אבל אין לך הרבה זמן או סבלנות וריכוז, ולזה מתאים לוח היום יום. אחד הפתגמים שמופיעים שם אומר כך: שנים רבות לפני פטרבורג, הופיע פעם רבנו הזקן בפני הקהל ואמר: "בגן עדן חשים ביוקרו של עולם הזה, לא רק מלאכי השרת אלא גם נאצלים ראשונים" – הכוונה היא לדמויות בעולמות העליונים – "היו מוותרים על הכל בעבור 'אמן יהא שמיה רבה' של יהודי שאומר בכל כוחו, כפירושו – בכל כוונתו". הדיבור הזה גרם להתעוררות גדולה, עד שהחסידים היו בהתעוררות מהמילים הללו שנה שלמה. על העניין הזה למדתי גם מאבי מורי שליט"א, שהיה חוזר מהרצאות בשעות הערב, או לפעמים בזמן פנוי אחר, והיה יורד לאיצקוביץ'. הוא היה הולך 'לצוד' קדישים. 'ללכוד' איזו אמירת "אמן יהא שמיה רבה", להרבות זכויות לעם ישראל. כדאי לקבל מהמאמר הקצר הזה מעט התעוררות בעבודת ה' כשאומרים את המילים הללו, ולהכניס בהן משמעות ואור שפועל בכל העולמות.
