שלום חברים. רציתי לדבר איתכם היום על אחת המתנות המיוחדות שקיבלנו בלוח השנה היהודי כהכנה לשנה החדשה, וזהו כמובן חודש אלול.
בדרך כלל כששנה מסתיימת, טבעי שעיקר המיקוד יעבור אל השנה המתחדשת. אתם מכירים את זה שבחיי בני־אדם, תמיד כלפי הסיומת קיים מעין זלזול של ירידת מתח וחוסר התייחסות ראויה, וכך בסוף הקורס או בסוף התהליך כבר לא מוציאים את הטוב והמלאות כפי שהיו בתחילה.
לעומת זאת, בחיי עם ישראל אנחנו רואים שחודש אלול דווקא מקבל תשומת לב מרשימה מאוד, כי אכן בחודש אלול ישנם הכוח והיכולת לתקן. לתקן את כל מערכות היחסים, לתקן את כל מה שקולקל במהלך השנה, ולהביא אור, ריפוי ואהבה אל כל המקומות הזקוקים להם.
רק בלי ליצנות
אני מבקש להתייחס הפעם לקטע מתוך 'מעשה מחכם ותם' של רבי נחמן, שהוא אחד הסיפורים היותר אהובים עליי. כזכור, יש בסיפור שני חברים, טיפוסים שונים – החכם והתם. החכם הוא טיפוס שרבי נחמן מציג אותו, כבמעין קריקטורה, בתור אדם שיש לו כישרונות יוצאים מן הכלל ויכולות אינטלקטואליות מופלאות, אבל הוא כל הזמן סובל. הוא שרוי כל הזמן בחוויית תסכול מכל מה שקורה לו. לעומתו, התם נמצא בפתיחות ובגמישות אמיתית, מתוך גישה שהטוב יכול לבוא בכל מיני אופנים וצורות, והוא לא נעול דווקא על צורה או סיבה מסוימת.
המלך ראה במרשם התושבים את שתי הדמויות האלה, ואמר שהוא רוצה להכיר אותם. אחרי הכל, זה לא שגרתי שיהיו שני חברים כאלה שאחד מהם ייקרא חכם והאחר תם… הוא שולח להם איגרת שהוא מעוניין לראות אותם, וכשהתם מקבל את האיגרת הוא שואל שאלה־בקשה אחת בלבד: "רק בלי ליצנות". זאת אומרת: אתם לא מסתלבטים עליי?! ברגע שאומרים לו שזה אמיתי ובלי ליצנות הוא כל כך מאושר. הוא אורז תיק ונפרד מאשתו ללא היסוס, וכך מתוך זרימה הוא יוצא למפגש עם המלך.
לעומתו, החכם שמקבל את ההזמנה מתחיל להסתבך ולשאול שאלות: מה פתאום המלך ירצה אותי? מי אני, אדם שפל שכמותי, שדווקא בי ירצה המלך לפגוש? כך הוא משמיע טיעונים שתכליתם להחליש את עצמו, כך שבעצם אולי בכלל מדובר בטעות. אולי המלך באמת כלל לא קרא לו ומישהו עובד עליו. הדברים מגיעים עד כדי כך שהוא מתחיל לשכנע את השליח שהביא לו את האיגרת מהמלך שאולי גם אין בכלל מלך…
אני חושב על הדברים בהקשר לחודש אלול. למעשה, כל אחד מאיתנו מקבל עכשיו איגרת מהמלך שהוא רוצה לפגוש אותו, אבל יכולים לעלות בתוכו קולות פנימיים שמחלישים אותו: מי אני ומה אני? מה פתאום שירצו לראות אותי? מה פתאום שהמלך יהיה מעוניין במפגש הזה?…
לכן, חלק מהעבודה הרוחנית של חודש אלול זה לשוב להיזכר כמה אני טוב, כמה אני בעל ערך, איזו שליחות יש לי לעשות בעולם, איזו ברכה נועדתי להביא. כמו כן, חלק מחשבון הנפש זה לראות מה סיפרתי לעצמי, או באיזה מחשבות האמנתי שבגללם אמרתי לעצמי שאני לא ראוי לפגוש את המלך… ולהיפטר מהן.
חברים יקרים, אני מאחל לעצמי ולכל מי שקורא את הדברים שנסכים לוותר על כל המחשבות שמנסות לשכנע אותנו שאולי המלך רוצה לפגוש אחרים אבל לא אותי, ולהשתדל לתת אמון בכל המתנות שניתנו לנו. כך, גם אם במהלך השנה שקענו בתרדמה מסוימת, בשכחה או בחוסר ערך עצמי, עכשיו זה הזמן, לקראת סוף השנה, לחדש את ההתעוררות, לחדש את הקשר, לחדש את פתיחת הלב, ולענות לאותה קריאה אלוקית "בקשו פניי", כשהתשובה שלנו היא "את פניך ה' אבקש".
למי אכפת?!
אסיים בסיפור ששבה את ליבי:
יהודי כתב מכתב לרבי מלובביץ', בו התוודה על מצבו הרוחני שהוא מרגיש חסר אמונה בליבו, כשהדבר הזה מדרדר אותו עד לדיכאון. בתגובה, הרבי השיב לו בסיפור שהוא שמע מחמיו, הרבי הריי"צ, על האדמו"ר ה'צמח צדק':
פעם התאונן חסיד לפניו על כך שנופלים במחשבתו ספקות באמונה, רחמנא ליצלן.
שאל אותו הצמח צדק: "ומה אכפת לך?"
ענה החסיד ברגש גדול: "רבי! מה השאלה מה אכפת לי?! הרי זה מאוד אכפת לי!"
אמר לו הצמח צדק: "נו, טוב מאוד. אם אכפת לך כל כך, זו גופא ההוכחה על מצבך האמיתי כי מאמין אתה…"
אני מצרף את הדברים הללו לסיום התוועדותנו היום, כדי שנחליט לעצמנו שאם חלילה תעלה בנו המחשבה האם אנחנו באמת קרואים אל המלך, נוכל להגיד "כן! אני קרוא אל המלך!" בעצם העובדה שעולה בי השאלה – האם אני קרוא אל המלך? האם אני זכאי? האם עלי אומר ריבונו של עולם "בקשו פני"? – אם אכפת לי מכך, עלי להאמין שכן ולצאת אל המלך.
לחיים לחיים. יש לנו כאן, אם כן, הזמנה לקשר את הסיפור הזה של הצמח צדק שאומר שעצם העמדת השאלה והספק היא עצמה מגלה על האמונה החקוקה בנו – אל הסיפור הקודם ש"רק בלי ליצנות". עלינו להסכים לקבל את הדיבורים של הצמח צדק בתמימות ובפשטות, ולדעת שאם יש לך ספק ואם עולות לך שאלות, בפנימיות הדברים זה אומר שמשהו בך מאוד אכפת לו ומאוד רוצה את הקשר.
חודש אלול מבורך!
