שלום חברים יקרים! אנחנו נמצאים עכשיו בזמן מיוחד. ההארות שקיבלנו בחג השבועות מתחילות להתממש בחיי היום יום.
כדי לנסות לקבל את התורה בצורה אמיתית יותר, אני רוצה לספר לכם על רבי זירא. רבי זירא היה בתחילת דרכו אחד מחכמי בבל, עד שבשלב מסוים בחייו הוא עלה לארץ ישראל. הגמרא מספרת שכהכנה ללימוד תורת ארץ ישראל, רבי זירא צם מאה תעניות כדי לשכוח את התורה שלמד בבבל!
מצד אחד הסיפור הזה נשמע טוב, בגלל שהוא מדגיש כמה תורת ארץ ישראל היא נפלאה ונהדרת. אבל מצד שני מתעוררת אצלנו תמיהה: איזה דבר לא טוב או לא ראוי יש בתורת בבל, שבגללו רבי זירא התאמץ כל כך לשכוח אותה? הרי בסופו של דבר, התלמוד הבבלי שכולנו לומדים – מגיע משם, וברור שהוא חלק עיקרי מאוד בתורה!
מתיקות ארצישראלית
ראיתי מאמר של הרב בזנסון שמסביר את הנקודה הזאת על פי הבן איש חי. לבן איש חי יש חיבור על אגדות הש"ס בשם 'בן יהוידע'. שם הוא אומר שרבי זירא לא רצה לשכוח את התוכן של הלימוד אלא להתנתק מהמנטליות של תורת בבל. בבבל המנטליות של החכמים הייתה שכאשר היה ויכוח ביניהם, הייתה בולטת מידת הנצחנות. מהו העניין של נצחנות? הרעיון הוא, שאם אתה אומר את דעתך ולי יש דעה אחרת משלך, אז אתאמץ לנצח אותך בוויכוח, כך שרק דעתי תישמע ורק דעתי היא זאת שתקבע. לעומת בבל, בתורת ארץ ישראל יש מן קסם כזה, שלמרות ההבדלים יש מקום לכל הדעות. רבי זירא רצה להשתחרר מהמנטליות הבבלית ששואפת לניצחון ולדחיקת מקומו של הזולת, ובמקומה לקבל את האור של המנטליות הארצישראלית שמקבלת את כולם.
ביחס לתלמידי החכמים של ארץ ישראל אומרים חז"ל שהם מכונים 'נועם', בגלל שהם "מנעימים זה לזה בהלכה". הנעימות הזאת משמעותה שלא רק שהם מקבלים את הדעה האחרת כלגיטימית – כאחת מריבוי השיטות והדרכים בעבודת ה' – אלא הם אפילו עוזרים איש לרעהו לגלות את הטוב שיש בדרך של כל אחד.
ומה ה' אומר?
חברים יקרים! אתם בוודאי כאלה צדיקים, ולכן מן הסתם לא יצא לכם אף פעם לראות אנשים עם מנטליות כזאת, שהם לא מקבלים אף אחד וממש מבטלים כעפר הארץ את דעתו של הזולת… אז רק נניח ש"לו יצוייר" שכן תראו תופעה כזאת, אז תוכלו לדעת בוודאות שהם עדיין לא קיבלו את העצה של רבי זירא.
באופן אישי, מאוד שמחתי לראות את הביאור הזה של הבן איש חי, שמאיר מחדש את כל העניין של עבודת ה' בארץ ישראל. בדורות שלנו, כשאנחנו מתקבצים חזרה לארץ ישראל – כל עם ישראל ביחד – יש לנו עבודה מיוחדת. מצד אחד להיות נאמנים לדרך שלנו בעבודת ה' – להיות עם חוט שדרה פנימי, ועם בהירות גדולה בצדקת הדרך, ומצד שני גם לגלות את הנקודות הטובות שיש אצל הזולת. באותו מאמר הרב בזנסון כותב שאי אפשר באמת לראות את הטוב בדרך של הזולת, אלמלא שרואים היטב וחשים באופן חזק את ההתפארות והשמחה שיש לקדוש ברוך הוא גם מהיריב שחולק עלינו!
לנשום אור
אחרי שקראתי את המאמר של הרב בזנסון, חיפשתי בכמה מקומות בש"ס (דרך מנוע חיפוש, לא דרך הבקיאות המופלגת שלי בש"ס) עוד סיפורים על רבי זירא. בסייעתא דשמיא מצאתי במסכת בבא בתרא ויכוח הלכתי כלשהו שהיה לרבי זירא עם רבי אילא, בדיני ירושה. לא משנים כרגע פרטי הדיון ביניהם, העיקר לענייננו הוא שהגמרא מוסיפה ומספרת שלאחר עלייתו של רבי זירא לארץ ישראל, הוא חזר בו והודה לשיטתו של רבי אילא! אחר כך, הגמרא מוסיפה נקודה מאוד נעימה ואפילו מרגשת: "אמר רבי זירא, שמע מינה (=למד מכך) אוירא דארץ ישראל מחכים". ומסביר הרשב"ם כך: "שמשעליתי לארץ ישראל, נתתי את לבי לצאת משיטתי הראשונה ולעמוד על אמיתת הדברים".
האוויר המחכים של ארץ ישראל מקבל כאן משמעות חדשה. אתם יודעים, כל מי שעושה תרגילי נשימה, בכל מקום בעולם, מפיק תועלת. לא משנה אם הוא עושה מדיטציה של התבוננות בנשימה או כל תרגיל אחר, יש לזה ערך. אבל כאן, תרגיל הנשימה הוא ב'אוירא דארץ ישראל מחכים'. ככל שנושמים יותר את האוויר של הארץ מקבלים יותר חכמה מיוחדת. מתברר שהחכמה שמקבלים באה לידי ביטוי לא בידע אינטלקטואלי ולא בידיעות מפליגות, אלא מתבטאת בגילוי האור שבזולת. איך יודעים שאדם נעשה חכם יותר? כאשר יש לו חירות כזאת, שהוא יודע להעריך ולגלות את הטוב והאור שיש גם בדרך של הזולת. יש לו היכולת "לצאת משיטתי הראשונה".
לחיים לחיים, חברים יקרים! הלימוד שלמדנו מרבי זירא ומהאוויר של ארץ ישראל – לתת מקום לזולת – הוא לימוד שממש מרבה חיים! נסו לחשוב כמה אנשים יש בעולם שסובלים צער גדול מכך שהסביבה דוחה את שיטתם ומבקרת אותם כל הזמן, ולא מנסה להתבונן אם יש בדברים שלהם נקודת אמת או איזו נקודה טובה כלשהי.
חשוב לי להדגיש: אין הכוונה לוותר על דרכך הייחודית, אלא שיחד עם נאמנות לשיטה שלך עליך להיות מסוגל למצוא גם את האור והטוב בשיטה של הזולת. חוץ-לארץ, גלות ובבל עניינם הוא לבטל את השיטות האחרות. ארץ ישראל מלמדת חידוש גדול מאוד, ואתם מוזמנים להתבונן ולהעמיק ברעיון המשמעותי הזה גם אחרי הלחיים שלנו. אז שוב – לחיים לחיים!
