שלום חברים, רציתי הפעם לפתוח בדיבור של רבי נחמן שהיה אומר בשם הבעל שם טוב: "אוי ואבוי כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים". לכל אחד מאיתנו יש געגוע מיוחד ונפלא לראות ולקבל אורות וסודות, להבין מה הדברים טומנים בחובם. כשאנחנו רואים את המציאות רק בהיבט החיצוני שלה, זה תפל ומשעמם. וכשאנחנו פוגשים את המציאות בממד הפנימי שלה, יכול לבוא גילוי גדול.
הנה למשל פירוש פנימי נאה. אתם ודאי מכירים את דברי חז"ל "מת בערב שבת – סימן יפה לו". הפשט של המילים הוא שאם יהודי הלך לעולמו בגיל זקנה ושיבה טובה ביום שישי אחר חצות ונקבר, יש לזה משמעות חיובית. אבל בשם הבעל שם טוב מפרשים: כשאתה בא להיכנס לשבת שהיא אור גדול ומיוחד, תעשה איזו הכנה ראויה. "מי שמת בערב שבת" – הכוונה שהוא ממית ומכלה את ענייני העולם הזה, הוא סוגר את הטלפון, נועל את הדאגות, ומאכסן בצד את כל הדברים הלא פתורים, ובכך מכין את עצמו לקבל את האור הגדול של שבת, אז "סימן יפה לו".
אחרי השופר, ברחובות לונדון
כאמור, הדבר העיקרי שלימד אותנו הבעל שם טוב זה לראות את הדברים בפנימיות שלהם, ובין השאר לראות את הפנימיות של יהודים.
תשמעו סיפור מפעים שסיפר לי ידיד שמנהל בית תורני ליהודים דוברי עברית בלונדון. אחד המקורבים בקהילה סיפר לו איך הוא התחיל להתקרב ליהדות דווקא שם, בנכר. הוא עשה רילוקיישן – ירד מהארץ אחרי שמצא מקום עבודה בלונדון – ואמר לעצמו: אני מתנתק מישראל, לא רוצה שום קשר – לא לישראל, לא ליהדות ולא ליהודים. בהמשך לכך, הוא רשם את הילדה שלו ללימודים בבית ספר בינלאומי שאין בו כמובן שום דבר של יהדות.
כעבור זמן, יום כיפור התקרב. המורה של הילדה, שכנראה רצתה להיות קצת פלורליסטית, שאלה בשיעור: "האם יש כאן בכיתה מישהו יהודי?" הבת שלו הצביע ואמרה: "אנחנו לא יהודים, אבל אנחנו ישראלים". אז המורה אמרה לה "כן, כן…". כלומר, כשהגוי מסתכל עליך, זה לא מעניין אותו באמת אם תקרא לעצמך 'יהודי' או 'ישראלי' – בכל מקרה "שם ה' נקרא עליך".
ואז המורה אמרה לכולם: "עכשיו מגיע יום כיפור שזה יום מאוד קדוש ליהודים, ובסוף היום הם נוהגים לתקוע בשופר – זה מה שהיה לה להגיד על יום כיפור; לא צום ולא תשובה ולא מחילה ולא כפרה, אבל כנראה זה מה שהיא ידעה. הילדה ששמעה את הדברים, התעורר בתוכה רצון בוער לשמוע את תקיעת השופר במוצאי יום כיפור. אבא שלה, לעומת זאת, ממש לא היה בכיוון… זה היה הדבר האחרון שהתאים לו. הוא לא אהב את העניין, אבל מצד שני הוא רצה למלא את מבוקשה ולהרגיע אותה, בפרט שהיא הזכירה את זה שוב ושוב…
תכלס, יום כיפור הגיע, האבא מסתכל בלוח השנה ובודק בווייז איפה יש בית כנסת בסביבה שלהם, זאת לאחר שבמשך התקופה הראשונה לשהותם בלונדון הוא לא רצה שום קשר עם בית כנסת ועם יהודים. הוא נוסע עם הבת שלו לבית כנסת הראשון שהוא מצא באזור, הם מגיעים והמקום סגור וחשוך. הוא רואה שהבת שלו עצובה והוא רוצה לשמח אותה – למרות שהוא עדיין כל כך בהתנגדות – אז הוא רושם בווייז עוד כתובת והם נוסעים לעוד נקודה בלונדון, אבל גם שם בית הכנסת חשוך…
האבא מוצא את עצמו יושב במכונית ושואל בקול: "מה נעשה?…" הבת הייתה כל כך עצובה. "אבא, כל כך רציתי לשמוע את תקיעת שופר!…" פתאום הם רואים שברחוב עובר יהודי עם כיפה, האבא מיד יצא מהרכב ואמר לו: "בבקשה, תגיד לי היכן יש בית כנסת שאפשר לשמוע עכשיו תקיעת שופר?" האיש הסתכל עליו והשיב: "כבר מאוחר מדי… זה אכן היה לפני שעה, במוצאי הצום". היהודי ראה שפניו של האבא ממש נתכרכמו, אז הוא אמר לו: "אתם יודעים מה? יש לי שופר בבית ואני גר לא רחוק מכאן, בואו אליי הביתה ואני אתקע לכם בשופר!"
אגב, בשלב הזה כדאי להעיר שהדבר המעניין הוא שתקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים היא לא ממצוות היום, אבל חלק מהסוד של עם ישראל הוא שלפעמים הדברים הללו שנראה לנו שאין בהם איזה גילוי מיוחד – הנשמה היהודית מתעוררת על ידם, וכמו שפתחנו בשם הבעש"ט שהעולם מלא מאורות וסודות נפלאים, וכדאי לנו להכין את עצמנו לקבל אותם.
בכל אופן, זה היה רגע של עת רצון, וכך – למרות שלא הייתי שם, אני מרשה לעצמי להוסיף בשם החירות הספרותית – הילדה אמרה לאבא שלה: "כן, כן, כן, אבא! בוא נלך אליו לשמוע את השופר". אולי היא רצתה לספר למורה שהיא באמת הייתה בתקיעת שופר, וכך הם הלכו איתו הביתה – אבא וילדה ישראליים, מה שנקרא במירכאות "חילוניים" ו"רחוקים", לביתו של יהודי דתי זר, ממש נגד כל הנימוסים האנגליים…
השליחה משמיים
בדרך היהודי אמר להם שיראו איזו השגחה פרטית זו הייתה. מוצאי יום כיפור זה בדרך כלל לא זמן להסתובב בחוץ, אנשים יושבים בבית ונחים מהצום, מתחילים לבנות את הסוכה או נפגשים לקידוש לבנה אחרי שאכלו ושתו קצת. הוא לא תכנן כלל לצאת החוצה, אבל בגלל סיבה צדדית הוא היה ברחוב וכך הם נפגשו.
תכלס, הם באו אליו הביתה, הוא תקע להם בשופר והילדה הייתה מאושרת, ומאז החלה להיסדק ההתנגדות של האבא לקשר שלו אל היהדות. תקיעת השופר בקעה את הלב היהודי שלו, השילה את הקליפה המסתירה, ואט אט הם מצאו את דרכם ליהדותם.
הידיד שלי מלונדון, שמנהל את הקהילה התורנית לישראלים, סיפר לי בהתפעלות שכיום אותו אבא הוא מהפעילים הבולטים ביותר בקהילה, והמשפחה שלו משתתפת בכל הפעולות שלהם. והכל בזכות המורה הגויה, השליחה משמיים, שסיפרה לילדים בבית הספר הבינלאומי שיהודים תוקעים בשופר במוצאי יום הכיפורים…
לחיים, חברים יקרים! שנזכה לדבוק בדרך הבעל שם טוב, שנדע שבכל דבר יש אורות וסודות נפלאים, כולל כמובן בכל יהודי שאנחנו פוגשים. וגם אם אנחנו עוד לא רואים ולא יודעים איזה אור ואיזה סוד טמון כאן, נישא תפילה: "ריבונו של עולם, זכה אותי שהבעל שם טוב יאיר לי את האור והסוד שבתוך המתרחש לפניי, באדם העומד מולי, בדברי התורה שאני לומד". ואז משהו מתרחב בלב כשהוא פוגש את האור והסוד שכל כך התגעגע אליהם. לחיים לחיים
