שלום חברים, חג שמח. את השנה התחלנו בהמלכת הקב"ה עלינו כמלך, ואחד המקומות בהם אנחנו זקוקים להמלכה הזו יותר מכל הוא בעבודה מול הכעס. אפשר לדבר על כעס בהקשר של תיקון יחסי אנוש, אפשר לדבר על כעס במובן של עידון פנימי, ואפשר לדבר על כעס כהזדמנות ‫להמליך את ריבונו של עולם ‫על פרטי המציאות ‫שאיתה אני מתמודד.

‫איך זה קשור לחג הסוכות? ובכן, ודאי שמעתם על הצדיק רבי יחיאל ‫מיכל מזלוצ'וב, תלמידו של הבעל שם טוב. אביו התקרב לבעל שם טוב, ו‫בעקבותיו זכה גם הוא ‫להתקרב אליו,‫ והסיפור שלנו הפעם קשור לרבי מיכל'ה ולחג שאנו עומדים בפתחו. 

הסיפור שאני מבקש לספר, זכה להתפרסם מאוד בעולם היהודי. כן, זה הסיפור עם האישה שנשכה בכעסה את פיטם האתרוג של בעלה… עכשיו, אחרי שאנחנו כבר יודעים את הפאנץ'־ליין של הסיפור, אנחנו דווקא נספר אותו לאט לאט לפרטיו, כי הדרך הזו מוציאה מתוכנו את היצר הרע שאוהב לגרום לנו להתעלם מסיפורים מכוננים מתוך ההנחה שאנחנו כבר בכל מקרה יודעים מה יהיה הסוף… 

לכעוס? לא יקרה!

ובכן, הסיפור הוא שרבי מיכל'ה היה עני מאוד, וירש את התפילין של אבא שלו שהיה קדוש עליון. כמה עשירים הציעו לו סכומים הגונים תמורת התפילין הללו, אבל הוא בשום אופן לא הסכים למכור אותן, למרות עניותו הרבה. 

כעבור זמן הגיע ערב חג הסוכות, ורבי מיכל'ה העני לא הצליח להשיג אתרוג. בלית ברירה, הוא נטל את התפילין ומכר אותן במחיר נמוך מאוד ממה שהיה יכול לקבל כשביקשו לקנות אותן ממנו, ובסכום הכסף שקיבל תמורתן קנה אתרוג מהודר. 

רבי מיכל'ה שמח מאוד באתרוג שהגיע לידו, אבל כאשר אשתו ראתה אותו כל כך שמח היא שאלה אותו לשמחה מה זו עושה, וכשהצדיק סיפר לה על האתרוג שקנה היא מיד הבינה מה אירע ולא יכלה לעצור בעד מילותיה. "המצב בבית כל כך קשה", הזדעקה לעברו, "כל כך הרבה דברים נמנענו מלקנות למרות הצורך בהם, וכל כך הרבה אנשים דחית גם כשרצו להעניק לך תמורת התפילין סכומי עתק, וכעת בשביל אתרוג הסכמת למכור את התפילין ולקבל תמורתן סכום עלוב שכזה?!…" 

האישה כל כך הקפידה על מה שעשה, ואפילו אנחנו יכולים לנסות להיכנס לתמונה ולהבין את רגשותיה. בכעסה כי רב היא נטלה לידיה את האתרוג, נשכה את ראשו ופסלה אותו… 

כדי שלא נטעה בלשון הרע, נציין מיד שאשתו של רבי מיכל'ה הייתה אישה גדולה – תכף נדבר גם על גדולתה ונספר מהיכן הגיע אלינו הסיפור הזה. על כל פנים, למשך כמה שניות רבי מיכל'ה היה בהלם ממה שהתרחש, ואז הוא פנה לריבונו של עולם ואמר: "התפילין של אבא כבר אינם בידי, גם האתרוג המהודר שקניתי יצא מכלל שימוש, ועכשיו אתה רוצה שאכעס על אשתי? בשום פנים ואופן לא!"

רבי מיכל'ה סיים את האירוע מבחינתו, והוא פנה לאשתו וביקש ממנה אם היא יכולה להביא לו את בגדיו הלבנים כדי שיוכל ללכת לטבול במקווה לכבוד החג.

לא לשמור בפנים

עכשיו תשאלו: איך הסיפור הזה הגיע לידינו? יכולות להיות שלוש אפשרויות: על ידי מספר אנונימי שהיה שם כצופה מן הצד, או שרבי מיכל'ה סיפר על כך או שהאישה סיפרה… ובכן, באמת המסורת החסידית מספרת שאחרי שרבי מיכל'ה נפטר מן העולם, הרבנית שהייתה אישה גדולה ‫‫ודאגה לצרכיהם של יהודים נזקקים, ‫יצאה פעם לקיבוץ נדבות ‫ובמסעה הגיעה לרבי ברוך ממז'יבוז. ‫רבי ברוך ממז'יבוז רצה ‫לתת לה צדקה להכנסת כלה, אבל קודם לכן פנה אליה וביקש שתספר לו דבר־מה מבעלה הקדוש. היא סיפרה אפוא את הסיפור הזה לרבי ברוך שנאחז התפעלות רבה ממנו, ולאחר מכן העניק לה סכום עצום לצדקה. 

אתם יודעים, הרבי הקדוש רבי שלמה מזוועהיל – שהיה בן אחר בן לרבי מיכל'ה מזלוצ'וב – ‫כשהיה מספר ‫את הסיפור הזה היה שואל את שומעיו: ‫מה עניינה של הסיומת הזו בסיפור, ‫שאחרי שהוא לא כעס ‫הוא ביקש מאשתו את הבגדים למקווה? ‫הוא השיב, שלפעמים אדם אמנם ‫לא כועס על הזולת, ‫אבל הוא כביכול כובש ‫את הטינה בתוכו. ‫לכן מאוד חשוב ‫שאם באמת הצלחת לא לכעוס ולא להוציא החוצה את מה שאולי הרגשת בפנים, ‫השלב הבא הוא גם לנהל שיחה מקרבת ביניכם – אפילו על פרטים טכניים, כמו: אני עכשיו רוצה ללכת למקווה, אולי את יכולה להביא לי את הבגדים שלי?… וכמובן, מסתבר שגם ההליכה למקווה משככת את הכעס שלא יעלה. זאת אומרת, הזמן הסמוך לאירוע הוא עדיין בגדר התמודדות, ולכן הוא הלך לטבול במקווה. 

כל הכועס – לא רואה

‫מספרים על אותה רבנית של רבי מיכל'ה, ש‫באחת השנים היא ישבה איתו בסוכה ואמרה לו שלא ראתה הפעם את האושפיזין… כלומר, בעלה בוודאי היה רואה אותם, אבל גם היא שהייתה אישה כל כך גדולה, כזו שהייתה בעלת יכולת ראייה רוחנית, הייתה מסוגלת לראות את האושפיזין המגיעים לסוכה.

שאל אותה בעלה למה היא לא רואה אותם, והיא אמרה שהצל של השתי וערב – כינוי לצלב הכנסייה שהייתה קרובה לביתם – נפל על הסוכה… 

אחד מהצאצאים שלהם היה הרבי מהוסיאטין זצ"ל – הוא היה אחד מענפי בית רוז'ין ועמד בראש חצר ברחוב ביאליק בתל אביב. בשבילכם אפשר לקרוא לו רחוב נחמן, רחוב חיים נחמן… – והוא אמר ששני הסיפורים קשורים זה בזה. למה האישה לא ראתה את האושפיזין ואילו בעלה ראה? הלא אם הצל של השתי וערב, של העבודה זרה, ירד על הסוכה, זה היה אמור להסתיר כביכול גם לבעלה?… והוא השיב שזה הקשר: בגלל שהיא כעסה בערב החג, כנראה שבאותו לילה התקיים בה במובן מסוים "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", וזה מה שמנע ממנה לראות את האושפיזין. 

לחיים, חברים יקרים. כבר מעצם הקריאה והשמיעה של סיפורים כאלו אנחנו מתפעלים מאוד מהדמויות הגדולות שהיו בעם ישראל, ואנחנו רוצים ללמוד מהן עוד ועוד. שנזכה לחג שמח, לא לכעוס, ותמיד לזכור שהשלב הבא הוא להמשיך כאילו לא קרה כלום, ובכך לשכך את הכעס ולהיות שמח. לחיים לחיים!