שלום חברים, הפעם אני רוצה לספר לכם סיפור שנגע בי מאוד. אולי שמעתם על תפקיד הבדחן בחתונות חסידיות. כמובן לא מדובר בקומיקאי, אלא זה מעמד מאוד רציני שמתקיים בסוף החתונה, במסגרת מה שנקרא 'מצווה טאנץ', ריקוד מצווה. הכלה מחזיקה בידה את צדו האחד של אבנט ארוך, ובראשו השני מחזיק אבא שלה או קרובים אחרים שרוקדים איתו.
יחסית, המעמד הזה נערך בשלב די אינטימי של החתונה, בשעה מאוחרת, אחרי שרוב האורחים כבר עזבו ונשארה רק המשפחה הקרובה משני הצדדים. הרבה פעמים למעמד הזה שוכרים מנחה שחורז חרוזים מיוחדים – מאולתרים או מוכנים מראש – הקשורים במשפחת החתן והכלה, והטומנים בחובם מסרים לחיים. ביידיש קוראים למנחה הזה "גראמער", או בשמו המסורתי: בדחן. מלאכת החריזה הזו היא מאוד איכותית ומקצועית. הבדחנים הם אנשים מיוחדים בעלי יכולת הנחיה וניהול של טקס שלם, תוך כדי חריזה במילים ושילוב משלים וסיפורים – וכל זה ניגון ונעימה מיוחדת.
למי אין לב?
אחד המנחים הידועים יותר בעולם החסידי, בפרט בארה"ב, הוא יואל ליבוביץ', והוא גיבור הסיפור שלנו. באחד הימים קבעו איתו לערוך בדחנות בחתונה מסוימת שתתקיים בתאריך פלוני, וסיפקו לו מראש את המידע הנדרש הקשור למשפחות משני הצדדים, כי כאמור, הבדחנות היא ממש עבודת יצירה והיא דורשת הכנה מפורטת.
באחד הימים הסמוכים לחתונה הבחין פתאום יואלי שלא שיגרו לו מידע בנוגע לאבא של החתן. הוא טלפן לקרוב המשפחה שהזמין אותו ותהה באוזניו לפשר העניין. בתגובה אמר לו הקרוב: "את האבא אל תזמין לרקוד עם החתן. הוא והחתן לא מסתדרים. החתן לא אוהב אותו, וזה יצער את החתן אם תזמין אותו"…
יואלי נרעש. כשסיפר את הסיפור הוא הוסיף שהוריו שלו עצמו התגרשו בצעירותו, ושנים רבות הוא לא דיבר עם אבא שלו – הוא לא פירט מאיזו סיבה. "שש עשרה שנה ארכו עד שזכיתי למפגש עם אבא שלי", הוא אמר, "ולכן אני כל כך רגיש למקרים כאלה". אי לכך, הוא הגיב נחרצות לאותו קרוב משפחה: "סליחה, אבל אין מצב שאני לא מזמין את האבא!". הלה נבהל ואמר לו: "לא, לא, החתן שונא אותו!". "בלתי אפשרי", אמר יואלי. "אני מבקש את סליחתכם, אבל אני לא יכול לבוא לחתונה שכזו".
קרוב המשפחה ניסה להניא אותו מההחלטה. "אין לך לב?? אתה מבטל ברגע האחרון, ועכשיו כבר לא נוכל למצוא מישהו אחר, זו עונה עמוסה…". יואלי לא נשאר חייב: "לי אין לב?? אני עושה את זה דווקא בגלל שיש לי לב!!". "אתה יודע מה?" אמר לו קרוב המשפחה, "תזמין את האבא לריקוד קצר, אבל שיהיה המינימום שבמינימום, כדי שיהיה כמה שפחות צער לחתן ולמשפחה…". בלתי ברירה, יואלי הסכים להצעת הפשרה.
נשמות מופיעות, אחורה וקדימה
מעמד המצוה טאנץ עמד להתחיל. יואלי הגיע למקום, נטל את המיקרופון והזמין בחרוזים יפים את האבא, תוך שהוא משתדל שהדברים יהיו מכובדים אבל קצרים. ואכן, הוא ראה אדם קם מכיסאו בקצה האולם, עיניו כבויות, קומתו שחוחה. הוא הגיע לאיטו ונטל את הידיים של הבן, החתן, ויצא איתו בריקוד מאולץ. הבן לא הסתכל על האבא, האבא לא הסתכל על הבן, הם עשו כך כמה סיבובים בשביל לצאת ידי חובה – והאבא חזר למקומו בצעדים שבישרו מעין הקלה כזו, כביכול הסיוט מאחוריו.
יואלי המשיך והזמין את האבא של הכלה, כשהוא משלב חרוזים, משלים ופתגמים כיד ה' הטובה עליו. כמובן, כשאבי המשפחה קם לרקוד – היה סביבו עוד מעגל שלם של בני המשפחה, במעין טקס שלם, והפער בין הריקוד הזה לריקוד הקודם של אבי החתן, שנעשה בבדידות ובלי שאף אחד הצטרף וליווה אותו, היה מכמיר לב.
בשלב הבא, יואלי היה צריך להזמין את החתן עצמו לרקוד עם הכלה, שזה מהווה כמו שיא האירוע. "כשאני מזמין את החתן", סיפר יואלי, "בדרך כלל נהוג לדבר בשבח החתן ובמעלות של הכלה, גם בחריזה. אבל פתאום עלה במחשבתי דיבור אחר ממה שהכנתי מלכתחילה.
"פתחתי ואמרתי, בנעימה מיוחדת, שכתוב בזוהר שהנשמות של אבות ואימהות המשפחה, כמה דורות לאחור, יורדות מגן עדן לחתונה של צאצאיהם, כשהם באים לראות האם התפילות שלהם על צאצאיהם התקיימו. אבל תדעו לכם", המשיך יואלי וסיפר על קורות החתונה ההיא, "שכתוב בספרים הקדושים שלא רק הדורות הקודמים מגיעים, אלא גם הנשמות העתידיות לבוא לעולם מהזוג הצעיר שלפנינו מגיעות לחתונה, והן כמו שואלות את החתן והכלה: האם אתם מתפללים עלינו שתהיה אהבה ואחווה בבית, שתמיד תאהבו אותנו ואנחנו תמיד נאהב אתכם? האם אתם מתפללים עלינו שתמיד נרגיש נוח בבית ונשמח לחזור אליו?!…"
"סיימתי את דברי הפתיחה הללו", סיפר יואלי בהתרגשות, "כשאני לא משער לעצמי איך הדיבור הזה ישפיע על החתן. המשכתי והזמנתי את החתן לרקוד עם הכלה, אלא שאז החתן ביקש מהכלה להמתין רגע, ופתאום הוא קם ממקומו ופנה לאבא שלו שישב קצת מרחוק, כאמור, ואמר לו: "אבא, בוא בבקשה לכאן!…". כמובן, זה נאמר ביידיש: "טאטי, קים אהער". אגב, את המילה "אבא" ביידיש אומרים בדרך כלל "טאטע", ואילו "טאטי" זה מעין כינוי חיבה, כמו אבּוּש או אבא'לה…
בכל אופן, הפעם האבא קם עם מבט יותר מאושש והם החזיקו ידיים זה לזה, החתן הסתכל לאביו בעיניים, האבא הסתכל גם הוא לבנו החתן בעיניים, וככה הם עמדו משך זמן מה ואחר כך התחבקו ממושכות. עין לא נשארה יבשה באולם.
רגע של השראה
חברים, הנקודה הזאת היא כל כך יקרת ערך, והיא מתחברת מאוד לקשר שבינינו לבין הקב"ה. כביכול אנחנו אומרים: ריבונו של עולם, אולי באמת היינו מסוכסכים, התנהגנו לא בסדר וכביכול זרקת אותנו מהבית שלך. אז עכשיו הבה נתפייס. תסתכל לנו בעיניים, נסתכל לך בעיניים כביכול, ושם תימצא האהבה.
לסיום, יש כאן נקודה חשובה שכדאי לשים לב אליה. לפעמים בן אדם עבר משהו רע בחייו, ועליו לדעת שזה לא לחינם – יש לו אפשרות להביא ברכה לעולם כתוצאה מאותה נקודה עצמה. הרי איך כל הסיפור הזה התרחש? בזכות העובדה שיואלי שחווה את הניכור לאביו הבין מה זה אומר למדר את האבא בחתונה של הבן שלו, ולאור זאת הוא החליט שהדבר הזה לא יקום ולא יהיה.
נוסף על כך, כמובן, הצעד שיואלי עשה הביא איתו רגע של השראה שמיימית, כשנפלה לו המחשבה לדבר על הילדים העתידיים המגיעים גם הם לחופה של ההורים ומבקשים מהם להשרות בבית שלום ושלווה, מה שהביא להבנה שההתפייסות של בן עם אביו זה הדבר הכי נפלא שחתן יכול לעשות בליל חתונתו עבור נשמות ילדיו העתידיים. לחיים לחיים.
