שלום חברים, אני רוצה לשתף אתכם בסיפור חיים ששמעתי לאחרונה. אולי אתם מכירים, יש מיזם חסידי ברשת שנקרא 'רגע של חכמה', בו עולים מפעם לפעם סיפורים אישיים, מסרים יהודיים ורעיונות חסידיים מעוררי לב ונפש, שמותאמים לעין ולאוזן של הצופה בן דורנו. בכלל, בפלטפורמות הללו, ככל שהתוכן יותר קצר וממוקד הוא יותר טוב. אפשר לומר שכיום זו סגולה בדוקה לכל מי שרוצה להפיץ יהדות – מצד אחד שהמעיינות והכלים יהיו נובעים ומלאים, ומצד שני להתאים את השפע לרמת הקשב של הצופים.

ובכן, הסיפור הוא על תמר יהודה־כהן, שהיא ד"ר לאימונולוגיה, ממציאה, יזמת ומרצה באקדמיה. היא עשתה שני דוקטורטים ופוסט דוקטורט ורשמה על שמה 22 פטנטים, אבל יום אחד היא קיבלה אירוע מוחי ונוסף עליו תקפה אותה אפילפסיה קשה… מדובר באישה מאמינה ושומרת מצוות, והיא מספרת שאחרי האירוע המוחי והתקפות האפילפסיה הגיע אליה רופא שאמר לה שיש לה 5% לשרוד את השנה. גם במחלקת השיקום אמרו לבעלה שלא יקבלו אותה, כי אין לה סיכוי לשוב ולדבר. ובכל זאת, ד"ר תמר מצהירה שאחרי שנה וחמישה חודשים היא כבר העבירה שיעור…

גם אחר כך לא הסתיימו תלאותיה. במוחה התגלה גידול והיא נזקקה לניתוח דחוף, ואחריו היא נעשתה משותקת בחצי גוף. היא אומרת שמצד אחד היא ידעה שהמוח גמיש, אבל ראש המחלקה אמר לה שתתרגל לראות את העולם מכיסא הגלגלים, כי כנראה כבר לא תוכל ללמוד משהו חדש בחיים… אגב, חשוב לציין שכשהרופאים אומרים דברים כאלו – מטרתם לא לייאש, אלא לרוב מה שמבדיל בין איכות חיים לסבל מהחיים זו השאלה האם האדם מקבל את מצבו או מתנגד לו. כלומר, מה שאני רוצה לומר להגנת הרופאים, הוא שלפעמים הסברת המצב כמו שהוא מאפשרת לאדם לקבל את הדברים ולעכל את הזמן שנותר לו לחיות – אם מעט ואם הרבה – לא מתוך מאבק והתנגדות פנימית.

בין למה ללמה

הנקודה הנזכרת שהמוח הוא גמיש – זה דבר מפורסם. בספרייתי יש גם ספר משנים קדמוניות שנקרא "המוח הגמיש", ויש שם סיפורים נפלאים על אנשים שחוללו שינוי במוח גם במצבים שנראו בלתי הפיכים. אבל כידוע, כשהדברים מגיעים לאדם עצמו – זה אתגר לא פשוט, כי לפעמים הוא מרגיש שהסטטיסטיקה נגדו, ולפעמים אין לו הכוח, האנרגיה או העידוד להתמודד עם האתגר.

דרך אגב, חז"ל אמרו שאם אדם אומר לך "יגעתי ומצאתי – תאמין". היגיעה בעקביות, יש לה ברכה גדולה יחד עם סייעתא דשמיא. חשוב לומר שההדגשה על "סייעתא דשמיא" לבדה עלולה לגרום לאדם להיות פסיבי. רבי נתן קורא לזה "קליפת ישמעאל", שכביכול אדם אומר "מה שצריך להיות – יהיה, אין טעם לעבוד, אין טעם לעמול"; במקביל, נתינת אמון בעשיית האדם בלבד, בלי סייעתא דשמיא, זו "קליפת עשו", מלשון עשייה, כשאדם מצהיר "רק לעשייה יש ערך, רק לעשייה יש משמעות"; לעומת זאת, "יגעתי ומצאתי תאמין" פירושו – האמונה שריבונו של עולם מנחה אותנו שכל עשייה היא כמו זריעה, ואחר כך בא הסיוע השמיימי של הגשם שיורד על הזרעים ומפרה את המאמץ שעשינו מלמטה.

בכל אופן, אני חוזר אל דוקטור תמר יהודה־כהן. "יום אחד הבנתי", היא מספרת, "שכאשר אני נמצאת בקבוצת השיקום, כל מה שאני עושה משפיע על כל הקבוצה, וכל מה שמישהו עושה בקבוצה יכול לתת כוח גם לי. הבנתי את זה בצורה כל כך משמעותית, עד שכל מי שראיתי אותו מתקדם קצת, אמרתי לו: 'וואו, היום ראיתי שכשאמרת לי שלום נופפת עם האצבע!'…". חשוב לנו להעריך איזה פלא זה שאנחנו יכולים לנופף איש לרעהו לשלום עם כל היד; לעומת זאת, לאדם אחרי אירוע מוחי, אם הוא מזיז אצבע קטנה – זה כבר דבר מלהיב שמספר שמשהו בפנים מתחיל להיפתח.

"יום אחד", מספרת הד"ר, "שאלה אותי הפיזיותרפיסטית: 'מה את רוצה?' השבתי לה שאני רוצה ללכת. אז היא אמרה: 'כן, כולם רוצים ללכת. אבל למה?'". "אני רוצה לטייל עם בעלי בהרי האלפים", אמרה הד"ר, "אבל הוא אומר שהוא בשום אופן לא מוכן שאבוא עם כיסא גלגלים…".

 אפשר לקשר את זה לפרשת השבוע, בה שלוש פעמים עם ישראל אומר "למה", אבל שם זה "למה" של תלונה, התרסה, התנגדות או מאבק; אבל יש "למה" של התעניינות כנה כשמישהו מספר על הרצון והחזון שלו – "למה אתה רוצה את זה?" – בצורה כזו שתאפשר לנשאל להתחבר למקום הפנימי שלו, וכך ידע באמת למה זה כל כך חשוב ומשמעותי לו.

תכלס, מה היה בסוף? הד"ר מספרת: "שנתיים אחר כך כבר הייתי בהרי האלפים!…"

להתחיל לעבוד

כתוצאה מהאמונה החזקה שלה, המאמץ הרב שהשקיעה והסייעתא דשמיא, ד"ר תמר הקימה כעבור זמן בעצמה קליניקה לשיקום! היא מספרת שהיא ליוותה נערה צעירה שעקב דימום במוח איבדה תנועה בחצי גוף. מתברר שאותה נערה סיפרה לרופאה שלה שהיא מתכוונת לצאת מהשיתוק הזה, ויום אחד הגיעה הרופאה ואמרה לד"ר תמר: "למה את משלה אותה? למה את מטעה את המטופלים שלך?"

את המשפט הבא שהיא ענתה לרופאה – רשמתי לעצמי לזיכרון: "אני אומרת לאנשים רק דבר אחד, שאם תתחילו לעבוד – תמצאו את עצמכם במקום טוב יותר מהמקום שאתם נמצאים בו היום. אני לא מבטיחה לאנשים שום דבר, אני רק אומרת להם איזה ערך ואיזו משמעות יש לעבודה שלהם".

חברים יקרים, הדיבור הזה כל כך תפס אותי, בפרט שהוא רלוונטי לכל אחד – לא רק בפגיעה מוחית חלילה – בחינוך ילדים, בעבודת השם, ועוד ועוד: "אם תתחילו לעבוד – תמצאו את עצמכם במקום טוב יותר מהמקום שאתם נמצאים בו היום". מי לא מסכים עם המשפט הזה? ורק בשביל שיהיה סוף טוב לסיפור הזה, ד"ר תמר מסיימת ואומרת: "בסופו של דבר הייתי בחתונה של אותה בחורה שהייתה בעבר משותקת בחצי גוף ולא האמינו שהיא תלך, ורקדתי יחד איתה…".

לחיים! ההתוועדות היום מוקדשת לכל אלו שרוצים להחליף את ה"למה" המתלונן של פרשת השבוע ל"למה" של התעניינות, ולבקש מריבונו של עולם שיאיר את עינינו באיזה היבט בחיים נוכל לקיים כבר "יגעת ומצאת תאמין" – לא מתוך כוחניות ואובססיה, אלא מתוך אמונה שריבונו של עולם הכניס את ממד ההתחדשות בכל היבט והיבט של הבריאה. לחיים לחיים.