לא קל לתפוס את יונתן רזאל לריאיון עומק, קל וחומר בתקופת החגים העמוסה, בטח כשהוא מופיע לאורך ערבי השבוע, במקביל ללימוד גמרא בכולל בשעות הבוקר.
"ילדים, תחזיקו ידיים, תכף מגיעים לתחנה…" הרכבת הקלה עמוסה עד מאוד, בגברים, נשים וטף. ההכרזה: "יפו, כיכר העיריה", גורמת לכולם להתארגן בזריזות ליציאה בתחנה. הרחוב
לרבי נחמן יש סיפור מוכר בסיפורי מעשיות, מעשה מהינדיק, שקשור מאוד ליום הכיפורים, סוכות והמעבר ביניהם. נחזור על הסיפור בקצרה; פעם בן מלך אחד קיבל
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מתקיימת בלילות של חג הסוכות שמחת בית השואבה. השמחה הייתה לקראת שאיבת המים לניסוך המים, ולמדו את חובת השמחה
בכל פעם כשחוזרים מאומן ראש השנה אנחנו מנסים להבין מה היה שם. כמה שלא נתאר את זה, זה לא יתקרב למציאות ולאמת הנשמתית. נשמה שעוברת
"כי השמחה היא גילוי ההעלם, לכן נמשך דווקא מבחינת בינה, שהוא כשמבין ומשיג תעלומות חכמה שנמשך בגילוי בהבנה והשגה ממש שמשיג אותו בטוב, אז יהיה
יואו. מה השעה עכשיו? 9:00? כולם כבר קמו. בטח היו בתפילה, מסכנים. לא משנה. צריך לרוץ לחדר אוכל לראות אם נשאר משהו לאכול שם. *
ראש השנה ויום הכיפורים מתחוללים בעיקר בבית הכנסת (אם נתעלם לרגע מתקיעות השופר בפארקים), אבל סוכות כבר כובש את המרחב כולו, ומושל בכל החושים: הלמות
