לא קל לתפוס את יונתן רזאל לריאיון עומק, קל וחומר בתקופת החגים העמוסה, בטח כשהוא מופיע לאורך ערבי השבוע, במקביל ללימוד גמרא בכולל בשעות הבוקר. אבל בסוף הצלחנו, אי שם בשעת לילה משוגעת סמוך ליום כיפור, כשניחוחות הסוכה וארבעת המינים גם הם אוטוטו כאן.
"קודם כל", הוא פותח, "ויהי נועם השם אלוקינו עלינו – שלא תצא תקלה ושנזכה רק להגיד דברים שעד כמה שאפשר פותחים את הלב ומקרבים ועושים נחת לפניו", ועם התחלה כזו אנחנו צוללים לשמוע ממנו על העבודה שלו במהלך תקופת חגי תשרי. ולא, אין הכוונה לעומס העבודה שחווים האמנים באחת מתקופות השיא של השנה.
"התקופה הזו מאוד עמוסה מכמה בחינות. יש המון הופעות של אירועי סליחות, וממש עכשיו הוצאתי שיר חדש שעבדתי עליו הרבה זמן. זה חודש וחצי כזה שבלי עין הרע מאוד חובק מצפון לדרום. הכל תוך כדי הרבה ריצות חיצוניות ופנימיות, אז 'העבויידה' שלי היא קודם כל לנסות לשמור על הפוקוס העיקרי שלי, פוקוס של מה השם רוצה ממני בימים האלו, איפה אני נמצא בלב ובנפש ובהתכווננות שלי לקראת השנה הזאת, לעבור את חגי תשרי עם האורות שלהם – ולהבין מה נדרש ממני ברמה הפנימית הרוחנית, האמונית התורנית. אני קצת כמו מישהו אחד שחותר להגיע ליבשה מתוך הים, ותוך כדי זה צריך לזכור כל הזמן שבכלל הפוקוס צריך להיות על דברים אחרים. זה מקום שאני מנסה להיות בו, להתפלל עליו, לייחד איזה זמן ולהיות בזה".
כלומר, בתוך כל הרעש הלבן מסביב למצוא רגעים של קול דממה דקה.
"כן, ממש ככה. דווקא משהו בלחץ החיצוני הזה מרים קצת את האדרנלין ומאפשר באמת לבחון דברים למרות שזה זמן של רצוא ושוב. יש אפשרות לבחון דברים עמוקים מתוך יישוב הדעת ובחינה עמוקה, עם הרבה הקדשת זמן והתבודדות, אבל אני למדתי בחיים שלי שיש איזה מין סוג אחר של איכות בכל התקופה הזו. יש משהו סוער, הרבה לימוד, הרבה נסיעות, הרבה התעסקות טכנית בעולם הזה. אבל עם זאת יש ניסיון כל הזמן לכוון את המצפן הפנימי, לראות שאתה במקום הנכון.
"זה קצת כמו שדה קרב", הוא ממחיש. "אין לך חצי שעה, אלא יש לך דקה שאתה צריך לקבל בה החלטה מאוד מהירה ומאוד טובה ולפעול מאוד מהר. במצב כזה, כל דקה היא כמו קריסטל. אני מרגיש ברמת תפעול מאוד גבוהה, שכמובן מקשה באופן מסוים, אבל היא גם עוזרת.
"כתוב בספרים שבהושענא רבה יש את חיתום הדין הסופי – ובעצם זה בדיוק אותו עניין", מוסיף יונתן. "דווקא בתוך כל ההקפות והסוכות והריצות וריבוי הפרטים והעשייה והבישולים לשמחת תורה, דווקא אז נחתם הדין. ובתוך הדבר הזה צריך גם להיות במקום פנימי שאתה מוכן לזה שהנה עכשיו ממש נחתם הדין".
אם אנחנו קופצים לחג הסוכות שעניינו שמחה, אני רוצה לקחת אותך למקום של עבודת השמחה ולהביא את הטיפים שלך כאמן. כי הרי הרבה פעמים אפשר להגיע לאירוע בלי שמחה פנימית ואין ברירה, מוכרחים לרקוד. מהניסיון שלך, איך 'מגייסים' את עבודת השמחה? איך משמרים אותה?
"בראש ובראשונה, כשאני מופיע אני רוצה לגעת בלב של אנשים, וכשאני לא במגע עם הלב שלי, אני לא מסוגל לגעת בלב של מישהו אחר. זה נהיה יותר מדי רחוק. כשאתה במצב של 'תמסורת רגשית' עם הקהל, אתה לא יכול להיות בחסימה רגשית. עם השנים למדתי שאני חייב להיות במגע עם זה, גם אם זה דבר מורכב או עמוק או מציק. אם אני מדחיק לגמרי משהו שמטריד אותי, אני לא מסוגל לתת משהו.
"אבל עזוב רגע את ההופעות. אני חושב שזו אחת העצות הטובות להיות בשמחה ועצה כללית לגבי החיים. אדם נמצא במצב מורכב – משהו מטריד אותו, והוא כרגע 'צריך' להיות שמח, זה יכול להיות גם עם ילד שחוזר מהגן עם איזה סיפור, ואתה פשוט מוטרד מאיזה עניין או מהבנק ועכשיו הבן שלך צריך את תשומת הלב שלך ואין לך שום אפשרות כרגע לערבב אותו עם הבנק או עם הקושי שיש לך, אז קודם כל צריך להיות במגע עם זה.
"כשאני מדבר עם הילד שלי, ויש עוד ילד שאני מחזיק אותו ביד השניה וגם הוא צריך את תשומת הלב שלי, אז אני מתמודד עם שניהם ועושה ג'אגלינג. אותו דבר גם במקום האישי שלי. בצד אחד אני מכיל ומחזיק את הצד הכואב, 'אני מבין שכואב ועכשיו אנחנו על הבמה, צריך טיפה להרגיע את זה, ונדבר על זה אחר כך'.
"כשהייתי צעיר יותר אז הייתי יותר במקום של הדחקה. זה כמו שיש לך ילד שבוכה ואתה אומר לו 'יאללה עזוב שטויות, תתקדם'. והיום אני מבין שזה לא רק קצת אכזרי אלא גם פשוט פרקטית לא עובד. היום, כמו שאני אומר לילד שצריך אותי 'אני איתך, בוא נרקוד, בוא נכין איזו עוגייה', אז כשאני במקום של כאב אני עושה גם משהו שהוא ביניים: משתדל לא להגיד לעצמי 'יונתן תהיה בשמחה' או 'אל תתייחס לכאב', אלא להימצא באיזושהי תשדורת ובסוג של שיח – והרבה פעמים דווקא ההתנהלות הזו יכולה לתת לי איזה שהוא כוח שאיתו אני בא להופעה. להגיד איזה משפט אמיתי: 'חבר'ה אני עובר משהו לא פשוט עכשיו ובואו נתעודד יחד עם השיר הבא'. אני אקח את זה לאיזשהו מקום שממנו אני איוושע".
כלומר, להשאיר את זה נוכח?
"בדיוק. לפעמים גם צריך להתעלם ולשים איזשהו חיץ, אבל לרוב, במיוחד שהעבודה שלי היא במישור הרגשי, אז לחיות באיזשהו סוג של חסימה זה לא אפקטיבי. אפשר להשתמש בכוח הזה של המורכבות והקושי, ולבוא משם למשהו מאוד מאוד אמיתי ומרגש, ואפילו לשמחה. אם בהופעה אני מרגיש לא טוב עם עצמי, אז לא אתחיל בשירי שמחה מופרעים, אלא מתוך ניגון של רגש וכיסופים, ומתוך זה עולים למעלה".
איפה יצא לך להשתמש בדבר כזה?
"עליתי לא מזמן להופיע באולם חדש שבעצם חנכנו אותו לראשונה. רגע לפני שהתחלנו לנגן, פשוט כל המערכת של הסאונד והתאורה קרסה, על השיר הראשון. עמדתי בסוג של עירום וחוסר כל מול 500 איש שהיו שם. אז השתמשתי בטכניקה הזו. אמרתי 'אוקיי, אני פה'. זה סוג של אסון. יכולתי לשבור את הכלים או להתעצבן או להגיד 'חבר'ה מצטער, נתחיל את ההופעה בעוד כמה דקות', אבל במקום זה לקחתי גיטרה שהייתה מונחת בצד, התיישבתי על קצה הבמה ואמרתי 'חבר'ה, בואו, עד שהדברים יסתדרו אני אספר לכם סיפור'. לקחתי את זה קצת כמו גלישה, וזה באמת היה נורא מצחיק וכיף בסופו של דבר".
יש תורה של רבי נחמן שאומר על "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", שחוטפים את השמחה לתוך המעגל וממילא היגון מסתלק.
"נכון מאוד. יש לאהרן אח שלי שיר שהוא כתב על זה".
"איזה שיר מדהים, תמסור ד"ש ליונתן"
אם כבר הזכרנו את אהרן, כמעט מיותר לציין שמשפחת רזאל היא משפחה מוזיקלית כל כך מוכרת, כמעט כמו משפחת בנאי. יונתן ואהרן נולדו בארצות הברית, וכשההורים, מיכה וקרול, שהכירו באוניברסיטה בארצות הברית, חזרו ארצה והתיישבו בשכונת נחלאות, החלה המשפחה בתהליך הדרגתי של חזרה ליהדות.
הילדים, יונתן, אהרן, ריקה ויהודה, החלו בגיל צעיר בלימודי מוזיקה אינטנסיביים בשלל כלי נגינה – פסנתר, חלילית, קונטרבס, כינור, חליל צד וכתיבת מוזיקה, ובשלהי שנות השמונים גם הופיעו יחד בלהקה משפחתית מוכשרת במיוחד, שנקראה, איך לא, 'להקת רזאל'.
"המוזיקה היתה סוג של מפעל משפחתי. משהו שגדלנו איתו ברמה של עמל מטורף. פעם שאלו את אהרן באיזה ראיון, איך זה שכולנו קצת התחזקנו בכיוון החרדי-חרד"לי. אז הוא אמר שגדלנו בבית חרדי, בית חרדי למוזיקה. לא גדלנו כאמנים בכלל, לא היה את הקטע הזה של 'יונתן כותב שיר', ו'אהרן האמן', או ריקה או יהודה האמנים; גדלנו בתוך זה שכולנו מנגנים ויוצרים ומשתפים פעולה. מתאמנים ביחד, מופיעים ביחד. הדבר הזה יש בו עוצמה מאוד גדולה. אם תתבונן גם על החיים שלי וגם של אחי, אנחנו לא חיים כסוליסטים. אני זוקף את זה הרבה לזכות הדבר הזה.
"אני לא איזה ילד שגילה בגיל 16 שהוא הולך לכתוב שירים. גדלתי בבית שכולם ניגנו בו וכולם יצרו בו ושיתפו בו והופיעו בו, וזה יצר אווירה שלפעמים היתה באמת נוקשה ומורכבת מבחינת העומס, אבל זה גם יצר יחס של אהבת עבודה ועשיה, וסוג של חריצות מסוימת שאני חושב שקיבלנו מהחינוך שספגנו. יש לי חבר טוב שהוא בן יחיד. אז הוא אמר לי שיש משהו בזה שאתה אף פעם לא צריך להתחלק בשוקולד שלך, ואני אגיד את זה הפוך – יש משהו בזה שתמיד למדתי ביחד עם אח או אחות מוזיקה ופסנתר. זה משהו שלימד אותי מההתחלה לשתף פעולה, וזה אחד הצדדים הטובים. ברור שכשגדלים ועושים קריירות, אז זה דורש רגישות יתר והבנה שכל אחד יש לו קצת את העולם שלו ואת הגבולות שלו ואת הטריטוריה שלו ואת הדברים שהוא אוהב לעשות – אבל הביחד הזה זה משהו שינקנו אותו מגיל קטן ממש".
איזו דינמיקה נוצרת בהווה מאותם ההבדלים שנוצרו ביניכם?
"הרבה פעמים בן אדם פוגש אותי ברחוב ומחבק אותי שעה, 'שמע, השיר שלך ממש גמר אותי. שינית לי את החיים'. אני ככה מהנהן ואומר תודה, ואז הוא ממשיך 'ותמסור ד"ש ליונתן כשאתה רואה אותו'", הוא צוחק. "זה קורה כל הזמן, ויש בזה גם משהו שעוזר לך לעבוד על מידת הגאווה".
בוקר סטנדר ערב פילהרמונית
רזאל, אוטוטו בן 50, הוא אב לשבעה ילדים. מאז שהתחתן הוא לומד בקביעות חצי יום בכולל, ורק לאחר מכן מתפנה לעשיה מוזיקלית.
"לא כל אחד יכול, ולא תמיד גם אני יכול – אבל כשהבוקר מוקדש ללימוד, זה בהחלט משנה את פני החיים שלי. זה החלק הארי של היום שבו כולם מתעוררים ויוצאים ומתחילים להסתער על החיים. אז אתה הולך דווקא לאיזשהו מקום שאתה נפגש עם השם, סוגר את הטלפון. אני מאוד חווה את זה שאת היופי הפנימי אתה יכול לקבל מלימוד תורה, המפגש מול אינסוף חוכמה ויופי אינסופי. חוץ מזה שאתה מקיים את המצווה הכי חשובה בתורה, יש בהחלטה הזו משהו שבונה נכון את הנפש.
"לפני כמה שנים הקמתי עם קבוצה של אברכים כולל בגבעת זאב שנקרא 'שירת הלויים'. אני משתדל להיות בו מדי יום בסדר בוקר. זו קבוצה מאוד מעניינת של הרבה אנשים שעובדים בערב ואחרי צהריים במגוון מקצועות חופשיים, מבנאים ועד בעלי עסקים, הרבה בעלי תשובה. עכשיו הקבוצה התגבשה סביב כמה חברותות שמתחילים את הבוקר בלימוד של דף יומי בעיון, ואחר כך אני לומד שיעורים לעצמי וגם מוסר שיעורים.
"אני בן אדם שמאוד מאוד מאוד אוהב ללמוד גמרא", הוא אומר בחיוך ומוסיף עוד כמה 'מאודים' בלי לשים לב. "גמרא ואגדה ומדרש. בגלל שלא גדלתי כדוס, אני עדיין יונק המון המון מללמוד חומש עם פרשנים, ללמוד גמרא בעומק, ללמוד הלכה. מהלחם והבשר מה שנקרא.
"מצד שני", הוא אומר, "לא היתה אף תקופה בחיים שלי שרק למדתי תורה. אפילו אחרי שהשתחררתי מהצבא היום שלי היה חצוי. הייתי לומד, ובמקביל גם יוצא לכתוב, להלחין ולהופיע.
הייתה איזו תקופה שמיצית את המוזיקה והלכת בכלל לכיוונים אחרים – רעיית צאן, לימודי פסיכולוגיה. מה לקח אותך לשם ומה סיים את פסק הזמן הזה?
"זה די היסטוריה, למרות שזה באמת איזשהו משהו שתמיד קיים בי, עד היום. זו היה תקופה של חיפוש פנימי עמוק והרגשתי שאני לא שלם עם המוזיקה שהוצאתי באותו זמן. אחרי הרבה שנים של המון לחץ מקריירה ואימונים, הרגשתי ש'או קיי, הגיע הזמן להמשיך הלאה'. התחלתי ללמוד בישיבות. עברתי כל מיני חיפושים פנימיים. עבדתי בכל מיני עבודות כמו שהזכרת. משהו פנימי אילץ אותי להגיד את זה. לא יכולתי להמשיך לשחק אותה שאני ממשיך על הרכבת הזאת. נותן לה לדהור בי בלי להעיף בזה מבט. זה נתן לי איזשהו סוג של שינוי אזימוט כזה לכיוון אחר בחיים.
"הצורך הזה בלעצור או לכוונן את עצמי קיים אצלי כל הזמן. אני אדם שיוצר וחי מוזיקה וחי עוד הרבה דברים במקביל. החיים שלי לוקחים אותי לעוד מקומות גם ברמה האנושית, גם ברמה הלימודית, גם ברמה העשייתית. אני לא אדם שמפוקס על הקריירה שלו. אולי זה חיסרון מסוים, אבל זה לא בראש מעייניי תמיד, ויש בזה גם עליות וירידות אצלי בנפש.
"כלומר יש תקופות שאני ממש בתוך הקלטות ובתוך עשייה מוזיקלית אינטנסיבית, ויש תקופות שאני מתרחק קצת מזה. אני צריך להיות יותר מחובר לאדמה. כשהייתי בטירונות מאוד נהניתי מלעשות דברים פיזיים, להזיע. אלו חלקים נוספים שקיימים אצלי".
"המוזיקה שלי היא לא לוח מודעות"
אנחנו פוגשים אותך בעיקר דרך הלחנה של פסוקים או הלחנה של טקסטים של אחרים, פחות טקסטים אישיים שלך. יש לך איזו ערימה של שירים שמחכים לצאת מהמגירה, ואנחנו רק צריכים לדעת על זה?
"יש לי דווקא כמה שירים שכתבתי – אם זה 'כי מציון תצא אהבה', ו'סך הכל' ועכשיו יש את השיר שנקרא 'מהגר' ואת 'שימו לב אל הנשמה', אבל זה נכון שאני פחות מרגיש את עצמי כמי שמבטא את עצמו במוזיקה, אלא יותר עוסק במוזיקה כחוכמה, כיופי, כאסתטיקה.
"אני פחות רואה במוזיקה כשופר לבטא את עצמי. אני יותר משתמש בה, ורואה אותה בתור משהו שמשתעשעים ביופי ובחוכמה שבה. אני לא בא לספר לך את סיפור החיים שלי. אני בא לשתף אותך ביופי שלה, לעורר בך רגש, געגוע.
"היו לי כמה שיחות עם אנשים שאמרו לי 'תשמע, איפה אתה בתוך השירים שלך? אנחנו לא פוגשים אותך שם'. אמרתי להם: אני לא עיתון או יומן. החיים הפרטיים שלי הם לא הנושא של השירה שלי. אני לא לוח מודעות.
"יש משהו במוזיקה הפופולרית שעליה גדלנו, שבעצם האמנות היא חלון לתוך הנפש של מי שיצר אותה: מה הוא עבר? וזה יכול להיות אפילו צהוב לפעמים: התגרשתי, התאהבתי, והנטייה הטבעית שלי היא שאמנות צריכה להיות סוג של משל, משהו קצת יותר נסתר. לא צריכים להיות אישיים בשביל לרגש. התפיסה הזו יותר בולטת במוזיקה קלאסית כמו מוצרט, או בטהובן ובאך, ולהבדיל בניגונים שיצרו גדולי החסידות. ברור שהם באו מתוכם ומתוך המקום הנפשי שהם היו בו, אבל הם לא חשפו את העולם הרגשי שלהם. כשאדמו"ר הזקן הלחין ניגון – זה נכון שהוא נפח את עצמו בתוך הניגון הזה, אבל הוא לא בא לספר לי מה הוא עובר באותו רגע".
בשנים האחרונות משתתף רזאל בפרויקט 'צמאה'. הוא חתום על ביצועים בלתי נשכחים לניגוני חב"ד קדומים, וגם משתתף בהופעות הענק בבנייני האומה. אפשר לשמוע מהצד השני של הטלפון איך העיניים שלו נוצצות. "קשה להגזים בהשלכות של 'צמאה' ובתנועה שהיא יצרה בתוך ציבור ענק. קח את ההופעות והאלבומים וימים שלמים של יריד חסידות, זה משהו מאוד מאוד חשוב וחזק מהמון בחינות, עם המון השלכות. ברור שלא מדובר פה על הופעות שבאים לשעה של כיף וחוזרים הביתה. כשאני מסתכל על התופעה או על התנועה הזו מלמעלה, אני רואה שזה מחולל שינויים עצומים.
"הרבה זמרים שקוראים להם 'חילונים' השתתפו במיזם הזה, ודרך זה הגיעו לדברים מדהימים. עולים שם לשיאים של דואטים או ביצועים שהיו מאוד מרגשים. הופעה שהיא מחשמלת בצורה בלתי רגילה, וזה נעשה באנרגיה של טוהר.
"הרעיון להביא ממש לפרונט את העוצמה של הניגונים החסידיים, ולהביא לפרונט המון אמנים שהם לא דתיים שדרך הניגון התחברו לקהל ולעצמם – זו מתנה מאוד חשובה ונדבך מאוד חשוב בתהליך הרוחני-חברתי שאנחנו עוברים פה כעם במשך העשורים האחרונים".
ומעבר למוזיקה, נוצרו לך חיבורים של קשר עם אמנים שהתגלגלו לרבדים אחרים, של חיבור לעבודת השם?
"בהרבה חיבורים שהיו לי, אם זה בתור מעבד או ביצירות משותפות, יצא לי לחבור לקשת רחבה ומגוונת מאוד של אמנים, ויש מאלה שהתפתחו לקשר ארוך שנים", הוא משתף, אך מעדיף לא לציין שמות. "הפרופיל הכללי של האמנים בארץ הוא פרופיל של אדם מאוד עמוק ומחפש, והרבה מיוצרי המוזיקה בארץ הם אנשים ברמה רוחנית מאוד גבוהה. המפגש סביב יצירה צולל באופן די מיידי לשאלות וללימוד הרבה יותר עמוק. זה התפתח לפעמים גם לחברותות, וגם לחברותות נפש. זו מתנה גדולה".
אי אפשר להימלט מפרשיית הסלוטייפ, אבל אנחנו ננסה לגעת בה דווקא במבט של עומק. חטפת הרבה אש בתקשורת. במבט לאחור, מה לקחת מהאירוע הזה?
"חשוב לי להדגיש, למרות שזו הפעם המיליארד, שהבנות שהיו בהופעה קיבלו את זה בשמחה ובכיף, כי הן רצו לרקוד. במשך כמה חודשים התקשורת חיפשה מישהי אחת שתגיד שהיא נעלבה – אבל זה לא היה ולא נברא. היו שם כמה מאות בנות, ורציתי שהן ירגישו בנוח לרקוד, וכולן קמו לרקוד. כל מי שנכחה שם ראתה בזה מחווה ומתן אווירה של כיף ואִפשור. היו שם שאגות של שמחה וקיבלתי אחר כך המון מכתבי תודה. מעולם לא פגשתי מישהו שלא היה מוזן מהרעל, שהרגיש משהו לא נעים באוויר.
"אני כמובן כאוב מאיך שהדברים התנהלו, וחושב שזה לא נעשה בצורה הוגנת כלפיי. יש אנשים שעברו את גבול הטעם הטוב ושיעשו חשבון נפש, אבל יש פה נקודה שדווקא לקחתי איתי: השיר ששרתי שם היה 'וידעו כי אתה שמך השם לבדך'. זה מרגש אותי שככה השם בחר להביא את הדבר הזה לעולם בשיר הזה. יש בזה משהו מרגש בעיניי שזכיתי להעלות לכותרות את האמירה שגבר לא מסתכל, את המושג של שמירת עיניים. אני רואה את זה כזכות עצומה".
להביא לימות המשיח
'שירת הלווים' הוא לא רק הכולל בו לומד רזאל בשעות הבוקר, אלא גם שמו של מפעל והגשמת חלום עבורו – בית ספר שפתח ללימוד מוזיקה, בשיתוף האקדמיה למוזיקה.
זה עתה הסתיים המחזור הראשון של בית הספר בו השתתפו תלמידים חרדים מחסידויות כמו ערלוי, גור, ויז'ניץ, סאטמר, ברסלב וחב"ד, לצד צעירים מהמגזר התורני-לאומי שרצו ללמוד במקום עם אופי תורני, אבל רזאל מקווה שעם הזמן יגיעו לשירת הלווים גם מפלחים נוספים באוכלוסייה. אחרי החגים תיפתח שנת הלימודים החדשה עם מסלול מקביל גם לנשים.
"המטרה היא להיכנס לעומק לכל מה שמוזיקאי צריך לדעת: אם זה יסודות מוזיקה, תיאוריה מוזיקלית, הלחנה, עיבוד, תיזמור, סגנונות מוזיקליים, התנסות בכלים שונים, בתוך אווירה ודיבור תורני שנמצא כל הזמן באוויר".
לצד צוות המורים והליווי של האקדמיה למוזיקה, יש למקום גם ליווי רבני של הרב ישראל גנס ובנו הרב יהודה גנס.
זה בעצם המקום הראשון בציבור החרדי שמאפשר לימוד מוזיקה ולא להיות כלייזמר.
"זה המקום הראשון שמאפשר לך כאדם שרוצה להיות אדוק בשמירת מצוות, ומצד שני להיות מוזיקאי-על. לצד הכרת כל סוגות המוזיקה, התמקצעות וחשיפה למוזיקה מערבית, מזרחית, ג'אז, הכל. המטרה היא שאדם יהיה הכי מקצועי שיכול להיות בדור הזה. וכל זאת בתוך עולם של רוח, זאת אומרת אין פה שום פשרה".
רזאל הביא לכיתות האמן בבית הספר מנעד של יוצרים – מיעקב שוואקי, דרך אמני ג'אז גדולים, ועד יוצרי מוזיקה אפריקאית. כשאני שואל אותו מי התלמיד הכי מפתיע שעבר אצלם הוא מחייך. "הוא תמיד מתעצבן עלי שאני אומר את זה, אבל יש לנו תלמיד שהוא אבא לשמונה שמגיע פעמיים בשבוע מהצפון ברכבות ואוטובוסים. היו גם תלמידים שהם נגנים וזמרים מוכרים בשוק החרדי-חסידי שמופיעים ערב ערב ויוצרים מוזיקה, והגיעו בגיל 40-50 להתחיל ללמוד מוזיקה מאפס – לדעת לכתוב תווים, ללמוד הרמוניות, להכיר סגנונות, לעבוד עם יוצרים נוספים. זה היה מרגש לראות את התהליך שהם עברו.
"המוזיקה בראש ובראשונה היא חוכמה, כך התייחסו אליה בכל הזרמים ביהדות. כך אומר הרמב"ם וגם הגר"א כותב שמי שיבין את סודות המוזיקה, יכול להגיע לכלות הנפש בגעגועים ובתשוקה שלו, ובחסידות מסבירים שהיכל הנגינה סמוך להיכל התשובה.
"ללוויים היו חמש שנות לימוד לפני שהם נכנסו לעבודה. חוץ מתורה כמובן, ברור שהרבה מזה היה לימוד מוזיקה. המוזיקה הסודית שהלוויים ניגנו ונעלמה עם כלי המקדש צריכה לחזור ולהישמע. אמנם זה ברור שזה תלוי רק ברצון השם יתברך, וכשזה יבוא זה יבוא. אנחנו בינתיים מתכוננים", הוא מסיים בחיוך.
