בחודשים האחרונים אנו נמצאים בתקופה הרת גורל. לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה, הציבור כולו חש בגודל הסכנה המרחפת על כלל ישראל בארצו. אך אם בתחילת
שמעון אהוב שלי! 120 יום בלעדיך… וכל יום כואב ושורט בנשמה. לא, עדיין לא פינינו לך את החדר, ואני לא יודעת מאיפה למצוא את הכוחות
"אחי, מה בשבילך"? "שים לי כמה כדורים, צ'יפס, חמוצים, טחינה, עוד קצת טחינה. "מעולה, זהו, כמה זה יוצא"? "חריף לא לשים לך, אח שלי"? "אנחנו
בפרק ט' בספר התניא אדמו"ר הזקן מביא שני משלים – שכל אחד מהם הוא דרמטי בפני עצמו – כדי להבין את מהותה של הנפש הבהמית.
אני זוכר שבהתוועדויות של הרבי, כשהיה מתייחס למעמד מתן תורה שבפרשת השבוע, היה רגיל להזכיר אותו כ"מתן תורה הראשון" או "מתן תורה שהתרחש בפעם הראשונה".
שלום חברים. אתם יודעים, יש אנשים שכשאנחנו נמצאים במחיצתם, מתעורר בנו הרצון להיות טובים יותר, להיות יותר בנוכחות, לשים לב יותר למילות התפילה, לחפש יותר הזדמנויות
בתקופת הקורונה, בעיקר בתחילתה, אני זוכרת ימים ממש קשים. ימים מלאים בחדשות רעות (מתגעגעת לתקופה), הרבה כעס ושנאה כלפי קבוצות שונות, והרגשת חוסר אונים מהחלטות