בס"ד

יום חמישי, 19 נובמבר, 2026
הכי עדכני
לזקק את הנשמה

לזקק את הנשמה

את דוד ציבל, השכן שלי בקצרין, הכרתי כשף אמן, כמארח בלתי נלאה שפותח את ביתו לכל מאן דבעי, וכמי ששלח ידו בתעשיית זיקוק הוויסקי. תמיד רציתי לפתוח את זה מולו – איך מגיעים מקהילה חסידית בקנדה לפתוח מזקקה ומפעל לייצור אלכוהול ברמת הגולן? ובכן, בסוף מתברר שהכל קשור בהכל. כשהוא מיישן חביות באקלים של רמת הגולן ומשחזר מתכונים היסטוריים, הוא מוצא שוב ושוב את החיבור שבין מלאכת הזיקוק לעולם הערכים שעליו גדל.

דוד, ספר לנו קצת על עצמך, איך הגעת מהיכן שהגעת עד למזקקה שלך?

אני יליד צרפת, אבל גדלתי בקהילת חב"ד במונטריאול שבקנדה, בסביבה חסידית קלאסית, ומטבע הדברים ה'משקה' תמיד היה חלק בלתי נפרד מכל מפגש קהילתי. בכל בוקר, מיד אחרי התפילה, החסידים הוותיקים אכלו חתיכת הרינג עם קרקר, עשו 'לחיים' ותמיד הייתה שם אווירה מיוחדת.

המשקה הזה היה חלק מהנוף שבו גדלתי. בהתוועדויות הקהילתיות תמיד הייתה בחירה בין משקה 'לבן' ל'צהוב' – וודקה או וויסקי. כשבגרתי ולמדתי בישיבת חב"ד בברינואה, בפרברי פריז, לעומת זאת, היינו אומרים 'לחיים' בהתוועדויות על יין מיקבי האזור, עם מעט משקעים, שנתרם לישיבה.

כידוע, בחסידות מסבירים את אמירת ה'לחיים' כדרך להרגיע את הנפש הבהמית ולהסיר את החסמים הרגילים, כדי שנוכל לפנות מקום לאור החסידות לחדור פנימה. אפשר לראות בזה דרך לתת מעט עונג לבהמה שבתוכנו, כדי שנהיה פנויים יותר לעניינים רוחניים.

בהמשך, כשפעלתי זמנית בשליחות בקוסטה ריקה, ה'לחיים' היה חלק בלתי נפרד מהקידוש בבית חב״ד. באותה תקופה אמרנו לחיים בעיקר על ויסקי, וכשף במקצועי התחלתי לתהות: איך בעצם מייצרים את המשקה הזה? הסקרנות הזאת הובילה אותי לפתוח ספרים ולצלול לעומק עולם הוויסקי.

למדת ממש מספרים?

כן, אספתי לאורך השנים ספרים העוסקים בתעשיות אלכוהול מכל רחבי העולם, כדי ללמוד ממש מתוך ספרי המקור. יש לי למשל ספר משנת 1600 שנכתב בצרפתית. מכיוון שאני יליד צרפת אני קורא את השפה. תעשיית הזיקוק היא עתיקה מאוד. אני לא יכול לצטט תאריך מדויק של ההתחלה, אבל הזיקוק פותח בכלל עבור ייצור בשמים, וזה החל במצרים העתיקה. המטרה הראשונית הייתה להפריד את התמציות השונות.

רגע, בוא נתחיל מההתחלה, מה זה בעצם זיקוק?

מדובר בדרך מתוחכמת להפריד רכיבים מתוך נוזל. לדוגמה, אם תיקח תפוז ותסחט אותו בשלמותו, תקבל תערובת המורכבת מסוכרים, משמנים אתריים ומכל מיני חומרים נוספים. כאשר אתה מעביר את המיץ הזה בתהליך של זיקוק, מתאפשר לך להפריד החוצה את השמן. לכן כשרוצים לרקוח בושם, למשל, אפשר להפריד את השמן האתרי מתוך הפרי. זה קורה משום שהשמן עולה ונפרד משאר הנוזלים כתוצאה מהחום.

זיקוק הוא הרבה יותר מחימום. מחממים את הנוזל, האדים עולים דרך צינור המכונה 'צוואר הברבור', עוברים במערכת קירור ומתעבים בחזרה לנוזל. כך מפרידים בין מרכיבים שונים ומרכזים את האלכוהול.

ייצור ויסקי מתחיל דווקא בדגן, בדרך כלל שעורה. מנביטים את הגרגרים כדי להפעיל אנזימים שהופכים את העמילן לסוכר, מייבשים וטוחנים אותם, ואז מחממים במים. לתירוש המתוק שנוצר מוסיפים שמרים, שהופכים את הסוכר לאלכוהול. כך מתקבל נוזל דמוי בירה, עם כ־8% אלכוהול, שממנו מתחיל תהליך הזיקוק.

בזיקוק השני מפרידים בין שלושה חלקים: 'ראש', 'לב' ו'זנב'. הראש מכיל חומרים נדיפים שאינם רצויים, הלב הוא החלק שנבחר להמשך ייצור הוויסקי, והזנב עשיר בתרכובות טעם ומוחזר לזיקוק הבא. כך אפשר לשמור על איזון ועל אחידות בטעמים.

ומה הלאה?

כשהוויסקי יוצא מהזיקוק, הוא שקוף לחלוטין, כמו מים. הצבע והטעמים שהוא מקבל בהמשך מושפעים בעיקר מהחבית שבה הוא מתיישן. למשל, במזקקה שלנו בקצרין אנחנו משתמשים בחביות מסוגים שונים: חביות יין אדום ולבן, בירה, יין קינוח, ברנדי ואפילו סיידר תפוחים. לא רק העץ משפיע על הטעם, אלא גם מה שאוחסן בחבית קודם לכן.

אנחנו מדללים את התזקיק במי הגולן ומכניסים אותו לחבית בריכוז אלכוהול של כ־57%–60%. האקלים ברמת הגולן משפיע על תהליך ההתיישנות, ולעיתים ריכוז האלכוהול דווקא עולה עם השנים. באחד הבקבוקים שלנו, שהתיישן עשר שנים בחבית, האלכוהול עלה מ־60% ל־71.1%.

ככל שהוויסקי מתיישן יותר, הוא בהכרח טוב יותר?

ממש לא. חבית חדשה עלולה להעניק טעם עץ דומיננטי מדי, ואילו חבית משומשת יכולה להתאים ליישון ממושך. אפשר לחשוב על זה כמו שקיק תה שכבר השתמשו בו: הוא עדיין מעניק טעם, אבל בעוצמה מתונה יותר.

במזקקת בוטיק, ההבדל נמצא בפרטים הקטנים: בחירת החבית, האיזון בין האלכוהול לעץ, והיכולת להוציא מכל חבית את הטעמים המיוחדים לה.

מה הוביל אותך להקמת מזקקה בארץ ישראל דווקא?

כשהחלטנו לעלות לארץ, לקחתי את זה צעד אחד קדימה. אמרתי לעצמי שאני הופך את התחביב לתעשייה רצינית. ברוך השם, בשנת 2016 השקנו את הסינגל מאלט – הוויסקי הישראלי הראשון. לא ידעתי שזה יוביל אותי עד לכאן, אבל היום אנחנו גם מגדלים את השעורה שלנו בעצמנו ומייצרים ויסקי שמבוסס במאה אחוז על שעורה ארץ־ישראלית.

הטעמים המקומיים של ארץ ישראל נותנים למשקה חותם ייחודי?

בוודאי. בעולם היין והאלכוהול יש מושג שנקרא 'טרואר', שמתאר את ההשפעה של האדמה, האקלים והסביבה על המוצר. השעורה שגדלה בארץ שימשה באופן מסורתי כמאכל לבהמות ולכן היא מכילה רמת חלבון גבוהה. אנחנו זקוקים בדיוק להפך, מעט חלבון והרבה עמילן שיוכל להפוך לסוכר ולאלכוהול. מעבר לדגן עצמו, כל החביות שלנו מגיעות מתעשיית היין והבירה הישראלית, והוויסקי שלנו מתיישן בחוץ, חשוף לחום ולאקלים של רמת הגולן.

כל האלמנטים הללו יוצרים מוצר שהוא יוצא דופן וייחודי. זה מוצר ישראלי לחלוטין שנוצר מהאוויר והאדמה של ארץ ישראל עם חיטה ושעורה משבעת המינים. אנחנו הרי בארץ חיטה ושעורה, וזה חיבור טבעי והרמוני למקום הזה מכל הכיוונים האפשריים.

סוד הבנדיקטין

בוא נדבר על היצירה המיוחדת שאתה מכין לאירועי 'צמאה'. מה מייחד את המשקה הזה?

לפני מספר שנים החלטנו לתרום כמות של בקבוקי משקה לאירועי י"ט כסלו ב'צמאה'. בהתחלה פשוט הבאנו מהמגוון הרגיל שלנו, אבל בשנה שעברה התחלתי לעבוד על משקה צמחים ועשבים מיוחד, שהוא למעשה הגרסה האישית שלי לליקר 'בנדיקטין'.

מה זה בדיוק בנדיקטין?

בנדיקטין נחשב באופן מסורתי למשקה שהיה על שולחן ההתוועדויות של הרבי מלובביץ', בשנים הראשונות להנהגתו, והוא גם היה כבר אצל חותנו הרבי הריי"צ ואביו הרבי הרש"ב.

דרך אגב, כשהרבי דיבר פעם על הנושא, הוא סיפר שגם הריי"צ וגם הרש"ב ביקרו אישית במפעל הייצור של הבנדיקטין בצרפת. הוא ציין שהסיבה לכך ששותים דווקא בנדיקטין היא סיבה רוחנית לחלוטין. הוא לא נכנס לפרטים ולסיבות, רק רמז שיש בזה משהו שהוא הרבה מעבר לנראה לעין.

בכל אופן, הבסיס של המשקה הוא כמובן אלכוהול שתפקידו למצות את התמציות מהצמחים. יש שם תערובת מורכבת של צמחים וסוכר שנועד לאזן את המרירות הדומיננטית כדי להפוך את המשקה לנעים לשתייה. עבורי, להחזיק משקה כזה בבית זה עניין משמעותי, כי זה המשקה המזוהה עם הרבי. באופן אישי הוא קצת מתוק לי מדי, אבל אמרתי לעצמי שיהיה נחמד מאוד לעשות ניסוי משלי שמבוסס על מחקר שערכתי.

איך התאמת את המשקה למרכיבים המקומיים?

התחלתי מצמחי מרפא מרירים, ובהם לענה ולענת אבסינת, שמשמשת גם לייצור האבסינת במזקקה. המרירות דורשת איזון עדין של מתיקות. אחר כך רציתי להכניס למשקה אופי מקומי: בחרתי באתרוג, שמביא איתו גם ניחוח יהודי, ובזעתר, שמעניק לו טעם ישראלי מובהק. אני מרוצה מאוד מהתוצאה, ובעזרת השם מקווה שנוכל להמשיך לתרום את המשקה הזה מדי שנה.

זה נשמע כמו יצירה שמושקעת בה הרבה מחשבה. זה פרויקט שנמכר לקהל הרחב?

זה חלום שלקח לי זמן רב להגשים וזה לגמרי פרויקט אישי. זה לא מוצר שאני מוכר כרגע. עדיין לא בקבקתי ולא שיווקתי אותו לציבור. יש לי רעיון שיווקי לגביו בעתיד בעזרת השם, אבל נכון לעכשיו ה'משקה' הזה מיוצר אך ורק עבור משתתפי אירועי י"ט כסלו ב'צמאה'. זו ממש הפקה מיוחדת שמתקיימת פעם בשנה ורק לכבוד האירוע.

מדהים, מה המשמעות של 'צמאה' עבורך?

התחלתי להגיע ל'צמאה' ממש בשנים הראשונות שלי בארץ כשהוא עוד היה אירוע קטן יחסית. בשבילי זו הייתה הזדמנות לחוות התוועדות אותנטית, והאירוע הזה בעיניי מתאים באופן מושלם למהות של י"ט כסלו שהוא ראש השנה לחסידות, כאשר הדרך הקלה ביותר להתחבר ולהיפתח לנשמה היא דרך הניגונים והשירה. גם לאנשים שלא מכירים לעומק את הדברים אבל רוצים לטעום מעט מהאווירה החסידית, קל מאוד להיכנס פנימה, לראות את האומנים עוברים תהליך אישי ופשוט ליהנות. עבור הילדים שלי זה אירוע כיפי מבלי שאצטרך לחפור להם על לימודים ורוחניות, ומשם כמובן אנחנו ממשיכים להתוועדויות המרכזיות באולמות השונים בבנייני האומה במסגרת צמאה, ומתחילים את החורף באנרגיה גבוהה.

מים חיים VS הנפש הבהמית

אתה יודע, דוד, אומרים שחסידים ו'משקה' תמיד הלכו יחד. יש סיפור חסידי ידוע על חסיד שתפס טרמפים בדרך לרבי שלו. עצר לו עגלון שהוביל בעגלה שלו חביות של משקה, והחסיד הצטופף ביניהם מאחורה. עבר זמן, והוא הרגיש שהוא עומד לקפוא מקור. הוא ביקש רשות מהעגלון לפתוח את הברז של אחת החביות ולשתות קצת משקה, לקח כוסית, בירך ושתה – ובבת אחת הקרביים שלו התחממו. הוא התפעל וחשב לעצמו: קודם לכן ישבתי בין חביות מלאות והיה לי קר, והנה כוסית אחת שנכנסה פנימה הצליחה לחמם אותי ולהציל את חיי!

יש כאן, כמובן, מסר בעבודת ה׳: אנחנו יכולים להיות מוקפים בשפע של חביות מלאות בתורה וחסידות, אבל כל עוד הן נשארות בחוץ, הן לא בהכרח יחממו אותנו. צריך לקחת מעט מהתורה ומהחסידות ולהחדיר פנימה, אל הלב, עד שהן ישפיעו על האדם ויחיו אותו…

לגמרי. הסיפור הזה מתמצת את העניין. לפעמים הכל נמצא סביבך בשפע, אבל אתה לא מרגיש כלום. ברגע שאתה מפנים את זה קצת אל תוכך, רק אז אתה מתחיל להרגיש את החום ואת הלהט החסידי. מעניין, אפילו המשמעות הלשונית של המילה ויסקי מתחברת לזה. המילה מגיעה מהשפה הגאלית שמדוברת בסקוטלנד ואירלנד: Uisge beatha, שפירושה המילולי הוא מים חיים. המילה ויסקי היא פשוט הקיצור של הביטוי הזה. גם אצל יהודי מרוקו קראו למשקה שלהם "מחיה", ובצרפת המשקה נקרא או־דה־וי שהמשמעות היא "מי־החיים".

התהליך הוא בעצם לקחת פרי או דגן, לזקק אותו ולהביא אותו לרמה הגבוהה והטהורה ביותר שלו. כשאתה מוזג את המשקה, מברך עליו ועושה 'לחיים', זה משמח ומוריד מגננות, וזה מרווה את הנפש הבהמית כדי שתוכל לפנות מקום. ביומיום הנפש הבהמית נאבקת בנו ולא נותנת לנו לקבל רוחניות, ואנחנו נאלצים להילחם בה כל הזמן. אבל בהתוועדות אנחנו רוצים לקבל את הדברים מתוך שמחה וללא מאבק. נותנים לה מעט משקה, היא מורידה לחץ ואנחנו נפתחים לקבל את הרוחניות.

ראיתי את זה מקרוב כשהייתי לא מזמן בהתוועדות. ככל שהלילה התקדם והרב המשפיע אמר יותר 'לחיים', הדברים יצאו ממקומות עמוקים יותר בנפש. המשקה משמש כלי שדרכו הלב נפתח ומקרב בין כולם.

בדיוק. השתייה של המשפיע ושל השומעים נועדה לגלות ולתת לו ולנו עומק ורעיונות, שלולא המשקה אולי לא היו יוצאים החוצה בקלות.

עם זאת, הרבי גם הדגיש מאוד את הצורך להיזהר. יש ערך באמירת 'לחיים', אך הרבי הציב גבולות ברורים ביותר. למשל נקבע שעד גיל 40 מותר לשתות רק שיעור רביעית בערב אחד. חשוב להבין שהמשקה, בדיוק כפי שהוא יכול לרומם ולעזור, יכול גם להיות מסוכן ולהזיק. קל מאוד להיסחף ולאבד שליטה, ולכן ההתייחסות למשקה חייבת להיות בקדושה. הרבי גם הורה למשל שלא עושים קידוש על 'משקה', למעט שמחת תורה. צריך לעשות את הדברים בדיוק כפי שהם נקבעו.

כשהמחיה של הבבא סאלי קמה לתחייה

שמעתי שפנו אליך לא מזמן ממשפחת אבוחצירא בקשר לפרויקט מיוחד. ספר לנו על זה.

אכן. במקביל לייצור המקומי שלי אני משמש גם כיועץ למזקקות ברחבי העולם ועוזר להקים מפעלים. לפני כמה שנים פנו אליי ממשפחתו של הבבא סאלי. הם רצו להחזיר לחיים את המשקה ההיסטורי של הצדיק. הרבה אנשים לא יודעים את זה, אבל לבבא סאלי הייתה מזקקת ערק פרטית במרוקו שהוקמה בתוך מטעי התמרים שלו.

שוחחתי לאחרונה עם בנו הצעיר, הבבא ברוך. הוא זכר פרטים מדויקים להפליא. היה כתוב על הבקבוקים דאז הפסוק 'צדיק כתמר יפרח', ומסיבה זו הבבא סאלי הקפיד לזקק את הערק ספציפית מתמרים. זה היה עניין רוחני ומכוון. עם השנים, מאז שהבבא סאלי עלה לארץ, המסורת הזו הלכה לאיבוד. ייצור הערק הפך לתעשייתי, וכיום כמעט שאין בנמצא ערק אמיתי שעשוי מתמרים או ענבים.

בשנים האחרונות, לקראת ההילולא של הבבא סאלי היו גורמים שהדביקו את תמונתו על בקבוקי ערק תעשייתיים וחילקו אותם. זה נעשה לעילוי נשמתו ומתוך כוונות טובות, אבל בני משפחת אבוחצירא החליטו שהם רוצים להחזיר עטרה ליושנה, ושהמשקה עצמו יהיה בדיוק כפי שהיה במרוקו. הרי הבבא סאלי השתמש רבות בערק, בירך דרכו אנשים, וישנם סיפורי מופתים רבים על הערק שלו שלא נגמר…

והם בעצם פנו אליך כדי שתוביל את הפרויקט המורכב הזה?

בדיוק. משפחה של אנשי עסקים מצליחים שחיה עדיין במרקש קיבלה על עצמה את המשימה. הייתי במרוקו, ובנינו ציוד ייעודי באירופה ובסין כדי להקים את המזקקה מחדש. זה פרויקט ענק ואנחנו כמעט לקראת סיומו. היו לנו עיכובים בדרך בגלל רעידת האדמה שהכתה באזור, אבל התמרים כבר גדלים במטעים של המשפחה. בעזרת השם אנחנו מקווים שעד הבציר הבא נוכל להתחיל לעבוד ולייצר את המחיה המקורית.

דייקנו ושחזרנו את המתכון ההיסטורי. חקרנו באילו זני תמרים השתמשו בדיוק, כי היום כולם מתלהבים מתמר מג'הול, אבל אז השתמשו בזנים אחרים. בני המשפחה גם זכרו באיזה סוג של אניס השתמשו והם ירדו איתנו לפרטים טכניים מדויקים ביותר כדי שנוכל לשחזר את המשקה בהתאמה המדויקת ביותר למקור.

מי שטעם יין יהודי

לצד הפעילות העסקית שלך, כחב"דניק מן השורה פתחת בבית שלך גם מעין בית חב״ד. ספר לנו על הפעילות שלך בהפצת יהדות וחסידות.

כשבנינו את הבית החדש שלנו בקצרין, עשינו בו חדר גדול שנוכל להשתמש בו גם כבית כנסת בשבתות וגם כמקום לעריכת התוועדויות.

הרקע שלי עוסק גם באוכל, ואוכל זו תמיד דרך טובה לחבר אנשים לכל דבר. בשבתות אנחנו עושים אצלנו מניין, לרוב זה לקהילה דוברת אנגלית, אבל יש כל מיני אנשים שלא מגיעים לבית כנסת אחר ומחפשים מקום נעים שגם יהיה בסגנון שלהם וגם יוכלו אחר כך לעשות בו קידוש ביחד וליהנות מארוחה טובה. ובאמת בכל שבת אחרי התפילה אנחנו יושבים לסעודה רצינית כשאני מכין את הכל – מעדנים של דגים ובשר, והחבר'ה מתוועדים כמה שעות אחרי התפילה בלי למהר…

מעבר לזה, אנחנו מחברים אנשים גם לכל התאריכים החסידיים. יש הרבה אנשים בקהילה סביבנו שהם שומרי מצוות אבל אף פעם לא התחברו לחסידות, ואני רואה הזדמנות גדולה להביא אותם לערבים שבהם אנחנו שרים ניגונים, שומעים דברי חסידות ומחברים את זה למעשה בפועל של קביעות בלימוד חסידות. כך החסידות הופכת לחלק מהחיים שלהם.

לסיום, כמזקק חסידי, אולי יש לך טיפ איך להסתכל על הנפש האלוקית של בן אדם? לפעמים הבן אדם שעומד מולנו יכול לעצבן אותנו מאוד. איך אני יכול להסתכל על הנשמה שלו ולהתעלם מהגוף החיצוני? מה הטיפ לזה? אולי תביא משהו מעולם היין – נכנס יין יצא סוד…

הטיפ שקשור לעולם המשקה זה שהמשקה נקרא, כמעט בכל השפות, או מים חיים או spirit, שזה הנשמה של הדבר. בעצם הנשמה של הדבר הוא החלק הכי טוב, הכי נקי והכי טעים. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, זה העבודה שלי בעצם כמזקק: להוציא מהמוצר את החלק הכי טוב שלו, ולשים בצד את הלא טוב.

באופן אישי, זה עושה לי את זה טיפה יותר קל – להסתכל על מישהו אחר ולדעת שבפנים־בפנים יש את הדבר הכי טוב. לא חשוב איך הוא נראה ומה החיצוניות, העצם שלו הוא טוב. והעבודה שלי כמזקק היא להוציא את הדבר הטוב הזה שיש בו – מן הכוח אל הפועל. לכן, אם בן אדם לא נפתח אליך או שהוא בא אליך לא בטוב, זה אומר שאתה צריך לעשות את העבודה להוציא את הטוב שלו החוצה.

החסידות מעניקה לנו את העניין של "קרוב אליך הדבר מאוד". היא נותנת לנו את הגישה להתחבר לקדוש ברוך הוא, וסוללת את הדרך לחזור הביתה כשאנחנו מרגישים לא ראויים או רחוקים מדי. היא נותנת לנו את כל הפתרונות להתקרב ממש עכשיו לקדושה וגם להתחבר ליהודי אחר, כי בסוף זה הכל דבר אחד. כמו שאדמו"ר הזקן מלמד בפרק ל"ב בתניא, אנחנו מסתכלים על בן הזולת ורואים בו את הנפש האלוקית שלו. במילים אחרות: זו דרך להתחבר ליהודים אחרים באמצעות החיבור בקדוש ברוך הוא, ולהתחבר לקדוש ברוך הוא באמצעות החיבור עם יהודים אחרים.

לחיים, דוד!

לחיים, לחיים ולברכה. להתראות ב'צמאה'!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן