פורים הוא חג מתעתע.
לכאורה מה הבעיה? לשתות קצת, להשתכר ולא לזכור מי זה מי.
אבל בפועל, מסקר אקראי ומאוד מייצג בקרב חבריי, גיליתי שכולם איכשהו לא יוצאים ממש מרוצים מהמצווה הזו של עדלא ידע. יש תמיד תחושה טובה משולבת בחמיצות שנמצאת באוויר וחוסר ודאות, ״מה, כך זה אמור להיות?״.
אם יש חג שהייתי רוצה לראות במעבר במנהרת הזמן אחורה זה החג הזה.
לשתות זה דבר מקובל, זה קורה בכל חתונה או אירוע או קידוש, שלא לומר כמעט בכל פגישה משמחת בין חסידים. לבעלי תשובה יש עוד עניין עם הסיפור הזה. חלק ממשתתפי הסקר טענו שפורים הוא חג שנועד לגייר את כל מסיבות הטבע והחיים הקודמים שהיו לבעל תשובה בעולם הכלום והמסיבות. אז זה בעצם מעין יארצייט לחיים הקודמים, במה שאפשר להכניס לגבולות הכשרות.
אז גם אם זה מחוסר ידע, או עם עודף ידע כמו במקרה של בעלי תשובה, כבר מחנוכה מרחפת באוויר השאלה של פורים, איך מפצחים את זה השנה? הניסיון מוכיח שתמיד יש איזו פינה שלא נסגרת. עד שאתה משתכר, אז האישה והילדים נכנסים לטראומה כשהם רואים אותך, ואז האישה רוצה ללכת כבר מהמשתה הזה ולסיים את מצוות החג. מנגד, הבעל מאוד רוצה להישאר בסביבה גברית עם מעט שימוש במוח… במקרה השני אם הבעל אחראי אז הוא אומר לאשתו כשהוא נוהג הביתה, באכזבה: לא הצלחתי להשתכר, שתיתי ושתיתי ולא קרה כלום, ספק אם יצאתי ידי חובה. במקרה אחר, שתית ושמחת אבל בכל פעם ששאלו אותך לגבי המן ומרדכי ענית תשובה הגיונית ולכן לא הגעת אל היעד. באסה.
ואחרי השאלות – שקט
חודש אחר כך, בליל הסדר, תוך כדי ארבע כוסות אתה מסתכל על בקבוק היין ואומר לעצמך ״הרי היה לי את היין הזה בפורים, ודווקא עכשיו ממש נחמד ואני מתחיל לתפוס ראש… למה בפורים זה הסתבך?". למה בפסח לא קורה שאתה לא יכול להבדיל בין אפיקומן להלל?
רמז ראשון. ברגע שאומרים לך שהמטרה בפורים היא להשתכר ולשבת בסעודת מצווה, אתה אומר מה הבעיה ומיד רץ למטרה. מתחיל לשתות ולהרים לחיים עם כל מי שנכנס לבית עם משלוח מנות. יש מטרה ואני מסתער עליה בהרבה יין. יופי. אלא שהמטרה הזו חומקת ממך ככל שאתה רץ אליה. כאילו איזה רדאר סמוי אומר לך: אחי זה לא הולך ככה; לא יודע איפה למדת את זה אבל זה לא מרוץ יין. אחי אתה לא בכיוון. יש כאן עניין עמוק יותר ורציני יותר שהוא קשור לצד הרוחני שלך ולא לצד של יכולת השתיה שלך תוך כדי ריקודים.
החג הזה כל כך גבוה, כל כך עמוק, כל כך מאיר, ולכן הוא דורש ממך עוד כמה רצונות ותנועות. יין, אומר רבנו, יכול להביא אותך לראש או לרש. זה בעצם תלוי בכך. מה הרצון שלך? מה המטרה? לאן אתה רוצה להגיע?
אחרי ששאלתי את עצמי בהתבודדות את השאלה הזו, השתרר שקט. וואלה אני לא ממש יודע. אני רץ לאן שכולם רצים ולא ממש יודע בדיוק. התפללת על זה? לא ממש. על מה יש להתפלל? יש המון. על כל רגע בחג היקר הזה. כולל המשתתפים במשתה. מה אני מרגיש כלפיהם, מה כל אחד מעלה אצלי. מה הפחד שלי? מה ההתנגדות הסמויה שלי?
פתאום החג הזה מקבל הרבה יותר משמעות עם כל הפרטים. איפה אהיה? מה יהיה עם אשתי והילדים? האם אני באמת מכניס את עצמי למרחב שיאפשר לי את ההתעלות הרוחנית הזו, או למרחב שיוביל אותי בתיעול צר לעבר אכזבה. מה המטרה?
מעל הפיצול
המטרה היא להיות בשמחה ובעזרת מעט יין, שהוא לא המטרה, אתה אמור להגיע לרמה שאתה שמח בכל דבר. אתה אמור לעלות מעל הפיצול הזה שנקרא טוב ורע, המן ומרדכי.
"וְזֶה בְּחִינַת 'חַיָּב אֱנָשׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי', כִּי צָרִיךְ לַעֲלוֹת אָז אֶל בְּחִינַת זִכָּרוֹן בִּבְחִינַת 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק' כַּנַּ"ל, אֶל הַגּוֹרָל הָעֶלְיוֹן שֹׁרֶשׁ הַגּוֹרָלוֹת שֶׁשָּׁם כֻּלּוֹ טוֹב. וְאֵין שׁוּם רַע כְּלָל, רַק מִשָּׁם וּלְמַטָּה מִתְפַּצְּלִין שְׁנֵי הַגּוֹרָלוֹת, כָּל בְּחִינַת אָרוּר הָמָן וּבָרוּךְ מָרְדְּכַי" (ליקוטי הלכות, פורים, א).
הכל עניין של פיצול שאתה רואה כאן בעולם, ובעזרת היין אתה אמור להגיע לקומה שמעליו. אתה מקבל אישור לעלות למקום גבוה של טוב, נותנים לך הזדמנות ואתה מאוד רוצה אבל לא יודע לאן. פורים הוא הפיילוט לכל השנה. אם אתה קולט את זה בפורים, אתה יכול להמשיך את זה לכל השנה. כבר לא צריך יין, רק זיכרון. הייתי שם. אני זוכר. בפורים הבנתי את זה. לזה התכוון רבנו שאמר שכל ההתחלות הן מפורים.
אם כבר הבנת ועלית לאותו מקום סימן שאתה בנקודת התחלה מקסימה לקראת השנה שתתקדם מכאן עד המשתה בשנה הבאה. מכאן אתה יכול לנסח את התפילה שלך לקראת פורים. מיד אחרי קריאת המגילה בערב, זה הזמן המתאים ביותר, השמיים פתוחים להקשיב לכל הרצונות והתפילות לקראת מחר. תדייק בתפילה ותראה שיש מקום כזה, לא רצים אליו אלא רוצים אותו בפשטות. רוצים ורוצים ואז היין נכנס לעבודה. פורים שמח. אחרי כזה פורים כולם יהיה מרוצים, כולל האישה והילדים. בעזרת השם.
