כולנו עדיין מוארים באורו של ל"ג בעומר, בדיבוק החברים של רבי שמעון וחבריו, וזה מזכיר לי סיפור מדהים.
הרבי מזוויהל שהה בזמנו בגלות במחנה עבודה קומוניסטי בסיביר. אפשר רק לנסות לדמיין את הקשיים הגשמיים והרוחניים שהיו מנת חלקם של היהודים שם. קור, רעב, עבודת פרך, ונסיונות קשים בשמירה על התורה והמצוות.
ביום בהיר אחד, יום שבת קודש, הוא נקרא לפתע אל המשרד. הפקיד מביט בו במבט סמכותי ומבשר לו בקול צונן שהוא חופשי לנפשו, ועליו לאסוף את חפציו ולעזוב את המחנה. הרבי לא הספיק להתאושש מהבשורה הטובה, והפקיד כבר מגיש לו את מסמכי השחרור כדי שיחתום עליהם…
לחתום? ביום שבת קודש?! מצד שני, זה פיקוח נפש של ממש. מול פקידות מרושעת שכזו, אולי אם הרבי ידחה את השחרור בכמה שעות לא יתירו לו שוב לצאת לחירות…
הרבי החליט לא לחתום. הוא האמין שה' שהיה בעזרו עד עתה ימשיך לסייע לו, עד לחירותו.
באותו זמן עמד לצד הרבי במשרד יהודי נוסף, מבוגר וחולני, שגם הוא התבשר כעת על שחרורו. אך כשראה שהרבי החליט שלא לחלל את השבת, מיאן גם הוא לחתום על מסמכי השחרור שלו.
עכשיו התהפכו היוצרות. הרבי, כאוהב ישראל, לא היה מוכן לכך. הוא אמר לפקיד שהוא מתנדב לחתום עבור היהודי המבוגר מחשש פיקוח נפש, שהרי במצבו הנוכחי מי יודע אם יוכל להחזיק עוד מעמד בסכנות המרחפות במחנה. "בשביל עצמי – לא אחלל שבת" אמר הרבי, "אבל למען רווחתו והצלתו של יהודי אחר אני מוכן ומזומן!"
הפקיד התבלבל לגמרי. אף פעם לא ראה מחזה כזה. הרבי לא מסכים בשום פנים ואופן לחלל את השבת עבור שחרורו שלו – גם אם המעשה הנאצל הזה ידרוש ממנו להישאר בערבות סיביר למשך זמן בלתי ידוע – ובה-בעת הוא מוכן לחתום עבור הצלתו של יהודי אחר… לאחר שהתעשת, החליט הפקיד לחתום בעצמו עבור שניהם גם יחד, וליהודים היתה אורה…
הבעל שם טוב אמר: נשמה של יהודי יורדת מן השמים אל העולם הזה, מתלבשת בגוף וחיה חיים שלמים – שבעים-שמונים שנה – רק בשביל לעשות טובה אחת ליהודי, בגשמיות או ברוחניות.
אתם שומעים? חיים שלמים בשביל טובה אחת ליהודי!
אדם נולד, גדל ומתחנך, מקים משפחה ומקים עסק לפרנסתו, לומד תורה ומקיים מצוות, מחתן ילדים ורואה ברוך השם בנים ובני בנים – ובא הבעל שם טוב ואומר: תכלית הכל היא לעשות למען יהודי אחר.
כשחיים בגישה כזו, בכלל לא צריך לדבר על הצורך להימנע חלילה מפגיעה ביהודי אחר. הרי לא ייתכן שאחים יפגעו זה בזה. בתלמוד הירושלמי נמשל עם ישראל לגוף אחד בעל אברים רבים. וכתוב שם, במין תיאור דמיוני שכזה: אם אדם חותך בידו בשר ובטעות יד ימין הכתה בסכין על יד שמאל, וכי יד שמאל תחזור ותנקום ביד ימין?! וכי הלב יכול לומר שהוא לא מסתדר עם הכבד, ומהיום והלאה הוא לא מזרים לו דם?
עם ישראל הוא עם אחד, גוף אחד בעל אברים שונים המשלימים ומשפיעים זה על זה. "כולנו בני איש אחד נחנו". והרי כך מסתיים הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" – "אני ה'", כי באמת אהבת כל אחד מישראל לחברו היא בגלל ששניהם הם "בנים אתם לה' אלוקיכם".
הרבי מרוז'ין פירש את הפסוק "אם תטיב – שאת, ואם לא תטיב – לפתח חטאת רובץ", כך: אם תטיב את הפנימיות שלך, תוכל לשאת, לסבול ולהתחבר עם כל הסובבים אותך, כי האדם הטוב רואה ומבחין בטוב שבאחרים זולתו, והם משיבים לו כגמולו, וחוזר חלילה. ואם לא תטיב את עצמך –תראה את החטא והרע רובצים בכל מקום. בכל עניין ובכל זמן תבחין בשלילה ובחסרונות המצויים שם. ומה אתם חושבים, איך יתייחסו הבריות לאדם כזה?
זכורני שפעם אחת, בזמן לימודיי בישיבה, יצאתי לכמה דקות מבית המדרש. הייתי במצב רוח טוב, מן הסתם כי מישהו זרק לי מילה טובה ומעודדת, וראיתי שנכנס לשטח הישיבה בחור מישיבה אחרת, גורר מזוודה. הכרתי את שמו ושאלתי אותו בחיוך: "יוסף מה נשמע? אנחנו הולכים לזכות בך כחבר בבית המדרש?" הבחור היה מעט נבוך. הוא ענה "כן" בלחש, והמשיך: "זרקו אותי מהישיבה הקודמת, ועכשיו אני פה…".
עזרתי לו לקחת את המזוודה לחדר, נכנסנו יחד לבית המדרש, וזהו. המשכתי בלימודיי ושכחתי מכל העניין.
הבחור הזה, שלא הצליח להסתדר בישיבה הקודמת ונשלח ממנה שלא על מנת לחזור, הצליח מאוד בישיבה שלנו. נכון, הוא לא הפך לגדול הדור, אבל כיום הוא איש עסקים ירא שמים, הקובע עיתים לתורה ומגדל משפחה לתפארת.
שנים לאחר מכן פגשתי אותו, והוא אמר לי שאני הכנסתי אותו לישיבה ברגל ימין. קיבלתי אותו בחיוך ועזרתי לו לגרור את המזוודה לחדר, אחר כך הוא השתלב במסגרת ומצא חברותא טובה, היה לו נוח בחברה והוא צמח והתעלה בתורה ויראת שמים. ואני, למה עשיתי זאת? בגלל שמישהו – שעד היום איני יודע מיהו – אמר לי מילה טובה, הכניס אותי למצב רוח טוב, וכך אני המשכתי את הגלגל החיובי הזה כלפי אותו בחור, ואת המנגינה הזו כבר אי אפשר לעצור.
אחד הנוראים שבסיפורי התורה מופיע מיד בתחילתה. קין הורג את אחיו הבל, וכאשר ה' שואל אותו היכן אחיו הוא מיתמם ועונה בהצטדקות: "השומר אחי אנכי?", וכי הוא תחת אחריותי? האם עלי לדאוג לרווחתו ולטובתו?
הצד ההפוך של הסיפור מתרחש שנים לאחר מכן. יוסף הצדיק, שלא היה לו אח אחד אלא שנים עשר, ועוד בשעה שאלו התנכרו אליו וזלזלו בו, מה ביקש? מה היתה משאלת לבו? "את אחיי אנכי מבקש". את האחווה.
האר"י הקדוש תיקן שבכל יום לפני תפילת שחרית כל יהודי יקבל על עצמו ויאמר בפה מלא: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
למה דווקא לפני התפילה? כי אין לקב"ה, אבינו שבשמים, נחת רוח גדולה יותר מאשר כשהוא רואה שילדיו מכבדים, אוהבים ומעריכים זה את זה. והרי האושר הגדול ביותר של הורים הוא כשהם נוכחים לדעת שילדיהם מסתדרים ביניהם, אוהבים, מפרגנים ומסייעים זה לזה בסבר פנים יפות. ולכן, לפני שאדם עומד לבקש על צרכיו מה' יתברך, הוא מצהיר כי הוא אוהב כל אחד מישראל, יהיה מי שיהיה, ומתוך השמחה הגדולה שהוא גורם למעלה, גם התפילה שלו מתקבלת בחן ובחסד וברחמים.
ההדרכה שאנו מקבלים מימי ספירת העומר, לנהוג כבוד זה בזה – ולא רק בהתנהגות מעשית, אלא לחיות ממש מתוך תחושת כבוד אמיתית – נוגעת במישרין בחיי הנישואין.
ה'שם משמואל' מסוכצ'וב, בנו של ה'אבני נזר', אומר שאת מערכות היחסים בין בני אדם ניתן לחלק לשלושה סוגים: כבשים, שוורים ותאומים.
טיפוסי הכבשים הם ביישנים, צייתנים וכנועים, כאלה שאוהבים להיות מובלים. לעומתם, טיפוסי השוורים בוחרים להיות מנהיגים, ולפעמים הם אגרסיביים ותוקפניים. ככה זה בחיים: יש כאלו שיעדיפו להיות הפטיש, ואחרים שמשום מה בוחרים בתפקיד המסמר.
יש זוגות שחיי הנישואין שלהם הם בדמות כבשים: האישה או הבעל הופכים לכבשה הצייתנית והעדינה, ומאפשרים לעצמם להיבלע בתוך הזהות והדומיננטיות של בן הזוג האחר. ושלא תבינו לא נכון, יכול להיות שזה מגיע דווקא מכוונה טובה. לפעמים, מתוך רצון להיענות לצרכים של הצד השני, הם מאבדים מהזהות האישית שלהם על מנת שהשני יוכל להתבטא בחופשיות. הייתי קורא לנישואים כאלו: זוג יחיד. כי בעצם יש כאן רק אדם בודד, ואילו השני חדל להיות אדם בפני עצמו.
בעולמנו כיום יש סלידה מחיים שכאלה, ורבים נוטים באופן קיצוני לצד השני, אל החיים דמויי השוורים. שני הצדדים מסרבים לוותר על ההרגלים והרצונות האישיים שלהם. הבעל והאישה כל כך מלאים בנוכחות שלהם, עד שהם לא יכולים להתפשר למען התמונה הגדולה, להגיע להרמוניה משותפת. כמובן, באופן טבעי גישה כזו היא מתכון לחיים בזירת התגוששות והתנגחות תמידית.
בתורת הקבלה, דפוסי ההתנהגות הללו מיוצגים בספרות אחת ושתיים, כאשר מודל הכבשים היא הספרה 1 – שהרי כאמור הצד השני מתבטל ואינו – ומודל השוורים היא הספרה 2, כמו שני קווים מקבילים שאינם מתחברים.
אז למדנו מה לא עובד. מהי, אם כן, הדרך הנכונה?
נקודת המבט של היהדות לגבי נישואין היא הנישואין שמיוצגים בחודש סיון:
שימו לב. את ספירת העומר אנו פורסים על פני שלושה חודשים. מתחילים בחג הפסח שבחודש ניסן – חודש מספר 1, ממשיכים בכל חודש אייר – מספר 2, ומסיימים בחודש סיוון – מספר 3, בחג השבועות. ותראו דבר מעניין: המזל של חודש ניסן הוא טלה, כבשה, המזל של חודש אייר הוא שור, והמזל של חודש סיוון הוא תאומים.
חודש סיון הוא החודש של מתן תורה, "ביום חתונתו וביום שמחת לבו", יום הנישואין של הקב"ה ועם ישראל. מסתבר אם כן שמודל הנישואין האולטימטיבי הוא תאומים.
תאומים הם תופעה מעניינת. כשאני מסתכל על התאום שלי, הרי זה אדם אחר לחלוטין, אינדיבידואל מובהק שכלל אינו תלוי בי. ובכל זאת, כשאני רואה אותו אני נתקל בהעתק של עצמי. הוא דומה לי ומשקף חלק ממני. כך ישנם לפנינו שני אנשים שונים לגמרי אך מחוברים זה לזה.
הרבי זי"ע היה אומר שההתאחדות האמיתית אינה קיימת לא בספרה 1 ולא בספרה 2, אלא דווקא בספרה 3. כלומר, כשכל צד מכיר בכך שחירותו והתפתחותו של הצד השני אינן סיבה לאי-נוחות, אלא אדרבה – זו הזדמנות לכל אחד מהם לצמוח מעבר למרחב האישי שלו ולהגיע אל היסוד השלישי – "יבוא השלישי ויכריע ביניהם" – הרוחני המקיף על שניהם יחד והם כלולים בו.
בחודש ניסן אנחנו הולכים אחרי ה' כמו כבשה צייתנית הנענית לקריאת הרועה המוציא אותה ממצרים מרוב אהבתו אותה. אחר כך, בחודש אייר, אנחנו מתבגרים קצת ופתאום פורצים החוצה הצדדים המרדניים שבנו, ואנו מגלים שאנשים יכולים להיות שור נגח, כאלה שלא נוהגים כבוד זה בזה, כי כל אחד מהצדדים רואה את האינדיבידואליות של חברו כסתירה למציאות והשלימות שלו.
אחר כך אנחנו מתעלים יותר ומגיעים בחודש סיון למתן תורה, אל ההתאחדות המלאה מכוח הקב"ה המאיר עלינו ושוכן בינינו. אלו הם הנישואין המאושרים שבין איש לאשתו, וסוד האחדות שבין אדם לחברו.
לחיים, לחיים ולברכה. שנהיה תמיד יחד, באחדות אמיתית כאחים ממש.
