המצוה המרכזית ביום ראש השנה, היא שמיעת קול שופר. אף על פי שמצוה זו גזירת הכתוב היא, כבר נתן בה הרמב"ם רמז לאמור: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם ושפרו מעשיכם". אף אנו נלך בעקבותיו, וננסה למצוא בפרטי מצות שופר רמזים לעבודת האדם ביום ראש השנה.
במיוחד בשנה זו, בה כל ענייני השופר מתרכזים ליום השני של החג וכולו עטוף ב"דינא רפיא" הבא מאור השבת, חשוב להגיע מדוייקים ומכוונים למצוה הגדולה הזו.
שמיעה
כידוע, אין מצוה לתקוע אלא המצוה היא "לשמוע קול שופר". ביום הדין, האדם נתבע להקשבה. במשך כל השנה הפה לא מפסיק לדבר, למלל את מילותיו, ולעיתים מרוב דיבור אנו שוכחים שעיקר עניינו של האדם הוא להקשיב. הקשבה פעילה, הקשבה יוצרת, כזו שמאפשרת לנפש לקלוט עניינים נשגבים ולהפנימם. המציאות יש לה קול משלה וצריך רק להקשיב, להיפתח אל קול ה' הדופק על ליבו של האדם וקורא לו לשוב אל חייו ואל חיי נשמתו.
החטא היסודי הוא שהקול האלוקי מפחיד את האדם, במקום לחיות אותו. "ויאמר, את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא". ובכן, כדי לא לשמוע את הקול הזה שהולך ותובע מן האדם את שאלת היסוד – איכה? האדם מייצר רעש בלתי פוסק של מלל במשך כל השנה.
לכן בא היום הזה, שבו התקיעה מולידה הקשבה, "ובשופר גדול ייתקע, וקול דממה דקה ישמע". הנה מתברר שרק דרך הדממה – יישמע. השופר עוזר לנו להבין שעיקר ענייננו הוא להיות מקשיבים לדבר ה' ולמציאות האלוקית הבאה אלינו ומתגלה בנו, בנפש, במקום, בזמן.
כפיפה
מצוה לתקוע בשופר כפוף. "שופר שתוקעין בו בראש השנה הוא של קרן הכבש הכפוף", רמז לכך שעלינו לכוף את ליבנו. הנה מגיע האדם ליום הדין, ועליו כל מטעני הגאווה והביטחון של שנה שלמה. הלא הוא יצר ועשה במשך שנה זו דברים רבים, רב כוחו ופועלו. אבל כך אי אפשר לגשת אל המלך, כך לא מקבלים מרות. הגאווה היא מסך מפריד בינינו לבינו, וכל המתגאה "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". כדי לדור עימו בכפיפה, יש צורך בכפיפה. כפיפת הלב, שמשמעותה הבנה עמוקה כמה רחוקים אנו מיציאה ידי חובת העבודה המוטלת עלינו.
כפיפת הלב משמעותה ענווה גדולה, המבררת לנו שאין אנו באים לבקש משהו בגלל מעשה כזה או אחר. ההפך הוא הנכון: כדלים וכרשים באנו לפניך. רק מצד היותנו בני אברהם יצחק ויעקב, מלאי ענווה ושפלות, מבינים אנו שמתנת חינם אנו מבקשים, וגם אם זכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה.
הדרך להיפגש עם מלך מלכי המלכים עוברת דרך תחנה הכרחית – דרך הענווה, ובהכרת הפער האדיר שיש בין מה שאנו לבין מה שאנו ראויים וצריכים להיות.
פשוטה לפניה
הקול היסודי היוצא מעומק פנימיותו של האדם, ללא עיבודים ושינויים, הוא קול פשוט. לא מסובך. הכל ברור. אשר עשה את האדם ישר והמה ביקשו להם חשבונות רבים. אך לחשבונות הללו קדם יושר, וכשנותנים לקול הטבעי הזה לצאת אל הפועל – זוהי הפשטות בשיא תפארתה.
יש כאן מהלך ארוך של שמיעת קולות שונים, חלקם אף קשים, גונחים ומייללים, אך הפתיח לכל זה הוא היסוד – יושר ופשטות. החפץ היותר יסודי, ההולך ופורץ ממעמקי האדם ומתגלם בהבל פה שמוציא קול, החפץ הזה הוא געגועים לפשטות הנעימה של קרבת אלוקים, של עשיית הטוב והישר ללא חשבונות של רווח וכבוד, כשקרבת אלוקים היא הדבר המתאים ביותר והמשמח ביותר, שהכל כל כך פשוט, או כלשון הרמב"ם "עושה האמת מפני שהיא אמת", וזהו. ככה, בלי תוספות.
לפני שקול השופר מכניס אותנו לסיבוכים, לשברים ולמשברים, יש צורך לזכור מהי נקודת המוצא. היסוד הוא הפשיטות, משם הכל מתחיל ולשם הכל עתיד לשוב. האדם הוא יצור מאמין באמונה פשוטה ותמימה ביסודו, וכל מטרת החקירות והעיונים המורכבים היא להשיב אותו אל אותה נקודה של אמונה תמימה. תמימה מלשון שלמה.
לכן פותחים ראשית בתקיעה פשוטה.
שברים
כעת הגיעה העת להביט על מצבנו הנוכחי ולראות עד כמה הוא שביר. שביר הוא קטוע. קול רציף מוגדר כפשוט, אך קול קטוע הוא שבר. החיים מחולקים לקטעים קטעים: יש זמן בו מתפללים ויש זמן בו אוכלים, יש זמן שלומדים תורה ויש זמן בו עוסקים בענייני חול, ויכול אף להיות נתק או פירוד. זוהי ירידה עצומה ממדרגתנו הראשונית.
חיים רציפים או פשוטים הם חיים שבהם הקודש לא מצטמצם לפינה כזו או אחרת, אלא הוא פורץ ועולה מכל מה שהאדם עושה. זוהי מדרגתנו הראשונית וזוהי המדרגה אליה נשוב. לשעבר תורה נתתי לכם, לעתיד חיים אני נותן לכם.
אך בינתיים אנו נמצאים במצב של שבר, של חוסר רצף, של סתירה מובנית בין החומר לרוח, בין הנשמה לגוף. כל אחד מושך לכיוון שלו, וצריך להשכין שלום בין הניצים. בין נפש בהמית המושכת למטה לבין נפש אלוקית המושכת למעלה, ואנחנו בתווך. זהו חולי.
על זה ראוי לגנוח, כפי שהחולה גונח מעומק ליבו על מצבו, גניחה מעומק הלב על הפשטות שנעלמה מאיתנו, על התחכום והברק החיצוני המקיפים את חיינו, על השבר הגדול שהושברנו כאשר בחרנו כולנו לטעום מעץ הדעת, עץ הידיעה המורכבת, כאשר הלכנו אחר עצתו של הנחש הערמומי כל כך שהציע לנו פקחות מזויפת, נחמדה להשכיל, במקום לאכול מעץ החיים, מהחיים עצמם שאומרים ומספרים כבוד א־ל באופן כל כך פשוט וברור וללא צורך בהסברים מחוכמים.
אבל השבר עצמו הוא גם תקווה, ועצם העובדה שאנחנו לא מרוצים ממצבנו – זו תחילת התיקון והתשובה.
תרועה
זה מרכז הכל. יום תרועה יהיה לכם. אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון. בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני. בשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה. ה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו.
התרועה הזו רמז יש בה: עורו ישנים משנתכם, כי 'תרועה' אותיות ערוּת ה', ערוּת לה'. בפרשת בראשית מסופר שה' הטיל תרדמה על האדם, ולא כתוב בשום מקום שהוא התעורר. אנו ישנים, ויש לנו חוב להתעורר. אבל עיקר החידוש הוא שאפשר להתעורר! מה שנראה לעיתים כשינה עמוקה כל כך, יכול וצריך להתהפך להתעוררות גדולה.
אנו עם יודעי תרועה, יודעים את סוד ההתעוררות, אני ישנה וליבי ער. גם אריה יכול להיראות כמתנמנם, אך אוי לו למי שיחשוב שגבורתו נסתלקה ממנו. התרועה באה לומר לנו: יש בכוחכם לצמצם את השברים, לקרבם זה אל זה ולהפכם לקול רציף ואחיד, כמעט שלם כמו התקיעה איתה פתחנו. אל תתייאשו, התעוררו, הריעו, גלו מחדש את אור ה' שממלא כל עלמין ומחיה אותם, המליכו את המלך עליכם ועל העולם כולו. הודיעו ברבים שהעולם אינו הפקר, שהשכינה עתידה לשוב ולהתגלות, התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי, עורי עורי שיר דברי כבוד ה' עליך נגלה.
כל זאת מגלה לנו התרועה, את יכולתנו להתעורר כל שנה מחדש ולצפות לפשטות שתשוב אל חיינו. אמנם לצורך כך צריך כנות ופנימיות ודמעה, "בשמך יגילון כל היום" – ראשי תיבות 'בכיה', ובגימטריה: יחידה. משם מגיעה תרועת השופר, מהמקום הכי פנימי ועמוק.
פשוטה אחריה
זוהי תקיעה המופנית כל כולה לעבר העתיד הגדול שצפוי לנו. לא התייאשנו מלקוות לו, ואנו עומדים בראש השנה ומכריזים שסוף התהליך הזה יהיה כשנשוב לשמוע קול שופר שלם ולא שבור, קול שופר גדול שייתקע וישיב את הכל לקדמותו, ישיב בנים לאבותם ואבות לבניהם, ישיב בנים לגבולם וישיב שכינה למקומה.
"והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים". כל הנידחים למיניהם בתוך המיצרים השונים ייצאו לחירות עולם. אלה של אשור – המאושרים ממצבם וכלל לא יודעים מה חסר להם, ואלה של מצרים – הנתונים בכל סוג של מיצר כזה או אחר.
העולם ישוב להיות עולם של הקשבה פנימית, השמיעה תהיה העיקר ולא הדיבור. נחזור למצב שהעניינים הפנימיים כל כך ברורים ופשוטים, עד שאפשר לראות את הקולות. העיקר יהיו הקולות, אותם נרצה לשמוע, לראות, ומתוך כך גם לדבר.
ובעת המאושרת ההיא, אחרי שהתמלאנו הקשבה אליו יתברך והקולות האלוקיים פילסו את דרכם אל תוכנו, אז יבוא הזמן שגם הוא ירצה לשמוע אותנו. "השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאווה".
