כשהתגוררנו בירושלים, בשכונת קרית משה, זכינו – אני ובעלי – להכיר ולעמוד בקשר קרוב עם הרב מרדכי אליהו ומשפחתו.
לימים, כאשר עברנו לנצר חזני, שמרנו על הקשר המיוחד הזה, ואף הצענו לרב ולרבנית לבוא ולבקר בגוש.
לשמחתנו הרבה, פעם אחת, לפני כ-30 שנה בערך, הרב ומשפחתו החליטו לקבל את הזמנתנו ולהגיע לנופש של שבוע בנצר חזני.
השגנו להם דירה לידינו והם הגיעו – הרב הרבנית, ועמהם בנם ובתם הרב יוסי ומירב.
את הבקרים בילינו בים, כשהרב יושב בכיסא נוח לבוש בבגדיו, עם ספר בידיו ולא נכנס כלל למים…
מדי יום בעלי עבר עם הרב מישוב לישוב בין מנחה לערבית, כדי שהרב ייתן שעור ויערוך היכרות עם התושבים היקרים.
במשך כל השבוע הם אכלו מה שהביאו איתם מירושלים, כשהרב לא אכל מחוץ לבית – מלבד יום שבת קודש בו תוכנן שהם יסעדו עמנו.
התחלנו להתארגן לשבת, והרבנית בעצמה בישלה איתי והדריכה מה נכין ביחד…
ההתרגשות הייתה בשמים, אבל ביום שישי בבוקר בעלי קיבל צו גיוס – מבצע צבאי בלבנון יצא לדרך, והוא התבקש להגיע מיד לצפון.
בלב כבד, בעלי נפרד מהרב ויצא לדרך.
לא היו איתי עוד בנים מבוגרים בבית – באותה תקופה גר אצלנו אחי שהיה רק בן 12 – וכך יצא שאני הייתי לבדי המארחת של הרב ומשפחתו במשך שבת שלמה!
בערב שבת חזר הרב מבית הכנסת והתיישבנו לסעודה, כשאני מרוגשת כולי. אמנם, כאמור, היינו בקשר מאוד קרוב בירושלים, אבל לארח לבדי את הרב – זה היה גדול ממידתי ממש.
למרות זאת, אני זוכרת היטב שסעדנו באווירה מאוד נעימה. הרב, בחכמתו ורגישותו, הבחין במבוכתי הרבה, והוא סיפר בסעודה סיפורים משעשעים, כנראה מתוך רצון לרכך את האווירה. כך הדבר חזר על עצמו בשלוש הסעודות – הרב סיפר סיפורים מצחיקים בבדיחות הדעת ובקלילות מדהימה.
עד אז לא ידעתי על חוש ההומור המפותח כל כך של הרב, אבל הפעם – פשוט סעדנו כשאנחנו מתגלגלים מצחוק… כמובן, לא היה מדובר בבדיחות תפלות או בסיפורים חסרי טעם, חלילה וחס; כשאני מנסה להיזכר, הסיפורים היו על אירועים מעניינים שהתרחשו עם הרב והוא הסתכל עליהם מזווית מבדחת, וכך גם הבדיחות היו כמדומני יותר בסגנון חידודי לשון ומשחקי מילים.
במשך השנים ביקרתי בבית הרב ושהיתי במחיצתו פעמים רבות, ובכל זאת במהלך השבת פשוט הייתי בהלם מהרגישות ומהרוח הקלילה שהוא הפגין, בצורה שלא ראיתי כמוה אצלו מעולם. גם הרבנית ציינה בפניי שההנהגה הזו הייתה חריגה מאוד, ואין לי ספק שהכל היה כדי לפייס את רוחי ולהשקיט את התרגשותי.
בבוקר השבת נכנסתי למטבח, מתוך מחשבה להעמיד את המאכלים המיועדים לסעודה על הפלטה – והנה היא קרה! מה אעשה???
עקבתי וחיכיתי בלב פועם שהרב יצא לתפילה, ומיד כשיצא זינקתי לדירה שלהם כדי להתייעץ עם הרבנית מה לעשות.
נקשתי בדלת, הרבנית פתחה ובבהילות סיפרתי לה על המצב שנוצר…
לתדהמתי, הרבנית החווירה והתיישבה על הכיסא הסמוך.
נבהלתי. מה קרה?
הרבנית סיפרה לי דברים כהווייתם:
הם הביאו איתם פתיליה שעליה התכוונו להעמיד את האוכל שלהם, אבל בגלל הרוחות שהיו אחרי השקיעה כבתה הפתילייה והאפשרות ירדה מהפרק.
לאור זאת הרב שאל את הרבנית איך התארגנתי אני עם חימום האוכל, והרבנית אמרה שהכנתי פלטה, אבל הרי הרב מהדר ומקפיד שלא משתמש בחשמל בשבת… כתוצאה מהסיטואציה שנוצרה, הרבנית הייתה מאוד נבוכה. היא הרגישה שהיא כבר הכבידה עלי די והותר עם כל הכללים והדרישות שאמרה לי, והיא שאלה את הרב מה יעשו.
הרב אמר לה – מספרת לי הרבנית – שתביא לי את הדברים לחימום, ובאשר לחשמל בפלטה הוסיף: "אל תדאגי, יהיה בסדר…"
ובאמת מה קרה?
השקע של הפלטה היה במקום גבוה, ותמיד נאלצתי לתת לתקע מכה כדי שיתיישב בשקע, אבל בערב השבת הזו – מרוב התרגשות לא דפקתי עליו כלל, כך שהפלטה כלל לא התחברה!
התברר, אם כן, שגם בערב לא אכלנו באמת ממה שחומם על הפלטה, כי היא לא התחברה כלל לחשמל. האוכל היה חם מכך שחיממתי אותו לפני כניסת השבת על הגז…
לא יאונה לצדיק כל אוון. הקב"ה שמר על הרב אליהו בכל מקום כדי שיוכל לשמור על ההקפדות שלו לעצמו, ואני הקטנה זכיתי להיות שליחה לכך…
