׳שלוש תנועות׳ הוא אחד הניגונים המיוחדים והקדושים בחסידות. יש בו שלושה חלקים, שכל אחד מהם מיוחס לאחד מאבות החסידות: החלק הראשון לבעל שם טוב, השני למגיד ממזריץ׳, והשלישי לבעל התניא.

אנחנו לא יודעים מתי בדיוק חוברו תנועות הניגון בשלושת דורותיה הראשונים של תנועת החסידות, אבל דבר אחד ודאי: אין עוד ניגון כזה בכל העולם החסידי. בכלל, נדיר למצוא ניגון שתחילתו הולחנה בידי אדם אחד והמשכו בידי אדם שני, בטח כשמדובר בשלושה אנשים שונים, ועל אחת כמה וכמה ניגון שמיוחס לשלושת אבות החסידות: רבי ישראל הבעל שם טוב, מייסד החסידות הכללית; תלמידו וממשיך דרכו רבי דוב בֶּר, המגיד ממזריץ׳; ותלמידו מייסד חסידות חב"ד ומחבר ספר התניא, רבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו"ר הזקן.

שלושת חלקי הניגון מספרים את סיפורה של החסידות בשלושת דורותיה הראשונים. כדי להבין את הסיפור הזה עלינו לצלול לעומק דמויותיהם של הצדיקים המופלאים הללו, ולהבין את החידושים והמהפכות המרכזיים שהוביל כל אחד מהם בעולם היהודי.

כשהכל סביב רועד

הזמן: המאה ה־18. המקום: מזרח אירופה. היהודים מתחילים להתאושש מפרעות ת"ח ות"ט האיומות, תוך שהם חיים בדלות ובעוני מחפירים. בתוך התקופה הקשה הזו מגיעה בשורה חדשה: החסידות. והאיש שמתחיל את הכל הוא רבי ישראל, המכונה ׳בעל שם טוב׳.

הרב נחום גרינוולד: הבעל שם טוב הוא דמות קצת מסתורית. אנחנו מכירים את הבעל שם טוב בעיקר מהשלב שאחרי התגלותו שבו הוא התחיל להשפיע עד שחולל את המהפכה הגדולה של החסידות. לעומת זאת, הדרך בה הוא צמח והופיע היא די בגדר תעלומה.

מה אנחנו כן יודעים על ילדותו וראשית דרכו של הבעל שם טוב?

הרב נתנאל לדרברג: על חייו הפרטיים אנחנו יודעים מעט. הוא נולד בסביבות 1700 (לפי המסורת החב״דית – בח״י באלול תנ״ח, 25.8.1698), והתייתם משני הוריו בגיל צעיר. הוא נהג לטייל ביערות, וכשהוא גדל העסיקו אותו בכל מיני משרות זוטרות כגון עוזר מלמד או שרת בבית הכנסת. רבים מהסיפורים המוכרים לנו מתחילת דרכו הם עלומים מעט. את שמות הדמויות שלימדו אותו אנחנו לא כל כך מכירים; את מי הוא פגש ביערות אנחנו לא יודעים. הוא נישא לרעייתו חנה (בנישואיה השניים), שהייתה אחותו של ר' אברהם גרשון קיטובר, מחכמי הקלויז (בית המדרש הקהילתי) בברודי.

אחרי חתונתו, הוא עובד כעוזר מלמד בתלמוד תורה, ומלמד ילדים קטנים את אותיות לשון הקודש. אבל פתאום הוא מתפרסם.

הרב גרינוולד: לפי מה שכתוב בכל מיני מקורות, בגיל 36 הוא מתגלה.

הוא לא מתפרסם בגלל שיטה פסיכולוגית או פילוסופית חדשה שהוא מביא לעולם, אלא בגלל הדמות שלו – ׳בעל שם׳ שמחולל ניסים ונפלאות בעולם. בעיירות היהודיות מתחילים להישמע סיפורי מופתים ששנים רבות לא נשמעו בעם ישראל.

הרב גרינוולד: אפילו המופתים של הבעל שם טוב שונים ממופתים שחוללו צדיקים אחרים. אני לא מדבר על המופתים המפורסמים, כגון תחיית המתים וקפיצת הדרך וכדומה, כמו שכולם מכירים מסיפורי הבעל שם טוב. אני מדבר על דברים אחרים. לדוגמה, בספר ׳שבחי הבעל שם טוב׳ מתואר שכאשר הבעל שם טוב התפלל, חפצים בסביבתו התחילו לרעוד.

השאלה המתבקשת היא: למה? הרי אנחנו יודעים שהחסידות רצתה להביא לעולם מהפכה של נשמה וכוונה. שיהודים יקיימו תורה ומצוות לא כ״מצוות אנשים מלומדה״, מתוך הרגל יבש, אלא יעבדו את ה׳ מתוך אהבה לקדוש ברוך הוא ויראה מפניו, עם חיוּת ותשוקה ושמחה וכוונה פנימית בקיום המצוות. אם זו הכוונה העיקרית של החסידות – למה הבעל שם טוב, מייסד החסידות, מתפרסם דווקא בגלל מופתים מופלאים שהוא מחולל, עד שהוא מקבל את הכינוי ׳הבעל שם טוב׳?

נכון שההתקשרות אל הצדיק והאמונה בכוח תפילתו ותורתו לישועות בגשמיות וברוחניות מהוות עניין גדול בחסידות, עד היום; אבל הערך המרכזי של החסידות איננו ניסים ונפלאות אלא עבודת ה׳ פנימית. אם כך, למה הקדוש ברוך הוא הוריד לעולם את נשמת הבעל שם טוב בדמות ׳בעל מופתים׳ שמסתובב בהרים ובכפרים ומחולל ניסים ונפלאות?

חשיפה תמורת תעופה

כדי להשיב על השאלה הזו נצטרך להבין איך מתפרס החידוש הגדול של החסידות על פני שלושת דורותיה הראשונים, כפי שמשקף זאת הניגון שלנו. ניגון אחד, שלושה חלקים, שלושה דורות.

הרב גרינוולד: אפשר לומר שמה שאפיין את הבעל שם טוב, לעומת תנועות אחרות שהיו לפניו – כמו המקובלים, חסידי אשכנז וכיוצא בזה – הוא שמטרתו העיקרית הייתה לגלות אלוקות בעולם. זו הנקודה המרכזית בחידושו של הבעל שם טוב – הוא שאף לחשוף את האלוקות, כך שיהיה ניתן לראות ולהרגיש אותה בתוך העולם.

לעומת תנועות קבליות אחרות ששאפו להעלות את האדם למעלה, לתת לו ׳לעוף׳ ולהתפשט מהגשמיות כמה שיותר, הבעל שם טוב כיוון להביא את האלוקות לתוך העולם. העולם והקדוש ברוך הוא הם לא שני דברים נפרדים, חלילה, שלכן אנחנו צריכים כמה שיותר להתרומם ולהתפשט מהעולם, אלא להפך: ״ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד״, והתפקיד שלנו הוא לחשוף אותו מבעד להעלם וההסתר של העולם.

את הנקודה הזו ניתן לראות, קודם כל, בחייו האישיים של הבעל שם טוב עצמו.

הרב לדרברג: נכון. הייתה לו זוגיות, הורות ומשפחה. הוא עישן מקטרת וטיפל בסוסים. בדרך כלל הוא נמנע מסיגופים. ייתכן שהוא לא הרבה בעיסוק עם צרכי הגוף, אבל לא כעבודה מסודרת ומתוכננת. הוא לא היה ‎מהאנשים שרק ספונים בתוך הספרים בבית המדרש. הוא הרבה להיות בדרכים ולפגוש יהודים. הייתה לו יכולת מופלאה לנוע בין ׳דרי מעלה׳ ל׳דרי מטה׳, בלי הכאבים הגדולים של החיכוך והמעבר בין העולמות.

זו הנקודה: דווקא הבעל שם טוב שנמצא בתוך העולם ולא פרוש ממנו, שמסתובב ומדבר עם אנשים, הוא זה שמחולל ניסים ונפלאות. בכך הוא מעביר מסר: הקדוש ברוך הוא והעולם לא סותרים. אין עוד מלבדו, ואפשר ממש לחיות כך.

הרב גרינוולד: עצם העניין שהיה ׳איש מופת׳ כמו הבעל שם טוב, הוא עצמו המהפכה. הבעל שם טוב חשף את המהפכה הזו לא כשיטה רעיונית. להפך: הוא חולל את המופתים בעולם ובכך גילה את השיטה שלו, ורק לאחר מכן ומתוך כך התפתחו ההסברים. כל הרעיונות והתורות שהוא אמר לאחר התגלותו היו דבר נוסף על עצם התגלותו באותות ובמופתים לפני כן.

במקום להסביר לאנשים שאין עוד מלבדו, הבעל שם טוב פשוט העביר את המסר באופן חזותי. כך, עובדי ה׳ רציניים שפגשו את הבעל שם טוב במסעותיו בין הכפרים והעיירות, קלטו את העניין הפנימי שיש כאן והפכו לתלמידיו. זוהי גם השפעתם של תפילתו ומעשיו הרוחניים. הרי החסידות מלמדת אותנו שבכל פעם שאדם מקיים מצוה, מתפלל או לומד, הוא מגלה אלוקות בעולם – רק שאנחנו לא כל כך מרגישים את זה. אבל כאשר הבעל שם טוב התפלל, ראו והרגישו איך העולם חווה את התפילה יחד איתו. ראו במוחש שכאשר הוא התפלל, או עשה מעשה רוחני אחר, המציאות קיבלה חיות.

זהו הסיפור הגדול סביב דמותו של הבעל שם טוב. ההתגלות שלו הייתה כזו שמי שהסתובב לידו, מי שראה אותו מתפלל, לא היה יכול להישאר אדיש.

הרב גרינוולד: כאשר אדם הגיע לבעל שם טוב, הוא הרגיש כאילו הוא מתחשמל. יש סיפורים על אנשים שממש פחדו להיות לידו, משום שכל המציאות סביבם הייתה מתנועעת מרוב קדושתו.

זה קשור לתפיסה גדולה יותר של החסידות, שתכלית הכל היא דווקא גילוי אלוקות בעולם, בגאולה האמיתית והשלמה, שאז ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר״ – יראו אלוקות במוחש. התפיסה שרווחה ביהדות לפני שהגיע הבעל שם טוב התייחסה אל העולם כמקום נחות ומלוכלך, שאנחנו רק רוצים לעבור אותו בשלום ולהגיע לגן עדן. אבל הבעל שם טוב לימד שהעולם יכול להיות כלי לגילוי אלוקות, וזוהי תכליתו – לגלות את הקדוש ברוך הוא במקום הכי נמוך ומגושם.

האמירה היא כזו: בעצם הגשמיות יש אלוקות, ועל ידי המצוות אנחנו חושפים אותה, ולכן הגשמיות היא כלי לאלוקות בדיוק כמו עולמות עליונים. זו הייתה הבשורה המרכזית של הבעל שם טוב.

תמיד ממוקד בעניין

אבל הבשורה הזו מתבטאת לא רק במעשים של הבעל שם טוב בעולם – בניסים, במופתים ובהתנהלות המופלאה, אלא גם בחלק הרוחני, כמו שהוא מתאר באיגרות שלו, בעליות הנשמה הרבות שהוא עשה, אנחנו רואים בהן פשטות מסוימת.

הרב לדרברג: יש דרגה שבה האדם כבר כל כך בטל ומחובר לדבר עצמו, שאין לו אפילו מודעות לחוויה שלו, לקרבה ולריחוק שלו. תנועות הנפש השונות הללו, שמצד אחד מבטאות קרבה גדולה אבל מצד שני עלולות לבטא גם מרחק, פשוט לא קיימות אצל הבעל שם טוב. הוא תמיד הבעל שם טוב. לכן העולם שלו יותר ׳מרווח׳. הדבקות שלו בנושא מסוים לא מפילה אותו בנושא אחר, כמו שסביר שיקרה לכולנו. הרי כולנו חווים ׳רצוא ושוב׳, וממילא כמעט כל עלייה תגרור אחריה ירידה. אצל הבעל שם טוב זה לא כך.

את הדרגה הזו מתאר אדמו"ר הזקן בספרו 'ליקוטי תורה' ומייחס אותה לצדיקים גדולים, כמו רבי שמעון בר יוחאי, שיכולים לעלות למעלה ובו זמנית להיות למטה, בלי ׳רצוא ושוב׳, אלא בפשיטות.

הרב לדרברג: נכון. אגב, מעניין שבדפוס של ליקוטי תורה הדרגה הזו מיוחסת לרשב"י ולאר"י הקדוש, אבל בהגהות של הרבי הרש"ב, הרבי החמישי בשושלת חב"ד, שנעתקו מכתב יד על גיליון הליקוטי תורה שלו, אחרי המילים ׳רשב"י והאר"י׳, כתוב ׳וכן הבעל שם טוב ז"ל׳.

המדרגה הזו זרה לנו משום שאנחנו חיים על הרצף של ׳רצוא ושוב׳: ׳רצוא׳ – עלייה, תשוקה בתפילה או דבקות בלימוד, ואז ׳שוב׳ – נפילה למטה, בחזרה לחיים ולעולם. אצל הבעל שם טוב, מלכתחילה המאבק הזה לא קיים.

הרב לדרברג: בעיניי, זו דרגה מופלאה של דמות שהיא פלאית למעלה ולמטה כאחד. פעמים רבות לאורך החיים העיסוק שלנו ממוקד בעצמנו ובחוויה שלנו במקום בעניין עצמו – בעבודה, בתורה, בתפילה. זה מה שמבטאים הניגודים שמלווים אותנו במהלך החיים – אני חווה, אני לא חווה, אני קרוב, אני רחוק. הבעל שם טוב תמיד ממוקד בעניין עצמו – זה יכול להיות גם בקרירות, לא בהכרח בהתרגשות – ולכן עבודת ה׳ שלו היא בעצם הרבה יותר רחבה, בגלל שהוא מסוגל להיות לא רק בדבקות רגשית של חוויית יתר, אלא נקי וענייני, כמו דגי הים שהדם שלהם קר. הוא ממוקד בדבר עצמו, לא משנה איפה הוא – למעלה, למטה, בחוץ, בפנים.

ייתכן שזה הממד שאנחנו שומעים בתנועה הראשונה של הניגון (בביצוע מיוחד של חיליק פרנק עבור הפודקאסט). זו תנועה שאין בה שום מאבק, חיכוך או עליות וירידות דרמטיות, כי אצל הבעל שם טוב הכל היה מחובר.

הרב לדרברג: זה הבעל שם טוב. משהו מהתדר הזה קיים בתנועה הראשונה של הניגון ׳שלוש תנועות׳, שהיא כוללת הכל, אבל בלי הניגודים, בלי כאב החיכוך, העליות והירידות, שכולנו חווים ביום־יום.

ויהי האדם לציפור מדברת

הדור הבא אחרי הבעל שם טוב הוא המגיד ממזריץ׳, רבי דוב בר.

הרב לדרברג: רבי דוב בר ממזריץ׳ גדל בווהלין שבאוקראינה, במקום של לימוד תורה רציני, כולל תורת הקבלה. כאשר הוא מגיע אל הבעל שם טוב, פער השנים ביניהם לא גדול. הוא כבר בעל מעמד תורני, תלמיד חכם מוכר ומכובד בקהילת מזריץ׳ המעטירה, בה היה בית מדרש של מקובלים שממנו יצאו כמה ספרים על קבלת האר״י ועוד.

הכינוי ׳המגיד׳ הוצמד אליו לא בגלל שהוא נודע כדרשן מופלא. בזמנו, אחד התפקידים בקהילות החשובות היה ׳מגיד מישרים׳ – תפקיד מיוחד שהמחזיק בו, שהוא לאו דווקא מהדברנים של העיירה, הוא מעין ׳כלי קודש׳ בתוך העיירה. הוא לא הרב, הוא לא אב בית דין, הוא לא החזן, הוא לא השוחט – הוא ה׳מגיד מישרים׳. אגב, רבי דוב בר היה גם ׳מורה צדק׳, עסק בהוראה הלכתית צדק. יש גם הסכמה אחת שלו על ספר שעוסק בהלכות שחיטה.

ובכן, המגיד מגיע אל הבעל שם טוב כאדם בוגר ובשל. יש מסורות שונות בשאלת הסיבה שבגינה הגיע המגיד אל הבעל שם טוב בפעם הראשונה: יש אומרים שהוא היה סקרן לדעת מי זה הבעל שם טוב שכולם מדברים עליו, ויש אומרים שהייתה לו בעיה רפואית והוא נסע אליו כדי לנסות לקבל ממנו עזרה בריפוי. בכל אופן, אולי כאן מתחיל הסיפור: המגיד, במעמדו ומצבו היציב, מוכן לבדוק ולבחון את עצמו. כלומר, אדם שנמצא בתחילת מסעו בחיים, ברור שהוא בודק את דרכו. ואילו כאן אנחנו רואים אדם שהוא כבר בשל, בעל מעמד, מבוגר, סביב שנות ה־50 לחייו, מגיע אל הבעל שם טוב וחושף את עצמו לתופעה שחורגת מאמות המידה שאליהן הוא רגיל.

גם הפגישה עצמה לא מתנהלת כמפגש בין שני תלמידי חכמים. הבעל שם טוב מספר למגיד סיפורים לא ברורים… עם זאת, המגיד, בגלל המידות היפות שלו, נשאר ומסוגל להקשיב ולשמוע. רק לאחר מכן הוא פתאום פוגש את הבעל שם טוב בלימוד התורה שלו. אז המגיד מוצא כאן משהו, והוא מנסה לספר לעצמו מה יש כאן, מה הוא רואה כאן.

המגיד לוקח את החידוש של החסידות הכללית, של הדמות הגדולה של הבעל שם טוב, ומתחיל להלביש אותו בתורה, כאשר אט־אט מתחילים להתקבץ סביבו תלמידים.

הרב לדרברג: המקום של המגיד ממזריץ׳ בחולייה הזו, הוא לא רק של אחד מתלמידי הבעל שם טוב; הוא גם דמות מחוללת. הוא לא מצטט הרבה תורות של הבעל שם טוב, כלומר שהוא לא זה ששימר את הרעיונות של הבעל שם טוב. מה הוא כן עושה? על בסיס תורת הבעל שם טוב, הוא בונה שפה שלמעשה מאפשרת להרבה מאוד דמויות להתקבץ סביב תורת הבעל שם טוב. רבים מאוד מהצדיקים שאנחנו מכירים כגדולי החסידות – רבי אלימלך מליז'נסק, אחיו רבי זושא מאניפולי, רבי נחום מצ'רנוביל, וכמובן אדמו"ר הזקן ואחריו כל שושלת חב"ד, ועוד הרבה – כולם היו תלמידי המגיד.

בתורות שלו, המגיד כבר מדבר על המאבק והמתח בעבודת ה׳.

הרב לדרברג: נכון. באחת התורות שלו שואל המגיד: למה הקדוש ברוך הוא ברא את האדם? הרי יש לו מלאכים, חיות, אופנים, עולמות שלמים נשגבים כל כך! כתשובה הוא ממשיל את הקדוש ברוך הוא למלך בשר ודם שיש לו "ציפור מדברת" (תוכי מדבר), וממנה יש לו יותר תענוג מכל העצות שנותנים לו השרים שלו. אומר המגיד: האדם הוא בעצם תוכי מדבר. דמיינו לעצמכם אדם חשוב שיש לו יועצים שהוא מתייעץ איתם, ויש לו גם תוכי מדבר שלפעמים הוא הולך לשמוע אותו, והנחת־רוח שלו מהתוכי המדבר היא לא בגלל שהוא אומר דברים ממשיים או בעלי ערך בהכרח – הוא רק יודע לחקות. עם זאת, כאשר ציפור מדברת, זה מעורר שעשוע, הפתעה, יש בזה חן. כך גם אנחנו, בני האדם, יודעים רק לחקות. אבל דווקא החיקוי שלנו, משום שהוא חידוש, מעורר איזו השפעה בעולמות העליונים.

זו תפיסה שיש בה מתחים יותר גדולים. מצד אחד היא מכירה בחולשותיו של האדם, ומצד שני היא אומרת שהאדם פתאום משפיע על ידי הפתעה במעשים שלו. יש בזה כלי שימושי גם ביחס לזולת: רבי לוי יצחק מברדיצ'ב – שגם היה מתלמידי המגיד – היה יכול לראות אדם שמושח בזפת את הגלגל של העגלה תוך כדי שהוא מתפלל, ולהגיד: "פלאי פלאים, אפילו כשהוא מטפל בעגלה שלו הוא מתפלל"… ואדמו"ר הזקן חיבר ספר שלם שמעלה על נס את מדרגתו ועבודתו של הבינוני. כלומר, יש כאן יכולת לקבל בענווה את החולשה האנושית. מצד שני, זה גם יוצר התפעלות ממה שהאדם כן מצליח לעשות.

וזה מה שאנחנו שומעים בתנועה השנייה של הניגון.

הרב לדרברג: אם התנועה הראשונה יכולה להכיל את הכל ברכּוּת, אז בתנועה השנייה יש סוג של כניסה פנימה ופתאום קפיצה. אפשר לומר שהתנועה הזו מהדהדת את היכולת של המגיד, שהיה עובד ה׳ רציני ביותר. הוא לא הסתובב ביערות אלא כל ימיו היה ספון בתוך בית המדרש, עם שגרת חיים תובענית וקבועה. מספרים שאפילו אם מישהו הזיז בטעות את קופסת הטבק שלו, הוא היה מקפיד: מה פתאום אתה מזיז חפץ בלי סיבה?! לכל דבר יש סיבה. הוא היה אדם מכונס ומרוכז מאוד, וכך גם התורות שלו ׳מרוכזות׳ – מתומצתות וסתומות יחסית. דווקא אדם כזה רציני, פתאום בא ואומר: אני מבין שיש באדם גם ממד לא רציני, והוא לא מזולזל, הוא לא חסר ערך, הוא לא מפריע, ואפילו לא שייך רק לאנשים הגדולים כדי לעזור להם לעלות לעולמות העליונים; אדרבה, לפעמים דווקא הממד הזה הוא הסוד של האדם. המפגש עם הלא־צפוי, עם החריג, עם השונה, לפעמים מעורר חיוך ושמחה.

בתנועה הזו יש עליות וירידות, ודווקא כאן מגיע החידוש – שהקדוש ברוך הוא אוהב את "הציפור המדברת", את היהודי שיש לו ניסיונות ופיתויים, והוא מצליח לכפות את עצמו – בלשון החסידות: "אתכפיא" – לכיוון הנכון, וזה הדבר הגדול.

הדבר האמיתי

ואז מגיע אדמו"ר הזקן…

הרב גרינוולד: אדמו"ר הזקן נולד בח״י אלול תק״ה בליוז׳נה לאביו ר' ברוך. אחר כך המשפחה עברה לוויטבסק. הילד שניאור זלמן צמח לעילוי גדול בתורה, ובגיל צעיר התחתן עם אשתו סטרנה. עתידו היה לפניו כאחד מגדולי הדור. בשלב מסוים, בגיל 20, הוא החליט לחפש לעצמו מורה. הוא שמע שיש מרכז במזריץ׳ ששם לומדים תפילה, ויש מרכז בווילנה ששם לומדים תורה. הוא אמר לעצמו: ללמוד אני כבר יודע, אבל להתפלל אני לא יודע. ולכן הוא החליט לנסוע למזריץ׳. תוך זמן קצר הוא נעשה תלמיד של המגיד ממזריץ׳, ולמעשה הצטרף לתנועת החסידות. חודשים ארוכים הוא שהה במזריץ׳ ולמד מהמגיד יחד עם חבריו, גדולי תלמידי המגיד.

הרב לדרברג: אדמו"ר הזקן הוא צעיר התלמידים. למרות זאת, מבחינת היקף הידע והשליטה שלו, בספרות ההלכה וגם בספרות הקבלה, הוא הצטיין במיוחד. הוא היה גם פוסק הלכה וגם בקי גדול בקבלה. לפעמים יש תחושה שנכנסו כאן עשרה אנשים לדמות אחת…

אדמו"ר הזקן, שהופך להיות הרבי של החסידים באזור רוסיה – אחרי פטירת המגיד, ובפרט אחרי שרבי מנחם מנדל מוויטבסק עלה לארץ ישראל – לוקח את התורה של הבעל שם טוב והמגיד והופך אותה לשיטה עיונית, אותה הוא פורס בספר התניא.

הרב לדרברג: אחד הדגשים שנותן אדמו"ר הזקן, שמתאים גם להיותו איש הלכה, הוא שאם אצל הבעל שם טוב הרצוא והשוב לא מורגשים בכלל ויש הרמוניה מושלמת בין העולמות, ואצל המגיד אפשר להרגיש את החיכוך בין העולמות, את העלייה ואחריה תחושת ההפתעה – אצל אדמו"ר הזקן עצמו יש רצוא ויש שוב, אבל יש ממד נוסף מעליהם: הרבה בזכות התפיסה ההלכתית של אדמו״ר הזקן, והדגש שהיא שמה על חיי התורה והמצוות כמקור התיקון – באה ההבנה שמעל המורגש יש מה שאיננו מורגש.

כלומר, ישנה הדבקות המורגשת, והיא חשובה, אבל היא רק שלב לקראת הדבר האמיתי, שהוא בעצם החיבור לאור ה׳סובב כל עלמין׳, לאין־סוף עצמו. הדבר מתבטא אצל אדמו"ר הזקן ובחב״ד בכלל בהתייחסות רבה למסירות הנפש, החל מספר התניא ומאמרי אדמו״ר הזקן, ועד כדי שהתנועה הזו ליוותה בפועל את חב"ד לאורך כל הדורות: גם בדורות הראשונים במזרח אירופה, וביתר שאת מול התקופה הסובייטית – ועד ימינו אנו.

וזה אולי מה שאנחנו שומעים בתנועה השלישית.

הרב לדרברג: היכולת של חסיד חב"ד למסור את הנפש ולהיות בתנועה של שליחות, תוך כדי שהוא ייתן דגש דווקא על המצוות המעשיות, היא בעצם ׳מרככת׳ את ה׳שוב׳. כלומר, אם אנחנו רגילים ל׳רצוא׳ ואז לנפילה ל׳שוב׳, הרי שהמבנה שאדמו"ר הזקן מייצר הוא ׳רצוא׳ שהוא עלייה ואז ׳שוב׳ שהוא רגיעה אבל בעצם גם עלייה.כך, בניגון המיוחד הזה, אנחנו שומעים את הסיפור של גילוי החסידות. שלוש תנועות, שלושה דורות: הבעל שם טוב לימד שאפשר לראות ש'אין עוד מלבדו', המגיד גיבש את הדברים לשפה ואסף סביבו תלמידים, ואדמו"ר הזקן גילה איך ה׳אין עוד מלבדו׳ יכול להתגלות גם בשכל