חברים יקרים, השבוע יחול היארצייט של רבי פנחס מקוריץ, תלמיד־חבר של הבעל שם טוב. יש לו אמירות נפלאות שכדאי להכיר אותן, כמו למשל שכל מי שירצה לזכות ברוח הקודש, כדאי לו לדעת שרוח הקודש בעצמה מחכה לשרות עליו… או למשל אמירתו ש"עכשיו אנו מתנהגים בנסים נסתרים, אבל כשאדם רוצה הוא יכול לראות נסים נגלים, איך השם יתברך מנהיג אותנו בדרך אמת וישר בעבודתו יתברך".
בכל אופן, רציתי לספר לכם היום סיפור משמו, שהוא ממש על גבול המיסטי. זה סיפור שבשביל לשמוע אותו צריכים להיות פתוחים להתפתחויות שבו, כולל הדיבור עם מכשפים ושדים… אבל אם אנחנו פנויים ליהנות מהסיפור ולזהות את הנקודה הפנימית שלו, אנחנו יכולים להמשיך במסענו המשותף. ובכן, היה איזשהו כומר רשע ושונא ישראל, בעל כוח כישוף יוצא דופן בכל האזור, והיהודי שניהל את בית המזיגה באותו כפר התפעל מהכוחות שיש לו – למרות שבכוחות הטומאה הללו הוא השתמש כמובן גם לדברים שליליים – והוא רצה שהוא ילמד אותו מהחכמה הזו.
היהודי נפגש עם הכומר ושאל אותו: "כמה אתה רוצה בשכרך שתלמד אותי את חוכמת הכישוף?". כנראה שהכומר היה שתיין לא קטן, כי הוא אמר לו: "אם תיתן לי לשתות שלוש שנים רצופות כמה שארצה, במלאות שלוש השנים אלמדך את חוכמת הכישוף". אפשר להבין שמדובר בסכום גבוה מאוד למי שמורגל בשתייה, ולתת לו לשתות שלוש שנים בפאב ללא הגבלה – זה לא דבר של מה בכך… בכל אופן זה המחיר שביקש הכומר.
יהיה מה שיהיה
הסיפור ממשיך בכך שהיהודי נתרצה לדברי הכומר והדבר הוסכם ביניהם. כשעבר הזמן, אמר היהודי לכומר: "אנכי קיימתי את דבריי ונתתי לך לשתות ככל שרצית, כעת למדני את חוכמת הכישוף". אמר לו הכומר: "אחוז בחגורתי", וכך הוא הביא אותו באיזושהי חוויה – מה שנקרא על גבול המיסטיקה – אל מקום רחוק מאוד על איזה הר, ואמר לו: "כאן תלמד את חכמת הכישוף", ונעלם. היהודי היה שם לבדו במשך זמן מה, ופתאום פגש נחש גדול שגם התחיל לדבר איתו… זוכרים שאמרנו בתחילת הסיפור להיות פתוחים לסיפור לא שגרתי?… היהודי הבין שהאדמה שהוא עומד עליה – בלשון המעטה – לא אדמת קודש היא, וכנראה הכומר הביא אותו אל מקום משכן "החיצוניים".
הנחש דיבר אליו ושאל אותו "מה אתה רוצה?" והאיש ברעדה השיב: "יהודי אני, ובאתי ללמוד את חכמת הכישוף". מכאן והלאה התנהלה ביניהם סדרת שו"ת. הנחש שאל למקום מוצאו, והיהודי השיב "מדינה פלונית". אמר לו הנחש: "כעת אתה צריך לשכוח את מקום מגוריך". האיש קיים את דבריו והעביר ממחשבתו את מוצאו. שאלו "מאיזו עיר אתה?" והשיב לו "מעיר פלונית", וגם אותה הורה הנחש לשכוח. "יש לך אב ואם?" היהודי השיב בחיוב. אמר לו הנחש "שכח אביך ואמך", ושכח. כך הלך האיש ושכח הכל.
אחר כך המשיך ושאלו הנחש "מאיזה עם אתה?" והיהודי השיבו "מזרע היהודים אני, בני אברהם, יצחק ויעקב". אמר לו הנחש "שכח גם שאתה יהודי". השיב לו היהודי "נשאתי פניך גם לדבר הזה". שוב שאל הנחש "למי אתה עובד?" והשיב היהודי "אני עובד לאלוקי אברהם, יצחק ויעקב שברא שמיים וארץ וכל ברואי מעלה ומטה ומלכותו בכל משלה, והוא זן ומפרנס לכל הברואים. אותו אני ירא". אמר לו הנחש "לעת הזאת אתה צריך לשכוח מאלוקיך".
בשלב הזה, רבי פנחס מקוריץ מתאר בסיפור שהיהודי – שהוא כנראה שמע ממנו את הסיפור – התחיל לצעוק בכל כוחו "מהשם יתברך אינני רוצה לשכוח!" ובניסוח נוסף: "אז חם לבבו בקרבו ונתעוררה בו הירושה שיש לנו מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, האמונה הקדושה, הנקודה שהיא פנימיות הלב הטמונה בלב כל ישראל של כל יהודי, והתחיל לצעוק בקול גדול 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד' כמה וכמה פעמים". והיהודי גמר בדעתו "יהיה מה שיהיה, לא אשקר באמונתי חס ושלום", וקיבל עליו למסור נפשו על קדושת שמו יתברך ויתעלה.
אז פתח הנחש את פיו ואמר לו "הלא תדע כי כעת אתה בידינו ואנו יכולים לעשות עמך כחפצנו, ומוכרח אתה לכפור!" והיהודי באחת – צווח וצועק שאינו רוצה לכפור, וחוזר ואומר "שמע ישראל"…
בשלב זה בסיפור מתואר שהיהודי רואה מול פניו מופעי אימים של חיות טורפות שונות שרוצות לקרוע אותו, והוא עושה את שלו – רק אומר מכל ליבו "שמע ישראל", ומחמת זה לא הייתה להם יכולת להתקרב אליו.
הסיפור ממשיך שבשלב מסוים התבטלו החיות מכל וכל ונעלמו, ואחר כך ראה היהודי שאין לפניו לא הר ולא נחש והוא עומד בלב השדה. עברו עליו עוד תלאות עד שחזר למקומו וסיפר את הסיפור לרבי פנחס מקוריץ כשהוא שמח על כך שזכה לעמוד בניסיון והשם יתברך היה בעזרו. רבי פנחס נשקו על ראשו, והייתה לו מסורת לספר את הסיפור הזה בכל שנה ביום הפורים.
קונה עולמו בשעה אחת
מעניין לדעת שלאורך הביוגרפיה של רבי פנחס יש לא מעט תיאורים של התמודדויות שלו עם שדים ומכשפים. יש כאלו שלא רוצים לשמוע סיפורים כאלה ואינם מאמינים בקיומם של ישויות כאלה, ולעומתם יש כאלו ששומעים אותם בעניין רב כי ניכרים סיפורי אמת. כמובן, אני לא מאחל לאף אחד לפגוש את הדברים הללו, לא מקרוב ולא מרחוק, אבל לי באופן אישי היה משמעותי לקרוא את הסיפור.
לפני שנחתום את דברינו, כדאי להזכיר שלסבא של רבי פנחס מקוריץ גם קראו רבי פנחס – הוא חי עוד לפני תקופת הבעל שם טוב – והייתה לו הנהגה טובה שכשהיו יהודים באזורו שהשתמדו, רחמנא ליצלן, הוא היה מתאמץ לפגוש אותם ולבקש מהם שלכל הפחות יקראו "שמע ישראל", ולעתים היה מבטיח להם את חלקו בעולם הבא. בכמה הזדמנויות ראו שהקריאה הזו עצמה חוללה סדק, שדרכו נכנס בהם מחדש אור האמונה, כולל אותה גברת שהייתה בעלת תפקידי מפתח באזורו והשתמדה והפנתה עורף לעמה עד שנמנעה מלדבר עם יהודים, ורבי פנחס הסבא פעל בדרכים־לא־דרכים והצליח לדבר איתה ולדבר על ליבה, עד שהגיע למצב הזה שהיא הזכירה את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וזה פעל את ההתקרבות שלה מחדש ליהדותה.
לחיים חברים. לעתים יש מקום לריבוי תפילות, כמובן, אבל לעתים דווקא הפסוק שהוא יסוד אמונתנו – כשהוא נאמר מלב זועק ומתגעגע – הוא זה שיכול לפתוח את השערים, וכך יש קונה עולמו בשעה אחת של דיבור אמת. לחיים לחיים.
