##אברהם
וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי
אברהם אבינו הוא הכוח היסודי שמתוכו נברא עם ישראל. "מגן אברהם" היא הברכה הראשונה בשמונה עשרה, זו שמי שלא כיוון בה – לא יצא ידי חובה. וזה לא סתם. הכל מתחיל ונגמר בחסד. עולם חסד יבנה.
נכון, יש לנו הרבה רצונות, הרבה מהלכים, הרבה כוונות. אבל כוונת ה' יתברך הייתה לברוא את העולם על מנת להיטיב, להשפיע לנו מטובו ומחסדו, ומאז אנחנו לומדים וקונים בתוכנו את המידות הללו, את מידות האבות הקדושים, וראשית לכך את מידתו של אברהם אבינו – חסד. מתדבקים במידותיו של הקב"ה, כמו שאמרנו בימי הרחמים והסליחות, "ה' ה' א־ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד". ולמדנו, "מה הוא רחום – אף אתה רחום". כך אנחנו יכולים לדבוק בו.
אברהם אבינו שמע בתוכו קול קורא, קול שמבקש את שורש המציאות, הביט על העולם סביבו וחיפש את המקור לכל. והנה, מתוך החיפוש ובקשת הלב, נגלה אליו בעל הבירה. הציץ עליו.
אומר לנו רש"י: כולנו, זרעו של אברהם אוהבו, קיבלנו את התכונה הזו.
"זרע אברהם אוהבי – שלא הכירני מתוך תוכחה ולימוד אבותיו אלא מתוך אהבה".
ההיכרות של אברהם עם הקב"ה הייתה לא מתוך צער, לא מתוך לימוד ולא מתוך אבותיו, אלא מתוך אהבה רבה שמבקשת גילוי.
וגם אנחנו, זרע אברהם אוהבי, יכולים לבקש לנו קשר שהוא לא מתוך תוכחה, לא מתוך לימוד אלא מתוך אהבה. ודאי שיש שם גם רצון להתקדם, ויש גם לימוד, אבל המנוע והמניע הוא אהבה טהורה, גילוי הפנימיות והקשר לחי העולמים.
אברהם אוהבי. ביום הזה נעורר בתוכנו את מידת החסד ואת מידת האהבה. ניזכר ונחוש איך היא טבועה בנו, היא הזרע שממנו צמחנו כולנו, והיא טבועה בעומק נשמתנו.
החסד הוא תולדה ישירה של אהבה. מתוך הקשר אל ה' יתברך והרגשת טובו, אנחנו מתעוררים לגלות ולהשפיע טוב על כל המציאות שאנו נפגשים בה.
להתבוננות:
היכן אני חש את אהבת ה' אלי ואת אהבתי אליו?
כיצד אוכל לעורר היום את מידת החסד? למי ביכולתי להיטיב, במאור פנים ובעין טובה?
##יצחק
וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים
יצחק אבינו נולד כבר כולו קודש. עולה תמימה. האב היחיד שלא יצא מהארץ, כולו קודש לה'. לידתו בנס, וחייו בנס, נס עקדתו והצלתו.
יצחק אבינו הוא בן. הראשון שהיה בן ממשיך. כשיצחק ורבקה מבקשים להיפקד, תפילתו של יצחק מתקבלת יותר כי הוא צדיק בן צדיק. הוא מגלה לנו את כוח הבן. להיות בן, לדעת להמשיך.
לא לחינם מידתו היא גבורה, כי היכולת להמשיך, להתעקש, לחפור, לא לוותר – היא גבורה. צמצום הכוחות המתפרצים והתמקדות בדבר אחד, זו גבורה. זו חפירה. זו הדרך לגילוי באר.
כדי לחפור באר צריך גבורה – להתרכז במקום אחד ולהעמיק בו עד הגעה אל המים החיים. יצחק אבינו מלמד אותנו את סוד הגבורה. להישאר, לנכוח, להיות.
בעקידת יצחק חוזרת מילה אחת שלוש פעמים והיא מופלאה – "הנני". בכל פעם שאברהם נקרא הוא עונה במילה אחת: הנני. הנני זו נוכחות, אבל הנוכחות של אברהם היא נוכחות של מי שבחר כביכול לעמוד בניסיון הזה. לעומתה, הנוכחות של יצחק היא נוכחות שקטה. הסכמה למציאות.
"וילכו שניהם יחדיו".
אברהם ויצחק הולכים אל העקדה בדעה צלולה, יחדיו. יצחק אבינו נוכח. גבורה זה שהייה וצמצום הכוחות. נוכחות זה צמצום כוחות הנפש אל הרגע הזה והמקום הזה. גבורה.
אברהם ויצחק חופרים בארות, ויצחק מגלה בבארות "באר מים חיים". ואומרים המפרשים שבאר מים חיים – זה בית המקדש.
הגבורה, ההתגברות, הנוכחות, ההעמקה, הם שער לגילוי מקדש. לא פחות.
ביום הזה ננסה לנכוח ברגע. להתגבר על הפיזור ולהיות ביום הזה ממש. להסכים לחפור ולגלות מים חיים שנמצאים כרגע, ברגע הזה. בתוך נחל החיים השוצפים אפשר לעצור, להתמקד, לחפור – ולגלות שפע חדש.
להתבוננות:
מה עוזר לי להתמקד ולהיות נוכח ברגע הזה?
באיזה תחום בחיי יולידו החפירה לעומק והגבורה שפע של מים חיים?
##יעקב
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
יעקב אבינו מכונה "בחיר האבות". הוא האב שאנו נקראים על שמו, עם ישראל. הוא כולל בתוכו את כל הגוונים של עם ישראל, שנים עשר השבטים, כל אחד כפי מעלתו, וכולם יצאו מאב אחד.
יעקב אבינו מלמד אותנו את סוד ההתכללות. אפשר לראות פרטים רבים בנפרד, ואפשר לראות את הכל יחד כאחד, חלק מהכלל.
כשיעקב פוגש את עשו, עשו אומר "יש לי רב" – יש לי הרבה. יש לי כמות. יש לי עוד ועוד. אבל יעקב אבינו בכלל לא נמצא במקום הזה, והוא עונה לו תודעת חיים אחרת בתכלית: "כי חנני א־להים וכי יש לי כל". אני לא עסוק בכמות. אני יודע שכל מה שיש לי הוא מאת ה', שעשה לי כל צרכי. יש לי הכל! היכולת הזו להכיל, לכלול הכל, לראות ביש את הנקודה הכוללת, היא מידתו של יעקב – תפארת. פאר זה דבר שכולל הכל בתוכו, שכולל בתוכו בחינות הפוכות, שמגלה את האחדות.
יעקב אבינו מצליח להחזיק אותנו, עם ישראל, כעם אחד עם איכויות רבות. "האספו – ואגידה לכם". אתם קודם כל יחד. כלל. אחד. האספו, ומתוך זה – כמו שמפרש ראב"ע – אשר יקרא אתכם באחרית הימים, כל אחד כפי אשר יהיה לו.
מתוך היכולת לראות את הכלל, יש יכולת לראות כל אחד כפי אשר מתאים לו. יעקב הוא המברך כל אחד מבניו ברכה מדויקת, מזהה את כוחותיו המדויקים בתוך כלל ישראל.
ביום הזה נכוון להיות במבט של כל. לראות שמה שיש לנו – זה הכל. יש לנו כל, גם אם אין לנו הכל. ומתוך זה, להבין ולהביט על הכוחות המיוחדים שמרכיבים את השלם. הזיהוי של כל כוח בפני עצמו והיכולת לייקר אותו, נותנים לנו פאר ויופי. נותנים לנו הכל.
להתבוננות:
איזה כוחות כלולים בי ומרכיבים את מי שאני?
על מה בחיי הבטתי כ'כמות' ואני יכולה להביט עליו כ"כל צרכי"?
אילו כוחות בעם ישראל מופיעים יחד, ואנו צריכים את כולם כאחד?
##משה
לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא
משה רבנו היה ההפך ממנהיג כביכול. בבואו להוציא את ישראל ממצרים, הוא מבקש לא לקחת את השליחות, כבד פה וכבד לשון. הפה שלו לא רהוט, אין לו כוח שכנוע כביכול, ואיך ישכנע את פרעה להוציא את ישראל?
אבל משה רבנו מלמד אותנו את סוד הענווה.
ענווה, הכנעה, התבטלות כזו שגורמת לאדם להיות יכול לעשות דברים שאין הדעת נותנת. כבדות הפה של משה רבנו, היא זו שאפשרה לו למסור לנו תורה בדעת אלוקית. אין כאן יכולת אנושית למסור, יש כאן מסר אלוקי שעובר דרכו, גם דרך הכבדות, ואולי דווקא בזכותה.
משה רבנו אינו כשאר הנביאים. הענווה שלו, ההתבטלות הגמורה לתפקידו, גורמת לו להיות מכונה "נאמן". יש בו גילוי של נאמנות, גילוי שלם של הדבר כפי שהוא.
מידתו היא נצח, והוא מגלה בנו את היכולת להיות קשורים במידה הזו. מידת הנצח מאירה בו, שמלמד הוא תורה לישראל, אבל יותר מכך: הוא מגלה לנו את הקשר שמעבר לזמן ולמקום.
בתפילתו על הכניסה לארץ הוא מבקש "אעברה נא ואראה", וחלק מתפילתו מתקבל, שהרי הוא נקרא לראות את הארץ, להביט בה, ומבט עיניו של משה הוא לא דבר טכני. הוא חולק איתנו את החיבור בין יציאת מצרים לגאולת הארץ, בין היציאה ממ"ט שערי הטומאה לבין בית המקדש השלישי. הראייה של משה היא ראייה למרחוק. ראייה של נביא שמבט עיניו סולל לנו את הדרך לנצח נצחים.
בכל ביתי נאמן הוא. בדרך הפשט הכוונה שכבן בית הוא, כזה שיכול להיכנס בלי רשות ולדבר כל מה שיצטרך. דווקא היכולת שלו להיות נאמן, בטל ומבוטל, מאפשרת לו להיכנס לכל מקום. הרי אין לו צורך אישי, הוא כולו בטל למלך, וממילא כניסתו אל ההיכלות תהיה למען שמו באהבה.
ביום הזה נכוון את עצמנו לענווה. להיות על מקומנו, לבקש לעשות את רצונו. נבקש לעצמנו מבט עיניים שסולל את הדרך, שרואה בעיני נצח, שמצליח להביט אל מעבר למציאות הנגלית ולשרטט את המציאות השלימה שאנחנו מייחלים לה.
להתבוננות:
מה מחבר אותי לנצח?
במבט של ענווה – מה תפקידי בעת הזאת? (בתחום מסוים בחיי)
##אהרן
הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ
אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום. נקרא עם אחיו משה להנהיג את ישראל. משה חושש כביכול, האם אהרן אחיו הגדול יקפיד עליו. עונה לו הקב"ה: "וראך ושמח בליבו".
לאהרן יש יכולת לב מיוחדת – לזהות את הנקודה של הזולת ולראות אותה בשלמות. לזהות את הטוב של הזולת ולשמוח בו.
היכולת הזו, היא המקנה לו את היכולת להיות כהן, לשאת על ליבו את כל ישראל.
אומר רש"י: לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב.
יש לאהרן הכהן יכולת להביט לעומק הזולת ולהכיר בו, לראות את הודו ויופיו, ומתוך כך לעשות שלום. אהרן הוא המשכין שלום, ניגש אל אנשים ואומר להם כמה הזולת רוצה בשלומם. הרי אין כאן שקר חלילה. יש כאן שינוי מפני השלום, אבל לא שקר. השינוי הוא הסטת המבט מהמציאות הנגלית לעין, והבטה אל הלב. ושמח בליבו.
מתוך התעוררות הלב הזו, הוא מצליח לתת מבט אוהב בין אנשים ולתת להם שלום. הכהנים מברכים את עמו ישראל "באהבה", עד כדי כך שאם כהן שונא מישהו הוא לא יכול לעלות לברך. הרי ליבו צריך להיות כזה שרואה בטוב הזולת, שרואה באהבתם של ישראל, ומשם מגיעה הברכה.
מידתו היא הוד – הודאה והודיה. הודאה על האמת, זיהוי של האמת החבויה בעומק המציאות; והודיה, ראיית היש והתפעלות ממנה. היכולת להכיר במציאות ומתוך כך להוקיר תודה, היא יכולת של אהרן, ועבודת הלב הזו שלו נותנת לו את החושן, לשאת על לוח ליבו את כל שבטי ישראל. להרגיש אותם באהבתו. להכיר אותם, להוקיר אותם.
לא לחינם כשאהרן נפטר ליוו אותו כל ישראל, כי הוא האיר בכל אחד מישראל את נקודת הלב שלו, השלם שבו, ההוד והיופי שבו.
נכוון היום להביט במציאות בעין אוהבת, בשמחת הלב. לראות את השלמות שקיימת, את הלב הפועם מעבר למציאות הנגלית. להוקיר תודה.
להתבוננות:
מהי נקודת השלם שבי?
איך אהרן הכהן היה מסתכל עלי, באהבה?
על מה אני מודה?
##יוסף
אֱ־לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב
יוסף הצדיק, כל חייו תהפוכות. הוא נולד לאחר תלאות רבות לאימו רחל, הוא נרדף על ידי האחים, והוא נזרק לבור ומשם לטלטלות רבות בהם הוא יורד עד עפר ועולה עד לשמים. אבל בכל דרכיו ובכל תלאותיו הוא מסור כולו לה'.
דמות דיוקנו של אביו עומדת מול עיניו, אליו הוא קשור כל הזמן, מחובר עד העומק אל תכליתו ומהותו. גם בחלומותיו, גם בכלא וגם כמושל מצרים, הוא יודע את תפקידו ומתמסר אליו, נכון ללכת את הדרך המובילה אליו בלי שאלות. אם אסק שמים, ואציעה שאול. בכל – יוסף הוא צדיק. מצדיק עליו את המציאות בכל עת.
כשהאחים נפרדים מיעקב אבינו, יוסף אומר להם משפט שמתמצת את כל חייו: "אלוקים חשבה לטובה". הוא לא עסוק בלמה ואיך, הוא יודע שה' מוביל אותו. שיש תכלית. שהוא קשור, מחובר. הוא לא נופל ממדרגתו הרוחנית גם במקומות הנמוכים ביותר, כי הוא קשור. הוא לרגע לא מרגיש נטוש או עזוב. הוא כולו מתמסר לה', וממילא כל חייו נראים כך.
בהקבלה לארבעת המינים – יוסף הוא הלולב. הלולב מורכב משתי מילים: לו־לב. לב אחד לאביו שבשמים. ואף יוסף, ליבו מסור.
מידתו יסוד. מידת הקשר, ההתמסרות. הוא כולו מיוחד לקב"ה, לרגע לא מפסיק וממילא אין לו פנאי ליצור חיבורים מיותרים. הוא קשור, דבוק.
היכולת לזהות שה' חשבה לטובה נובעת מהחיבור לה', מהידיעה שהוא לא עזב אותו גם לא לרגע. ביום הזה נכוון את ליבנו לאבינו שבשמים. למסור את הלב, להרגיש את הקשר. לחפש את האחד שמחבר אותנו. לזהות את מחשבת ה' הטובה שמובילה את חיינו. למסור אליו את הרצונות, את הקשרים, את ההיקשרות.
להתבוננות:
על מה בחיי אני יכול להביט לאחור ולומר "ה' חשבה לטובה"?
איזה תחום בחיי עלי למסור לה'?
ואיך אוכל להיות קשור בו?
##דוד
וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'
דוד עומד מול גוליית, הוא הקטן והוא הגדול, והוא מכוון את עצמו ומנצח. הקטנות שלו סייעה לו לנצח את הגודל. הוא הביט אל המציאות ממקום שאיש לא ראה, ניצל את החריץ שהיה במצח בשריונו של גוליית, ומכריע אותו ארצה.
המידה הזו של דוד נראית הפוכה. מצד אחד – קטנות, מצד שני גדוּלה. אבל זוהי בדיוק מידת המלכות, מידתו של דוד.
מידת המלכות נראית במבט ראשון כשררה. כיכולת להיות אחראי על אחרים. אבל מלכות ישראל היא ביטול לכבוד ה'. היא היכולת להופיע דרכה את רצון ה', בכל רגע נתון.
כשארון הברית מגיע לירושלים, דוד רוקד לפניו. הוא לא סתם רוקד, הוא מכרכר בכל עז. כולו בטל אל המלכות העליונה. מיכל, בת שאול, מביטה ורואה זאת בעין שלילית. איך מלך ישראל מתבזה כך?! ודוד עונה לה: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיניי". אין לי בעיה להיות אפילו קל יותר מזה, אני שפל בעיניי. אין לי משל עצמי כלום.
על דוד המלך מסופר שהיה אמור להיוולד נפל. ראה זאת אדם הראשון ונתן לו שבעים שנה מחייו, וכך נולד דוד וחי שבעים שנה. אך כל מהותו היא אין ואפס. הייתי אמור להיות אין, וכעת אני יש – הכל לכבוד ה'.
המלבי"ם אומר: בטל כבודו מפני כבוד ה'.
המלכות שלו לא הייתה שלו אף לא לרגע. היא הייתה כולה של ה', וממילא לא היה אכפת לו לבטל כבודו. הרי "כבוד ה' עלייך זרח".
מאותו מקום, דוד מלך ישראל משורר את התהלים. "תמיד תהילתו בפי". בכל מה שמתרחש במציאות, יש בפי תהילה לה'. אני לא מחזיק מכבודי, רק מכבודו, וממילא – מכל דבר שמתרחש אפשר לגלות את כבוד ה'. אם זה בשירה, בתפילה, בהלל, בצעקה – כבוד ה' עלייך זרח.
מידתו מלכות, שאין לה משל עצמה כלום.
נכוון את עצמנו היום לבטל את כבודנו מפני כבוד ה'. לגלות איך במציאות חיי כרגע אני יכולה להלל את ה'. הרי "כל הנשמה תהלל י־ה" – על כל נשימה ונשימה. להלל ולהודות. לזהות את המלך מתגלה בי במציאות חיי בדיוק כפי שהיא כעת – ולומר תהילתו בפי.
להתבוננות:
במה אוכל להלל את ה'?
במה אני ממליך את ה' בחיי?
איפה אני מוותר על כבודי לכבוד ה'?
איך כבודו עלי יזרח?
