תיבת נח, תיבת משה, תיבת תהודה

תיבת נח, תיבת משה, תיבת תהודה

ושוב קוראים על חטא ותאווה. ושוב קוראים על קנאה בין איש לאחיו, ועל עולם שמחריב את עצמו בידיו.

וכאילו מעולם לא פגשנו בתוכנו את כל אלו, נפגוש אותם שוב מחדש, בקריאה מחודשת אל תוך נפשנו וליבנו. שוב נתחיל להתמודד מחדש עם שאלות בסיסיות בנפשו של בשר ודם, שאלות של אדם מול קונו ואדם מול חברו.

והפשטות הזו של לקרוא שוב מחדש מה שכבר היכרנו, אבל בעצם לא היכרנו כמו שנכיר היום, הפשטות הזו, מהיכן מגיעה?

אולי מהסוף של התורה שמתחבר עם תחילתה.

אולי נוכל להתחיל את התורה כמו שסיימנו אותה.

ואיך סיימנו?

על זה אומר רש"י שהמילים האחרונות בתורה: "לעיני כל ישראל" מדברות על כך שמשה רבינו "נְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבֹּר הַלּוּחוֹת לְעֵינֵיהֶם".

מכל האירועים שהיו בתורה, במה בוחרת התורה לסיים? דווקא בשבירת הלוחות.

התורה לא מסתיימת באיזה שיא, לא מסתיימת בפסגה, היא מסתיימת דווקא בשבירה.

מסתיימת במה שהיה פעם שלם וגבוה, וברגע אחד נשבר.

ולא רק זאת, אלא "יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ", כך נאמר למשה.

משה שובר את הלוחות, והוא בעצם שובר אותם גם בשבילנו. שובר אותם ומגלה לנו בשבירתו שכל מה שכבר למדנו וידענו, אפשר לשבור. וזה בסדר. לא צריך להחזיק בו שלם בכוח. זה חלק מהלימוד.

סיימנו תורה, כנראה שחייבים לדעת גם לשכוח, לדעת איך להתחיל מהתחלה לגמרי מחדש, כאילו אף פעם לא למדנו כלום.

וְעַל כֵּן עָשָׂה משֶׁה תִּקּוּן גָּדוֹל עַל יְדֵי שְׁבִירַת הַלּוּחוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת הַדַּעַת בִּבְחִינַת שִׁכְחָה, דְּהַיְנוּ שֶׁסִּלֵּק הַשָּגָתוֹ כְּאִלּוּ לֹא קִבֵּל אֶת הַתּוֹרָה כְּלָל

(ר' נתן, ליקוטי הלכות)

אם התורה הייתה מסתיימת במקום שלם, היה קשה מאוד להתחיל מהתחלה.

היינו שוב קוראים את סיפורי בראשית ומהנהנים לעצמנו בשקט שכבר אנחנו מכירים ויודעים, "ואפילו כולנו חכמים ונבונים וכו"…

ואז היינו מפספסים את העיקר, העיקר של ללמוד את עצמנו מחדש, ללמוד מחדש את נפשנו.

ונח ש"ראה העולם בנוי וחרב ובנוי", חזה על בשרו את השבר, וכמו משה רבינו התמודד עם שבירה והתחלה מחדש.

ואם משה רבינו, הרועה הנאמן, ידע מראש מתי עת לשבור, ידע איך שבירה יכולה להיות חסד, הרי שנח, הרועה השוטה, כך בפי חז"ל, נדחף בעל כורחו לתיבה ולכל המצב של השבירה. ורק בסוף, כשיצא וראה עולם חרב, רק אז התעורר להבין משהו.

אחרי שנכנס לתיבה, אחרי שהתכנס למקום פנימי ומוגן, רק אז יכול היה להבין משהו אחר.

וכמו תיבת תהודה המגדילה את הקולות הפנימיים שלנו בתוכנו, המעמיקה ומהדהדת אותם אלינו, כך התיבה השמיעה לנח את קולות נשמתו, אותם קולות שהוא לא שמע בחוץ.

ואולי כל אחד צריך איזו תיבה פרטית שלו, שייכנס אליה מדי פעם, תיבה מוגנת מבית ומחוץ, כמו שהיתה לנח, כמו שהיתה למשה. ואולי רק בתיבה נשמע קולות שלא נשמע במקום אחר.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן