אלישע בעלי גדל בניו ג'רזי, שם כל שנה סביב חנוכה גם הגויים חגגו חג משלהם, ובחג שלהם הם תולים הרבה הרבה נורות. שנה אחת אלישע אמר לעצמו: על מי אנחנו עובדים? שמים על אדן החלון איזה נר מצ'וקמק ועושים סביבו עניין גדול, כשלמעשה הכל כל כך מואר מסביב…
תוך כדי שהוא חושב את זה לעצמו, ילד בן 7־6, היתה שם הפסקת חשמל ובבת אחת כבו כל האורות. רק נר אחד קטן דלק בחלון משפחת לוינשטרן.
הסיפור הזה, בעיניי, יש בו הרבה עומקים. אבל בפשטות, השאלה שהוא מבקש לשאול אותנו היא מה יישאר לי כשהכל סביבי יכבה? איזו נקודה פנימית, טהורה, מוארת יש בתוכי, שאיתה אני הולכת.
בשנתיים האחרונות, חנוכה הפך אצלי מחג האורה לחג האזכרה. באופן מאוד מדויק ותואם־אופי, בעלי החליט לעזוב את העולם הזה דווקא בחנוכה, ולא סתם בחנוכה אלא בראש חודש טבת.
כשעוד היינו בתקופת הדייטים ביקשתי מאלישע לשיר לי שיר, והשיר הראשון שהוא שר היה
"א־לי אתה ואודך, א־לוהי ארוממך". א־לי אתה – ואודך, א־לוהי – ארוממך.
ה־נושא של חנוכה זה הלל והודאה. אלו המילים הראשונות שיהודי מוציא מהפה בבוקר והמשקפיים שדרכם הוא צריך להתבונן על כל המציאות. זו גם תכלית הגאולה, כמו שאומרים בתפילה:וְאִמְרוּ הוֹשִׁיענוּ אֱ־לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם – לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךְ.
הכל זה בשביל להודות. "בואו שעריו – בתודה". אתה רוצה לבוא בשעריו של הקב"ה? בתודה. זו נקודה כל כך יסודית בעבודת השם.
החג כמראה
השפת אמת לחנוכה אומר, שעשו מחנוכה חג כדי שההארה של הנס תמשיך להאיר לנו גם אחרי שהוא נגמר, איך? על ידי ההודאה, על ידי זה שעם ישראל ממשיך להודות לקב"ה על הנס – הנס ממשיך להאיר את האור שלו עד ימינו.
ואז השפת אמת אומר דבר נפלא:
"וכן צריך להיות בכל אדם כשמרגיש איזה ישועה ומתגלה הטוב בגודל חסד ה', וכפי השבח והודיה שנותן – כך נשאר אצלו לדורות"(שפת אמת חנוכה – תרל"א, תרל"ב).
אומר על זה הרב דוד אמיתי: כמה חנוכה יהיה לך? כמה שתבקשי. בחנוכה, חוץ ממורים, כולם עובדים כרגיל. אפשר לסגור את חנוכה בחצי שעה. הדלקת נרות, סופגנייה וזהו. ואפשר להבין שחנוכה הוא פך שמן קטן, שאפשר לעשות איתו ניסים גדולים.
זה בידיים שלי, חנוכה הוא רק מראה לכל החיים. אם לא מכירים את גודל הישועה ולא מודים מכל הלב, זה מתמסמס. זה נעלם. אבל העובדה שאני ממשיכה להודות על הנס, היא זו שמשאירה את ההארה שלו בלב שלי.
לא שווה כלום?!
אז רגע, מה באמת הנס של חנוכה שאנחנו מודים עליו עד היום?
הרבה שנים חשבתי שהנס של חנוכה זה נס המלחמה, שהקב"ה נתן רבים ביד מעטים וזדים ביד עוסקי תורתך, או נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים, אבל הרב נריה זצ"ל פתח לי את העיניים להבין מה הנס הגדול יותר.
שימו לב מה כתוב ב"על הניסים":
"וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה… וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ…".
מה שייך להודות ב"על הניסים" על פינוי ההיכל וטיהור המקדש על ידי החשמונאים? הרי דווקא הדבר הזה נעשה בכוחות אנושיים, ללא שום נס!
אומר הרב נריה זצ"ל:
ישנם שני סוגי ניסים – ניסים על טבעיים, וניסים מלובשים בטבע.
הישועה הגדולה שעשה לנו הקב"ה בחנוכה במלחמות, היא נס. ניסים כאלה ראינו למכביר, משחר היוולדנו במצרים ראינו ניסים גדולים ועצומים. כל מכות מצרים הם ניסים מפעימים, ובוודאי גם קריעת ים סוף והמים שעמדו כקירות מימיננו ומשמאלנו, כולל חזרת הים לאיתנו והטבעת פרעה וחילו – הכל נס הוא. נס על טבעי.
לעומת זאת, עוז רוחם וגבורתם של החשמונאים, שהבינו את גודל השעה ופעלו עם א־ל לפינוי וטיהור המקדש – זה נס, כזה המלובש בטבע. זה שהחשמונאים הבינו מה הקב"ה רוצה מהם בסיטואציה ומצאו בעצמם את הכוחות לשנות את המציאות – זה נס. ואולי, זה הנס האמיתי של חנוכה.
החת"ם סופר עומד על הנקודה של "הדליקו נרות בחצרות קודשך", שבעיקרון את המנורה לא מדליקים בחצר אלא בתוך המקדש, אבל מכל מיני סיבות אי אפשר היה להדליק בתוך בית המקדש והחשמונאים הדליקו בחצר. הסיפור הזה, של החשמונאים שפעלו עם א־ל בתוך הטבע ובתנאים שהיה להם, הוא סיפור שפוגש אותנו גם בחיים.
בחיים הרבה פעמים יש אילוצים והמציאות לא מושלמת, אבל יש לנו בחירה האם להגיד "אם זה לא כמו שצריך אז זה לא שווה כלום", או להגיד "אני עושה מה שאפשר". אני מדליק אור, גם אם הוא חלקי, גם אם הוא לא אידיאלי.
אפשר היה לומר שאם אחרי כל החנוכה הזה והניסים, בסוף אחרי 200 שנה הכל קרס – אז מה כל זה שווה?
ובכן, מסתבר שזה שווה.
כבר לא תינוקים
בואו נחזור רגע לניסים שמעל לטבע. באופן מפתיע, יש יחס הפוך בין המצב הרוחני של עם ישראל לבין הסיוע האלוקי בצורת נס על טבעי. הייתי יכולה לחשוב שככל שאדם עומד ברמה רוחנית יותר גבוהה, יש יותר סיכוי שהקב"ה יעשה לו נס, וככל שאדם רחוק יותר מהקב"ה – לא ייעשה לו נס.
אומר הרב קוק (עין איה ברכות א' קמ"ג) – הפוך! כשאדם קטן מבחינה רוחנית, הוא לא רואה את הכוחות שלו והוא לא מבין איך הקב"ה פועל בעולם, ולכן צריך לעשות לו ניסים, ממש כמו תינוק קטן שהחיים שלו הם נס מתמשך. יש לו אישה נחמדה שמגישה לו כל הזמן את האוכל אל תוך הפה, שמנקה אותו, שמרימה אותו מהעריסה אל מזרן הפעילות. אבל ככל שהילד גדל, והכוחות שלו מתעצמים, יש בו רצון טבעי לעשות לבד. כל מי שאי פעם ראתה תינוק שמתעקש להתהפך יודעת על מה אני מדברת.
יותר מזה – מה שנחשב בתינוקות כדבר מתוק, בגיל מבוגר יותר כבר נחשב כעיכוב התפתחותי. אותו דבר אומר הרב קוק עלינו, על עם ישראל. כשהיינו עם־תינוק, היינו זקוקים לניסים – קריעת ים סוף, קריעת הירדן, המן. הניסים האלה היו נצרכים כי אנחנו עוד לא ידענו בעצמנו להתנהל כעם. אבל שיא האמונה בהשם זה לפעול עם א־ל. ואת זה למדנו מהחשמונאים – החשמונאים זה לא סנטה קלאוס. חנוכה הוא החג הכייייי רחוק מחג המולד. הם לא חיכו שאיזה סבא זקן יעשה להם את העבודה. החשמונאים פעלו עם א־ל, וזה היה הנס המלובש בתוך הטבע.
לחגוג על החלקי
יש שאלה מתי מקיימים את מצוות הדלקת נרות חנוכה – האם בשעת ההדלקה, או אולי כשמניחים את החנוכייה. וההלכה אומרת "הדלקה עושה מצווה", ואם "כבתה – אין זקוקים לה".
יש פה יסוד עמוק:
לפעמים אני יכולה לפעול עם א־ל, אני יכולה לעשות השתדלות בתוך הטבע, אבל אני ארגיש שאני לא פועלת כלום – או כי המצב כזה נורא שאין לי סיכוי לשנות משהו או כי המצב כל כך טוב שאין לי מה להוסיף.
אומרת ההלכה: בחנוכה – המצווה היא ההדלקה. את צריכה רק להדליק. זהו. מה יוצא מזה אחר כך, והאם אני כן רואה או לא רואה את ההשלכות ואת התוצאות – זו לא מחשבה מקדמת. בוודאי אנחנו שואפים לעשות מצוות בשלמות, ברור! אני הייתי רוצה להדליק נרות בתוך המקדש והייתי רוצה שיהיה מספיק שמן לכל הימים לכתחילה, והייתי רוצה שהישועה תהיה תמידית ושהחשמונאים לא יהפכו לצדוקים… הרבה דברים הייתי רוצה. הלוואי. יהי רצון. אבל חנוכה בא ללמד אותי שגם החלקי שווה חג. החיים מורכבים, אבל אנחנו לא נחלשים מהאתגרים.
זו המהות של חנוכה. יש מי שמחזיק את הסביבון מלמעלה ומסובב אותו. יש פה היררכיה. אל תתבלבלי מאורות הניאון החזקים, זה לא מה שהקב"ה מבקש. את האור הזה, המרצד, הקטן – אותו ריבונו של עולם מחפש.
