"הסיפור שלי עם הכתיבה נוצר באופן מוזר ביום כיפור אחד, כשהתפללתי בבית הכנסת האשכנזי ביישוב פסגות", מספר הרב ליאור אנגלמן, סופר, תושב כפר סבא וראש בית המדרש הקהילתי בעיר. "זו הייתה תפילת נעילה, והרגשתי שהתפילה הזאת, כשמה כן היא, הייתה לי נעולה מכל הכיוונים. לא הצלחתי להתכוון ולהתבטא. אחרי כמה דקות 'ערקתי' לבית הכנסת הספרדי, ומשהו במעבר הזה מאימת הדין לחדוות הדין פתח לי איזה שער. במוצאי יום כיפור, שברתי את הצום עם חצי קרואסון וכוס מים, אמרתי לאשתי: "אני יודע שצריך לבנות סוכה, אבל אני הולך עכשיו ואחזור בעוד שעה. לקחתי דף ועט, הלכתי לבית הכנסת שבו התפללתי באותו יום, והתחלתי לכתוב סיפור. למרות שהייתי בבית כנסת ספרדי, כתבתי סיפור על בחורה אשכנזייה ובחור תימני בימי העלייה לארץ, שרוצים להתחתן והמשפחות שלהם מתנגדות בכל תוקף. הסיפור הזה זכה בתחרות הסיפור הקצר של "מקור ראשון", וגרם לי להבין שהקב"ה נתן לי מתנה, וממתנות לא מתעלמים".
כשאני שואלת את הרב ליאור איך זה לקחת כלים שאינם מהקדושה ולהשתמש בהם בקדושה, הוא מבקש לכפור בשאלה. "אם נדבר על יצירה של קולנוע למשל, אז זה באמת כלים של חול, אבל אני כותב סיפורים ושירים, אלו כלים ששימשו מאז ומתמיד את עולם הקודש. המדרש אומר: "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? לך אצל דברי ההגדה". אי אפשר לספר את הקב"ה במשפט, זה חייב להיות בסיפור, כדי להשאיר סוד ואינסופיות. מדרש רבה זה סיפורים, ספר בראשית משתמש בעולם של סיפורים, דוד המלך כותב שירה. יצירה יכולה לשרת את הקדושה בצורה הטובה ביותר, ויכולה גם לשרת את הפך הקדושה, הכל תלוי בתוכן".
"ברגע שמגבילים את התוכן של היצירה", הוא מסביר, "מצד אחד זה יכול להיראות לא אמין, מצד שני, זה בדיוק האתגר: להצליח להיות אמין למרות המגבלות. בשביל להצליח במשימה הזו צריך לכתוב בצורה יצירתית ועמוקה יותר. למשל כשכותבים על זוגיות ועושים את זה בצורה פרוצה, זו הדרך הקלה והשטוחה. אבל לכתוב על זוגיות בצניעות ולהעמיק בה, זה אתגר הרבה יותר גדול, שמביא ליצירה הרבה יותר עמוקה".
"לפני כמה שנים פנו אליי מגוף תל אביבי כלשהוא להעלות ערב לקראת ליל הסדר עם איזשהו סטנדאפיסט", הוא נזכר בסיפור שממחיש את הרעיון. "המטרה הייתה להרים אירוע שכולל גם עומק וגם הומור, מן אלטרנטיבה שתתאים גם לקהל חילוני, מהזווית החילונית והדתית, הרצינית והמצחיקה. נפגשנו בבית שלו בתל אביב והחלטנו שבמקום לתכנן, פשוט נזרום. ישבתי איתו ודיברנו על המון דברים אחרים, ורגע לפני שיצאתי מהבית שלו נזכרתי להגיד דבר חשוב: "אם אני עולה איתך על אותה במה, אז זה בלי גסויות". הוא ענה לי: "אבל אמרנו ערב רציני ומצחיק, בלי גסויות זה לא מצחיק". אמרתי לו: "לא. בלי גסויות, צריך להצחיק יותר לעומק. אתה כבר אמן מספיק שנים שאתה לא צריך לרדת למקום הנמוך הזה כדי להצחיק".
"אני רואה את הגישה הזו כנכונה באופן כללי לגבי יצירה", הוא מרחיב: "יש דברים שאני כאמן ירא שמים לא אכתוב אותם, ואנשים יכולים להסתכל מבחוץ ולהגיד: "זה בגלל שהקדוש ברוך הוא לא מרשה לו", אבל זה לא נכון, אני לא אכתוב תכנים לא ראויים כי העולם הרוחני שלי הוא חלק ממני. למשל, כתבתי עכשיו ספר בשם 'סולם גנבים', שמספר על משפחת פשע, ולמרות שזה אולי נשמע לא אותנטי, אין קללה אחת בכל הספר".
ביחד עם הערך הרב שהוא נותן ליצירה יהודית המחוייבת להלכה, הרב ליאור סובר שיש לנו גם הרבה מה לקבל מהציבור החילוני בתחום הזה. "אני מוציא את הספר שלי בהוצאה לאור שאני מניח שכמעט כל העובדים בה הם חילונים, ותפיסת העולם שם היא בוודאי כזו. אחד הדברים שפגשתי שם שאני חושב שהעולם הדתי צריך ללמוד אותו, זה העניין של המקצועיות עד הקצה. בגלל שהם רואים ביצירה דבר מקודש ובעל ערך, הם מתייחסים אליה בשיא הרצינות. עד שזה לא יהיה מדויק זה לא יצא לאור. שמעתי פעם על מוזיקאי שעבד על שיר", הוא מביא דוגמא נוספת, "והיה חסר לו צליל של איזו קרן יער מיוחדת, שנמצאת רק באפריקה. אז הוא עצר את כל העבודה, ונסע להביא את קרן היער הספציפית הזאת. אני הייתי שמח שגם אנחנו כציבור נאמץ את ההתייחסות הזו, מתוך מחויבות להביא אור גדול לעולם דרך הכלים של היצירה".
רואים את הקולות
יעל קבסה, תושבת בני דקלים, היא מוזיקאית ויוצרת רב תחומית, ולמרות שהיום המוזיקה היא ממש חלק ממנה, הדרך לשם לא הייתה קלה ומובנת מאליה. "גדלתי במקום שהוא ממש חממה תורנית, ביישוב שנבנה סביב בית מדרש. כמובן שלא היו בבית עיתונים או טלוויזיה, אפילו רדיו בקושי שמענו, לא הייתי חשופה לתרבות הכללית בשום צורה, ובאופן טבעי השפה התרבותית שלי הייתה מאוד פשוטה. המורה שלימדה אותי חלילית וחצוצרה, הייתה משמיעה לנו קצת יצירות קלאסיות, אבל מה ששמענו בבית נע על הסקאלה שבין אריק איינשטיין לאברהם פריד. כשגדלתי ושכללתי את הכלים, גיליתי שיש עולם אינסופי של תרבות, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע ועוד הרבה תחומים. המון עושר, שפות וסגנונות, והרבה יוצרים שלא הכרתי". אבל למרות חוסר ההיכרות, התשוקה ליצירה תמיד בערה בה. "הרגשתי שבמוזיקה יש איזה סוד שכל הזמן מושך אותי אליו".
"כשהייתי בתיכון למדתי תופים", היא מספרת. "אני זוכרת שהאנרגיה של התיפוף הייתה מאוד מרדנית ואגרסיבית, כאילו כל מה שרציתי לצעוק לעולם ולהטיח בו, קרה דרך הנגינה. אבל גם אז, כל מה שעשינו עם המוזיקה זה להקה של הרקדות באולפנות. לא היו אז הרכבי נשים בכלל, וזאת היתה ממש בשורה. כשהתחלנו להתאמן כלהקה, המורה שלי לתופים שהיה גר באזור שמע אותנו מנגנות. הגעתי אליו אחרי החזרה הראשונה שלנו, ואמרתי בהתלהבות: "אל תשאל, הקמנו להקה, איזה יופי!" הוא אמר: "כן, שמעתי, זה היה נשמע זוועה". שאלתי אותו: למה? אנחנו עושות את זה מגניב, יש אנרגיות וכיף לנו". הוא אמר לי: "אני אלמד אתכן איך לנגן ביחד". הייתה כאן חוכמה שלא הכרתי בכלל".
"עם ההתקדמות, התחלתי לחפש יותר ויותר מורי דרך, מנחים או מודלים. לא היה אז אינטרנט, ולא הייתה דרך למצוא מקורות השראה וכלים. זה דרש ממני לכתת רגליי, לנסוע ולחפש אנשים. יום אחד ברחתי עם חברה שלי מהאולפנה 'לעולם התרבות הגדול'", היא אומרת בחיוך, "נסענו לאיזשהי חתונה, כדי לראות איך הם מנגנים ביחד, מה התפקיד של כל כלי, המטרה שלנו הייתה ללמוד איך עובדים ביחד. זה היה מבחינתי 'הבריחה הגדולה מהעולם הסגור והשמור', בשביל ללמוד את השפה של המוזיקה".
כשסיימה את שנות התיכון, יעל רצתה להתמקצע בתחום, אבל לא מצאה מסגרת שהיא מצד אחד מקצועית, ומצד שני תואמת את הערכים שלה. "ידעתי שהמוזיקה היא תשוקה כל כך גדולה אצלי, שהיה בי פחד שכשאני אפגוש מקום כזה שנותן את הכלים, אז אני 'אעוף' על המוזיקה עד הסוף ותהיה לי מוזיקה מעולה, משובחת ומקצועית, אבל יהיה לי רק את המוזיקה. חיפשתי מקום שיעזור לי לשמור על השייכות שלי, על הקשר לעבודת ה', ולא מצאתי. זה היה או ללכת למקומות שבהם יש מוזיקה ושפה אמנותית מפותחת ומקצועית, אבל בלי טיפת קשר ליהדות, או מקומות שלימדו דברים כמו ניצוח מקהלות או הוראת מוזיקה, וזה לא עניין אותי. רציתי ממש לנגן וליצור במלוא העוצמה". בלית ברירה יעל זנחה את החלום בצד, והלכה ללמוד אמנות ותקשורת חזותית. "זה תחום שגם עניין אותי, והיום משרת אותי מצוין, אבל זו הייתה בחירה של בדיעבד, ובמקביל המשכתי גם להתעסק במוזיקה.
"במהלך לימודי האמנות, תמיד היה אפשר למצוא ביצירות שלי איזה כלי נגינה. יום אחד עשיתי עבודה מסוימת, והמרצה עבר בין העבודות ונעצר על העבודה שלי. הוא הסתכל עליה, הסתכל עליי, הסתכל שוב על היצירה, ואז אמר לי: "את צריכה להתעסק במוזיקה". זה היה מבחינתי הלם, שהוא פשוט זיהה את מה שהלב שלי מדבר. ובגלל שחיפשתי כל כך הרבה זמן אנשים שילמדו אותי את החוכמה הזאת בלי שאני אאבד את עולם התוכן ואת השייכות שלי, הרגשתי שהבחירה בלימודי אמנות הייתה בחירה של בדיעבד שהתבררה כנכונה לכתחילה. כשהייתי בת שלושים עם שלושה ילדים, נפתח בית הספר למוזיקה 'מזמור'", יעל מתארת את הצעד הבא. "עד אז המוזיקה נשארה עיסוק צדדי וחיכתה לשעת הכושר שלה, וברגע ששמעתי על פתיחת המקום החלטתי ללכת על זה ולהתמקצע. הצטרפתי למחזור הראשון, פגשתי שם הרבה אנשים שהם היום שמות בולטים במוזיקה, כמו יעקב אסרף, מיטל ברכה קרני, ועוד הרבה. אני זוכרת את המתח הגדול שהיה לי בין החיים כאמא צעירה לשלושה ילדים, כולל ילד מיוחד שהופך הכל למאתגר יותר, המחויבות לבית, לזוגיות ולקהילה, לעומת בית הספר וכל מה שהוא הציע לי".
"פתאום נפתח לי עולם גדול, עשיר ומרגש של אינסוף צבעים, סוגים וניגונים וכל כך הרבה דברים שפשוט רציתי לצלול לתוכם ולשכוח הכל. בסוף כל יום כזה הייתי צריכה לאסוף את עצמי, להניח מחוץ לדלת את כל הדמיון, החלומות, התשוקות והניגונים, להיכנס הביתה ולהיות כלי לשרת את מה שהבית צריך. זו הייתה תקופה שהיה בה הרבה מתח, לא רק טכנית. הגעתי בשלב מאוחר ללמוד ולהשתכלל", היא מאירה עוד נקודה משמעותית, "כשהמרצים בבית הספר הם בני גילי, כולם אומנים, מוזיקאים, רווקים, שחיים בתוך המוזיקה בלי לדפוק חשבון לשום דבר אחר. היתה בי הרבה קנאה", היא משתפת בכנות. "קינאתי בכל מי שמגיע עם החופש הזה, בלי שום מחויבות נוספת או דילמות על מה נכון ומה לא, בעוד שאני צריכה לברור טוב את מקומי. הרבה שנים הסתובבתי שם 'עם האף באדמה', עם תחושה שאני עגלה ריקה, שכולם סביבי יודעים איך לדבר בשפה הזאת, ורק אני גוררת כל הזמן את המטען הכבד הזה של תורה ויהדות שלא מאפשר לי לרכוש באמת את השפה של המוזיקה".
התסכול הזה המשיך להיות חלק ממנגינת הרקע של ההתפתחות המקצועית של יעל, עד שהגיע טוויסט בעלילה. "היה לנו קורס על מתופפים ששרים שירי תפילה, מי שלימד אותנו היה רוני עיברין, שמופיע גם ב'צמאה'. ישבנו חבורה של בנות וניגנו בתופים, ואז פתאום הוא אמר: "רגע, זה שירי תפילה שמגיעים מאורוגוואי או מדרום אמריקה, בואו נשיר שירי תפילה שלכם. תלבישו על זה איזה הללויה או מזמור שתבחרו". זה היה סוג של הכלאה, עד שפתאום משהו התעורר בי ואמר: "רגע, אני לא צריכה להלביש מילים. יש לנו עולם מלא של שירים, ניגונים ופיוטים, של סליחות ושל תפילות. זאת הייתה הנקודה שפתאום התהפך לי קצת הראש, ואמרתי לעצמי: "אני לא עגלה ריקה". יש לי מטען שלם שעד עכשיו חוויתי אותו בתור משהו שסוגר אותי ויוצר דיכוי של כוחות חיים ויצירה, ופתאום הסתובבתי אחורה והסתכלתי מה יש לי על הגב", היא מתארת באופן מטאפורי, "ואמרתי: "יש פה אינסוף של עומק ושל ניגונים". האסימון שירד גרם ליעל להקים ביחד עם חברותיה את הרכב המתופפות 'אנסמבל פעימה', ולהופיע ברחבי הארץ. "הופענו בכל מיני פסטיבלים עם שירי תפילה ופיוטים בסגנון של מוזיקת עולם, זה היה מאוד מיוחד".
מקום תחת השמש
את השם רחלי מושקוביץ, רובכם בוודאי מכירים מעולם הכתיבה והספרות או התיאטרון היהודי. רחלי היא תושבת מעלה אפרים, מנהלת תיאטרון וביה"ס למשחק 'לחישה', כותבת יוצרת ושחקנית, וכמו יעל, גם לה הדרך לשם לא הייתה פשוטה וחלקה. "כילדה תמיד אהבתי לרקוד, להציג ולכתוב, אבל מעולם לא חשבתי שיש לזה מקום בעולם האמיתי 'של הגדולים', לא היו אז הרבה יוצרות שיכולתי לראות בהן השראה וכיוון, והשילוב של להיות אישה־דתייה־מאמינה־רעיה־אמא למשפחה ברוכה־אמנית־יוצרת היה שילוב שאפילו לא ידעתי לדמיין שהוא אפשרי".
"כשהייתי במגמת תיאטרון באולפנה, נסעתי פעם לצפות בהצגה בתל אביב והרגשתי נטע זר", היא נזכרת. "כשהבוטות על הבמה כבר זעזעה אותי מדי, קמתי ויצאתי. נפלטתי אל הרחוב הצבעוני והסואן, ישבתי ברחבה של 'הבימה' ותהיתי: "תל אביב, מכילת־כל שאת, יש בך מקום לכולם, אין לך מקום גם לעולם שלי?" אולי זו הייתה תחושת החוסר שבתת המודע דחפה אותי ליצור, ואולי תחושת ההחמצה הנלווית לעובדה שהמדיה החזקה הזו משרתת בעיקר צד אחד של המציאות". כך או כך, אותו רגע מכונן בלב תל אביב גרם לרחלי לעשות את מה שהיה נראה כבלתי אפשרי.
ביחד עם העוצמה שבהגשמת חלום ילדות, הבחירה בתחום הלא־שגרתי של היצירה מזמנת לאורך כל הדרך גם אתגרים רבים. "יש שאלות שהן מול עצמי, סביב המינון והאיזונים בין משפחה ליצירה למשל, ויש גם אתגרים בשטח כמו אולמות שסירבו לתת לנו במה כי ההצגות הן לנשים בלבד, כולל פסטיבל מיוחד לנשים שדרש שנפתח את ההופעה לקהל מעורב. בכל המקרים האלה בחרנו להפסיד את ההזדמנות העסקית והפרסום, ולהרוויח נאמנות לערכים שלנו. יש גם עבודה מול רשויות או גורמים שמחפשים את המסחרי והמוכר ופחות את האמנותי, וזה דורש ללכת על חוט דק בין נאמנות ליצירה לבין נגישות לקהל. אתגר נוסף הוא משוכת התקצוב הממשלתי שכיום מופנה בעיקר לאזורים אחרים. בשנתיים האחרונות התיאטרון כמעט ולא פעל עקב מילואים או גיוס אנשי צוות", היא מוסיפה עוד אתגר לרשימה, "כמו בקורונה, ענף התיאטרון היה הראשון להיסגר והאחרון להיפתח. בשנתיים האלה הצורך ליצור בעבע בי, אם לא על הבמה אז דרך המילים, והיצירה פרצה ממני דרך טקסטים ושירים".
"בתחילת דרכו של התיאטרון קיבלנו הרבה סירובים", היא מוסיפה לספר, "ובתוך התקופה הזו זכינו לחיזוק משמעותי, כשכנס בניין שלם ראה אותנו באופן חיובי ונתן לנו עדיפות כיוצרות שנאמנות להלכה, ושם זכינו לראשונה לבמה גדולה עם ההצגה הראשונה של שני שח"ם ושלי. מאז יש לנו את הזכות להופיע בבניין שלם מדי קיץ, ויש לנו עד היום הכרת הטוב כלפיהם על שהיו הראשונים לפתוח לנו דלת".
לפני כארבע שנים רחלי זכתה בפרס ממשלתי בעקבות ספר שהוציאה לאור. "אחרי הזכייה התראיינתי לתוכנית רדיו בנושא תרבות, ולמרות שהנושא המרכזי היה הספר הגענו גם לתחום התיאטרון, והמגיש חזר שוב ושוב על אותן שאלות, בצורה נוקבת: למה את מופיעה רק בפני נשים? את מדירה גברים מצריכת תרבות! הייתי צריכה לברור בזהירות מילים כדי להסביר את הדברים באופן שיתקבל על הלב. מעבר לנאמנות להלכה, הייתי צריכה לחשוב טוב איך להסביר על מקדש פנימי ועל שמירת הגבול שנמצא בדלת הבית, בעידן שבו הכל פרוץ לרשות הרבים".
"אנחנו נמצאים בימים שבהם מתעמתים מול תרבות יוון", היא מוסיפה ומקשרת את החוויה שלה מהימים ההם – לזמן הזה, "היוונים ירדו אמנם ממפת ההיסטוריה, אבל התרבות שלהם נשארה ונוכחת מאד, ולכן יש לנו משימה גדולה כיוצרי אמנות ותרבות יהודית. יוון גזרו לעקור את דלתות בתי ישראל כדי לעקר כל צניעות אפשרית, ובסיפור שכתבתי במגזין 'פנימה' של חודש כסלו הרגשתי צורך עז לכתוב על הגזירה הזו. המלחמה הזו של חוץ ופנים ושל גבולות הקדושה – זה מאבק שאנחנו מתמודדים איתו עד היום. בעולם התרבות זה מאבק לא קל, ואני רוצה להיות מהצד שמטהר את המקדש".
הניגון של הנפש הבהמית
ההתמודדויות שרחלי מתארת על המאבקים בין חוץ לפנים, קשורות לא רק למאבקים בין תרבויות, אלא יכולות לבוא לידי ביטוי גם ברבדים פנימיים ודקים יותר של מקומות שונים בנפש. "בהתוועדויות או מעגלי תפילה, פשוט לי", משתפת יעל מעולמות הנגינה. "אני מנגנת מה שהקהל כבר מכיר ורוצה לשיר, אבל כשאני מביאה את עצמי ואת היצירה שלי לעולם, אז מתחיל להתערבב פה הרבה אגו. מצד אחד לאגו הזה יש מקום, הוא רוצה לבטא משהו בעולם, ומצד שני אני רוצה שהיצירה שלי תהיה באמת כלי למשהו גדול ממני. בנקודה הזו יש מתח בלתי פוסק בין הישות שלי ומה שאני רוצה להגיד, לבין השאלה שנוכחת כל הזמן: האם זה באמת מחבר ומקשר אותי למקור עליון. בעיניי זה אותו המתח שתיארתי בהתחלה, בין העולם היהודי הסגור והשמור לבין העולם הגדול, הוא פשוט לוקח עוד צעד פנימה", היא אומרת, ומסבירה את הקונפליקט: "כשאני רוצה ליצור, אני חייבת ליצור מהבטן, מהתחושות, מהישות שלי. וכשאני מבקשת להביא את זה לעולם, אני כל הזמן שואלת את עצמי: האם זה באמת משרת את הדבר הגדול של החיים שלך, את השייכות והקשר לבורא עולם?"
"אין לי תשובה ברורה על זה", היא אומרת בכנות, "אבל אני יודעת שהחיים שלי בתור אישה יהודייה, כל הזמן מזכירים לי שאני כאן בשביל איזושהי תכלית. וההבנה הזאת היא זאת שעוזרת לי לדייק את הכלים שלי בתור יוצרת, את הנוכחות שלי על הבמה ואת השירים שאני מוציאה. התפיסה שאני נמצאת פה בשביל איזושהי מטרה ולא רק בשביל עצמי, צובעת לי את כל העשייה המוזיקלית באור אחר. עדיין אני צריכה לשכלל את הכלים, ולדבר מהמקום שבו אני נמצאת, אני לא מבטלת את האגו ומדברת רק בשביל לשרת מטרה, אני מנכיחה את עצמי, וביחד עם זה עדיין מבקשת להיות כלי. זה מקום של נשיאת הפכים שלא פשוט להיות בו, אבל הוא מכריח אותי כל הזמן לנוע, ולברר אם אני עושה את מה שמוטל עליי, בתור נשמה שירדה לעולם, ויש לה כנראה מה לעשות כאן".
"כשהייתי נערה צעירה", היא מסבירה את הרקע לקונפליקט, "היה המון פחד מעולם המוזיקה והיצירה מצד החברה, המחנכים וההורים. לא רק מצד השאלה הטכנית של הפרנסה, אלא מהמקום הערכי של "איך לא נאבד אותך". מדובר בעולם שהוא מאוד מושך, גם האמנות בפני עצמה וגם עולם הבמה המוחצן שהוא כביכול זר לנו בתור יהודים. הפחד הזה שיתק אותי הרבה שנים, עד כדי כך שבתחילת דרכי המקצועית החיבור בין עולם התורה לעולם המוזיקה הרגיש לי פשוט לא קשור. אבל מאז אותה הבנה פנימית שהתבהרה לי באותו שיעור תיפוף, התחילה אצלי נביעה פנימית שהולכת ומחברת לי את עולמות היצירה עם עולם הרוח ועבודת ה', וזו תנועה שהולכת ומעמיקה פנימה".
"ב'אנסמבל פעימה' פעלנו כשש שנים", היא נזכרת, "עד שהגיעה הקורונה ונעצרו לנו כל התוכניות. עמדנו לפני הופעה גדולה שכללה אירוח של הזמרת דין דין אביב, היינו באולפן בחזרות, ובהפסקה פתחנו את הפלאפון וראינו הודעות על סגר. התקופה הזו כידוע היתה משבר גדול להרבה אמנים, וגם אנחנו שמנו ברקס חזק, וכל התוכניות נעצרו. באופן מתבקש התכנסתי שוב פנימה לבית ולילדים, וקרו הרבה דברים טובים עם המוזיקה מאז, קודם כל כי היא נכנסה הביתה. אם עד אז הייתי יוצאת מהבית כדי להתאמן ולהופיע, מאותו רגע התחלתי לנגן גם עם הילדים שלי בבית ולהשתעשע עם המוזיקה, ומאז זה הפך לחלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי. התחלתי גם להוציא שירים שכתבתי למגירה לאורך השנים, ומאז אני ממשיכה ליצור ולהופיע, מתוך תנועה פנימית של חיבורים שהולכים ונרקמים בין עולמות הרוח של הקשר עם הבורא לבין עולמות היצירה. אני מרגישה שזה תהליך של תשובה שאני עוברת, שבו השאלה הכי משמעותית שמנקרת בי היא לאיזה עולם אני שייכת, שאלה שלאט לאט הולכת ומתבהרת".
כשאני שואלת את יעל מה זו בעיניה יצירה יהודית, היא נזכרת בסיפור מתקופת לימודי האמנות החזותית. "במסגרת הלימודים היה גם קורס בתולדות האמנות, שרוב התוכן שלו היה לימודי נצרות. הצד החזותי לא מפותח ביהדות, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", התרבות היהודית בתחום הזה הצטמצמה למשהו מאוד קטן, קצת יודאיקה, מזוזות, חנוכיות ובגדים שלבשו בחגים מסוימים. זה מאוד הטריד אותי, ורציתי לגלות איך נראית האמנות היהודית. החלטתי לחקור את העולם הזה דרך העבודה הסמינריונית שלי, והיא אכן עסקה בנושא ההבדל בין קולות למראות, בין "שמע" ו"נשמע" ובין חוש השמיעה לחוש הראייה, שכמובן יש הרבה עומק לכל אחד מהם".
"לצורך העבודה, נפגשתי עם אבא של גיסתי, אדם מאוד צדיק שלומד קבלה הרבה שנים, ומבחינה פיזית הוא עיוור, אבל יש לו ראיה פנימית מאד עמוקה. שאלתי אותו על אמנות חזותית ביהדות, ודווקא בגלל שהוא עיוור היה בזה משהו מאוד חזק בעיניי. הוא אמר משהו שמלווה אותי עד היום גם בעשייה המוסיקלית שלי: שהאמנות צריכה להיות כלי שרת למה שמעליך. ככה זה היה במקדש. היו שם הרבה דברים מאוד יפים, שכולם נועדו כדי לשרת משהו גבוה. אני חושבת שזו אולי ההגדרה ליצירה יהודית, ואדם שיוצר מהמקום הזה יהיה הרבה יותר מתוקן ומזוקק גם על הבמה, ופחות יפול לתוך האגו, הפאסון והפרסום. אני מרגישה שזה נכון לאמנות ולתרבות יהודית, ונכון גם לחיים יהודיים בכלל. זו עמדה שאומרת: יש שמיים מעליי ואני כאן כדי להיות כלי להוריד את השפע ממקום גבוה יותר ולהעביר אותו הלאה".
אסתכל באורייתא וברא עלמא
"כשהתחלתי להוציא לאור את מה שאני כותב, כתיבה שבאה ממקום של אדם שיושב בבית המדרש לא הייתה דבר מאוד מצוי", מרחיב הרב ליאור קצת על התהליך שהתפתח אצלו. "מי שסלל כאן דרך זה הרב סבתו, שכתב אמנם מתוך בית המדרש על העולם בחוץ, אבל אפשר לומר שהוא כתב בשפת מדרש. הדמויות הן מאוד 'מדרשיות', גבוהות ונישאות. לעומת זאת אני בחרתי להתבונן מתוך העיניים שלי שלמדו תורה לאורך השנים, ולספר את החיים שמתרחשים באמת בעולם שלנו. כלומר, אני לא כותב רק על דמויות מרוממות, אלא כותב את החיים הפשוטים".
"בעבר לא היו הרבה אנשים שעסקו בכתיבה כזו מתוך עולם של יראת שמיים, ואני חושב שזה היה אחד האתגרים – להתבונן על החיים, ולגעת בהם באומץ, מתוך המקום הרוחני שאני נמצא בו. זה היה להיכנס לעולם שלא עודדו אותו באופן מיוחד, לפחות לא במקומות שגדלתי בהם. בסופו של דבר אני חושב שהדחיפה לשם הגיעה לי ממקום מאוד פנימי. כשראיתי מה הכתיבה עושה לי, ואחר כך גם לקוראים שלי, הבנתי שהדבר הזה הוא קיומי מבחינתי. התגובות החזקות שמגיעות כל הזמן, גורמות לי להבין שיש פה משהו שאסור לי לוותר עליו".
"יש סיפורים שעושים מה שאף שיעור תורה שאני מעביר לא יכול לעשות", הוא מוסיף נקודה משמעותית מבחינתו. "לפני כמה שנים זכיתי להיות בערב השקה לאחד הספרים של הרב סבתו. הוא נתן שם תיאור יפהפה על עצמו כסופר שצועד בדרך לערב השקה לספר שלו, וכביכול הדמויות מהספרים שלו עוצרות אותו בדרך ואומרות לו: "לאן אתה הולך? חודש אלול היום! בטח אתה הולך לסיום מסכת…", והוא עונה להן: "אני הולך למסיבה שעושים לי על ספרים שאני כותב". הוא מרגיש נבוך. ואז אותה דמות שכאילו פוגשת אותו אומרת לו: "תדע לך, שיש אנשים שבזכות הכתיבה שלך זכו לתשובה, ויש בכתיבה שלך תורה שמאירה את החיים".
חולין על טהרת הקודש
כשאני שואלת אותו באיזה אופן לדעתו היצירה היהודית משפיעה על התרבות בארץ, הוא אומר שיש דבר פשוט שצריך להבין: "העולם החילוני בנה את עצמו באיזושהי היררכיה מאוד ברורה ומסודרת. יושבים להם אינטלקטואלים במגדל השן, באוניברסיטה או בכל מיני מכוני מחקר, ובתפיסת העולם הקרה והאנליטית שלהם הם לוקחים אמנים והופכים את האמנות למשהו שמסעיר את הלבבות ומניע את הנפש, ואז נוצרת תרבות שלמה, שמתחילה מתודעה אידיאולוגית, ועוברת דרך מחזות, סיפורים, שירים וחוויית חיים. זה הופך להיות חלק מהפסקול של החיים, וזה מביא את כלל החברה להיות במקום ערכי מסוים".
"כאן בעיניי נמצא האתגר של היצירה היהודית", הוא אומר, ומצביע על הפער: "אמנם יש לנו בציבור הדתי הרבה ישיבות, תלמידי חכמים ואנשים מאוד אידיאולוגיים, אבל מי שיבדוק את הנושא יגלה שלרוב הציבור הציוני־דתי יש נתק מוחלט מעולם הישיבות, גם אם מדובר בבוגרי ישיבות ומדרשות. מה שמתרחש בעולם הישיבות זו בועה רוחנית־רעיונית, שמשפיעה על יישובים מסוימים מאוד, אבל ברמת כלל הציבור יש נתק בין הציבור הרחב לבין ה'אינטלקטואלים', כלומר אנשי הרוח, היושבים בבית המדרש".
"את הנתק הזה צריך לפתור בשתי דרכים", הוא מסביר את שיטתו. "דרך אחת, זה מה שהיה מקובל מאז ומעולם, מה שנקרא "ירחי כלה", כלומר, תלמידי חכמים שיודעים גם לדבר לציבור, וברוך ה' יש גם כאלה. אבל יש עוד דרך שהיא הכרחית. האדם הציוני־דתי הממוצע, גם אם הוא הולך לבית כנסת, שומע בשבת דרשה ואפילו לומד דף יומי, ליד המיטה שלו יהיו מונחים ספרי חול, לפעמים אפילו של תרבות אידיאולוגית הפוכה לגמרי משלו, והמוזיקה שהוא ישמע בדרך לעבודה היא כזו שהיא רחוקה מעולמו. ואז נוצר מצב שמי שמתווך את החיים, זו תרבות ואידיאולוגיה של חול. המחזות, הספרות והשירה שייכים כולם לעולם החילוני. המציאות הזו עדיין קיימת, אבל עם השנים דברים התחילו להשתנות".
"אני חושב", הוא מציע מענה לבעיה, "שאחד האתגרים הכי גדולים שלנו בדור הזה, זה ליצור אנשי תרבות יהודית, כלומר: אנשים שחיים את העולם הערכי היהודי ומביטים דרכו על החיים. על זוגיות ומשפחה, צבא, כלכלה ומדינה, ועל כל מה שמעניין בני אדם, ומתוך המקום הזה הם יוצרים תרבות ואמנות. לא מעט אנשים מהציבור הדתי צופים בסדרות. מה היה קורה אם הסדרות האלה היו סדרות שמביאות עולם ערכי ותורני? אני יודע שהרבה יגידו: "מה זאת אומרת, אולי פשוט שלא יראו סדרות". אז אני אומר שזה רעיון מעולה, אבל זה לא קורה. המציאות היא כזאת, שמי שעושה את התיווך זה לא עולם של יראת שמיים, ובעיניי יש לזה משמעות עצומה".
הבעיה שהרב אנגלמן מציג, נמצאת בעיניו במגמת שיפור מתמיד, בזכות היצירה היהודית שהולכת ומתפתחת בשנים האחרונות. "זה לא משהו שאני המצאתי", חשוב לו להדגיש. "יש עוד סופרים שהולכים ומתפתחים בכיוון הזה, ונוצרה כאן חבורה שמביאה לציבור משהו חדש. הרבה אנשים פוגשים ביצירה שלי משהו שפותח להם את הלב לתיקון", הוא מוסיף, "ואני מודה על המתנה הזו לקב"ה כל יום. בסוף כל הסיפורים שאני כותב הם בעצם מסע של תשובה. בין אם זה מסע של תיקון אישי, משפחתי, חברתי או לאומי, ובין אם זה מסע תשובה מעולם של פשע לעולם מוסרי מתוקן. הרב קוק כותב שבעתיד עולם התשובה יהיה הדבר הכי מרתק בעולם, ובזה יעסקו הסופרים והמשוררים, זאת תהיה היצירה. אם רוצים לדעת מה זה תרבות יהודית, צריך להעמיק בעולם התשובה. לאזור אומץ ולגעת בקושי, בשבר ובריחוק, ועם אותו אומץ לגעת גם במסע התיקון. אבל לא בצורה פלסטית שטחית של בעיה ופתרון, אלא בצורה אמיתית ומורכבת".
"אני מאמינה שיצירת תרבות יכולה לשנות חיים", מוסיפה רחלי את הרשמים מהניסיון האישי שלה. "אחרי ההצגה "בעל כורחו" העוסקת בהתמודדות של גבר עם דיכאון אחרי לידה של אשתו, קיבלנו לא מעט תגובות, החל מזוגות שהחליטו לפנות לטיפול בעקבות ההצגה ועד גבר שזרק את מכתב ההתאבדות שכתב, ובחר בחיים. ב"ה יש עוד הרבה תגובות שהגיעו בעקבות הצגות נוספות, כאלו שמשתפות על קשרים שנולדו מחדש בין אמהות לבנות אחרי תקופת ניכור וניתוק, זוג שהיה בדרכו לגירושין והחליט לנסות מחדש, נערות שניצלו מקשר מתבולל, ועוד.
"התיאטרון נולד ביוון העתיקה", היא מוסיפה ומציפה את האתגר, "ערש לידה שמביא הרבה כלים אבל תוכן הרסני. זו מלאכה עדינה לפזר את המוץ והתבן ולקחת את הגרעין, אבל אין מצב שה' ברא את הכוח הזה מבלי שהוא יביא לתיקון העולם. זו למידה מתמשכת, אבל החזון של הרב קוק עוד יתממש במלואו ונראה איך עולם התרבות הופך להיות משכן לקודש. כתוב שעתידים קרקסאות להפוך לבתי מדרשות. על פניו הכוונה שכל אמפי יהפוך להיות מקום לשיעור תורה. אבל במבט יותר עמוק אפשר לומר שהמופע שיעלה בכל במה ואמפי – הוא עצמו יהיה תורה. יהיה חיבור חי לקודש, דרך התיאטרון. מבחינתי התיאטרון זו עבודת ה' שלי. ה' נטע בי כוחות וכלים מסוימים כדי לעבוד אותו דרכם, ואני מתפללת למלא את המשימה הזו כראוי, מתוך נאמנות למשלח".
לתגובות ולסיפורים שלכם: [email protected]
