פרידה מספר בראשית

חבר שלנו, ידידיה, אומר שאת ספר בראשית היה צריך לפרוס בקריאת התורה על יותר שבתות בשנה, בגלל שיש בו כל כך הרבה אירועים, סיפורים ועניינים להתבונן בהם!

ובכל זאת, אנחנו מסיימים השבת את הקריאה בבראשית, עד לשנה הבאה בעזרת ה', ותמיד יש תחושה שקשה לעזוב את החומש ולעבור למאורעות הגדולים של השעבוד, יציאת מצרים, מתן תורה, המשכן וכו'. חייהם של האבות מרתקים אותנו, וזה כנראה לא סתם. הם הבסיס של האמונה שלנו. רק מהתואר שלהם אפשר להבין: אבא, אמא. זה מסביר הכל. דרכם מגיעה השייכות שלנו לעם ישראל, לקשר עם ה' ולדרך התורה.

האדמו"ר מפיאסצנה, ה'אש קודש', אומר שאור ה׳ נמצא בתוך כל איש מישראל, ואור זה הגיע אלינו מכוחם של האבות. הוא מסביר שכשאנו אומרים "אלוקינו ואלוקי אבותינו", הכוונה לומר לנו שהעובדה שה' הוא אלוקינו ואנו מאמינים בו, היא לא בגלל טעם שכלי, אלא האמונה בה' מגיעה מהקשר שלנו לאבות.

האמת, נשמע הגיוני שהתורה תפתח באירוע משמעותי וגדול כמו יציאת מצרים או מתן תורה, או אולי במצוות חשובות. אבל לא, התורה מספרת לנו את חיי האבות במשך חומש שלם, החומש הארוך ביותר – 2,300 שנים. וכל זאת כדי לקרב אותנו אל השייכות שלנו. כדי שלפני הכל נדע שאנו שייכים למשפחה נבחרת ולדרך מיוחדת. שייכות קודמת למחויבות.

הברכה הראשונה בתפילת עמידה – 'ברכת אבות', היא השער שלנו לתפילה. האיש שלי הסביר פעם, שזה כמו שאני מתקשרת למישהו ואני מקדימה "אברהם הפנה אותי אליך". כך אנחנו עומדים מול ה' מתוך הקשר וזכות האבות שבנו.

ממש נפלא לראות איך בדורות האחרונים אנו חוזרים לדרכי אבות: אלון מורה, בית אל, שילה, חברון ועוד. בכל האזורים הללו רואים יישובים מלאי חיים ברוך ה', חקלאות, תנופת בניה וכבישים חדשים. על גבי זה עלינו לחזור ולדבוק גם בדרכים הפנימיות של האבות – מידות הנפש ועוצמת האמונה.

הנביא ישעיהו, כשהוא רוצה לתאר את גדולת ישראל, אומר: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם". אתם נבראתם מאותו החומר ממנו אבותיכם נוצרו! הוא אומר לעם. הכוחות, התכונות שלהם זה ב-DNA שלנו. בכל אחד מאיתנו נמצאים הגֶנים של אברהם יצחק יעקב.

אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, הוא נענה לקריאת ה': "לך לך". מידתו חסד, והוא מלמד אותנו להעניק ולהשפיע. הוא גייר את האנשים בחרן, אסף את לוט בן אחיו, הכניס אורחים למרות שהיה חלש וממנו יצאו עמים נוספים, "אב המון גויים". אברהם נותן את כל מה שיש לו, כששיא ההתמסרות שלו מגיע בניסיון העקידה.

יצחק אבינו מידתו גבורה שמסמלת צמצום. ה' קובע את שמו, הוא לא יוצא מהארץ והולך בתמימות לעקדה. הוא תיקן את תפילת מנחה באמצע היום, מה שמצריך לשים גבול לשטף פעולות היום־יום. יצחק מלמד אותנו מהי יראה. יראה – אותיות ראִיה. דווקא הוא, שהיה כבד ראיה בסוף ימיו, מלמד אותנו להסתכל בראיה פנימית. הוא זה שחופר בארות ולא מתייאש גם כשהן נסתמות, הוא בשקט מתעקש להוציא מהם מים חיים.

יעקב הוא ה'אהבה שבתוך היראה'. עוברים עליו חיים מלאי קשיים כבר בבטן אימו, ובהמשך לצד עשיו, בבית לבן ובהקמת משפחתו הגדולה והמתח בין הבנים. יעקב אבינו מלמד אותנו למצוא בתוך הסיבוכים את אור ה', ולכן תיקן את התפילה הנאמרת בחשכה, תפילת ערבית.

שרה אמנו עוברת תלאות רבות: היא נלקחת לבית פרעה ולאבימלך, נודדת עם אברהם ממקום למקום, הייתה עקרה עד שזקנה, וסבלה מהגר ומישמעאל. ובכל זאת על המילים "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" אומר רש"י: "כולן שוין לטובה". איך? לפני רגע ראינו כמה קשיים היו לה! מסביר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שצדקותה של שרה היא "שכל מה שעבר עליה לא עִרער במאומה את אמונתה ודבקותה בהקב"ה, ולכן כל שנותיה היו שווים לטובה".

רבקה אמנו בגיל צעיר כבר מוכנה ללכת עם אליעזר ומזהה מרחוק את גדולתו של יצחק. למרות שבאה מבית מלא שקר היא בוחרת בדרך של חסד. כשהיא מגיעה לאוהל שרה, חוזרת הברכה: ענן השכינה שמעל לאוהל, הברכה בעיסה והנר הדולק. רבקה מלמדת אותנו לשמור על הטוב שבנו גם בסביבה שלילית.

רחל אימנו, היחידה שעד היום מציינים את יום פטירתה, מחכה להינשא ליעקב, מחכה לזכות בילד ובסוף ימיה מחכה לבניה לנחם אותם כשיצאו לגלות. רחל היא 'אם הדרך'. מלמדת אותנו את המעלה של ההליכה וההמתנה, גם אם עוד לא הגענו. מדהים איך גם לאחר מותה היא פועלת בעולם העליון, "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ".

לאה אמנו היא האֵם שייחודה הוא העלום ביותר. כל איכויותיה מכוסות מאיתנו. היא מתוארת עם עיניים רכות מרוב בכי, לפי רש"י, השנואה לעומת רחל, ואפילו שמה מבטא חולשה. ולמרות כל זאת, הקב"ה כיוון שהיא תלד את רוב שבטי ישראל, ממנה יצאו כהונה (מלוי) ומלכות (מיהודה) והיא זו שתיקבר עם יעקב. לאה היא העולם הנסתר מאיתנו והלא מובן, אליו אפשר להגיע בדרך אחת: תפילה מעומק הלב. חז"ל מספרים שכשלאה גילתה שהיא מיועדת לעשיו היא התפללה בבכי עד שנשרו ריסי עיניה. מלאה אנחנו לומדים את כוח התפילה לשנות את המציאות.

אצל עמים אחרים, מנהיגים חשובים או מפורסמים בהיסטוריה מונצחים דרך אנדרטה, פסל או שנשארת מחייהם איזו מזכרת במוזיאון… אך איפה נמצא עם שכל כך קשור, מתרגש, לומד ומתפלל בזכות דמויות שחיו לפני 3500 שנים?!

הרב שטיינזלץ זצ"ל היה חוזר פעמים רבות על כך שדברי התורה הם לא סיפורים נחמדים שקרו בעבר, אלא הם רלוונטיים, נוגעים, שייכים ובמידה מסוימת מתרחשים בתוך כל אחד מאיתנו. כך אנו צריכים להביט על האבות והאימהות שלנו: נשמות גדולות, ויחד עם זאת – קרובות מאוד לליבנו.