שלום חברים, יש סיפורים מיוחדים במסורת החסידית שבשעה שבן אדם עומד בפני ניסיון או אתגר, כדאי לו לספר אותם. עצם הסיפור יכול להרחיב את המוחין, לארגן מחדש את התודעה ולסייע להתמודד נכון.
הפעם נדבר על העניין של מידת הכעס, ונזכיר את הצדיק שיום ההילולא שלו בט"ו טבת, הלא הוא רבי רפאל מברשיד, תלמידו של רבי פנחס מקוריץ. אותו תלמיד מאוד החשיב ועמל על מידת האמת, וגם על העניין של תיקון מידת הכעס.
לפני שנספר את הסיפור, רק נזכיר שבספר המידות רבי נחמן אומר שהקדוש ברוך הוא אוהב למי שאינו כועס ולמי שאינו מעמיד על מידותיו.
למה שני חורים למה?
ובכן, הסיפור שלפנינו הוא שרבי רפאל מברשיד מאוד השתוקק שתהיה לו טלית קטן מצמר שנטווה ונארג בארץ ישראל, ואחרי עמל רב הוא השיג בד כזה ונתן אותו לאחד החסידים שידע פרק בהלכות תפירה, על מנת שיכין ממנו טלית קטן.
החסיד שקיבל את העבודה שמח מאוד על הזכות לתפור טלית של מצוה בשביל הרבי, אך מרוב התרגשות, במקום לעשות חור אחד בבד – כפי שנהוג בדרך כלל בשביל להכניס בתוכו את הראש, וכך להלביש עלינו את הטלית קטן – הוא קיפל בטעות את הבד בצורה כפולה, וכך יצאו שני חורים עגולים ויפים…
אתם יכולים לתאר לעצמכם את חלישות הדעת שהייתה לחסיד במחשבה על האכזבה הגדולה שתהא מנת חלקו של הרבי שלו, שכל כך חיכה לטלית הזו, וטרח ועמל להביא את הבד מארץ ישראל, והוא סמך עליו שיעשה את העבודה כראוי – והנה פאשלה שכזו, שני חורים בטלית קטן…
בכל זאת, כיוון שכבר קרה מה שקרה, לא הייתה לו ברירה אלא להראות את הטלית לרבו ולספר לו על התקלה שקרתה.
והנה, רבי רפאל אמנם הצטער על מה שקרה, אך מיד הגיב ואמר, כמדבר אל עצמו: "בשביל מה זקוק רפאל לשני חורים בטלית קטן שלו?…" אתם מבינים? הצדיק לא ראה את האירוע הזה כמקרה בעלמא, אלא הוא מיד חשב בשביל מה הוא זקוק לכך, כי ברור לו שאם זה קרה – מן הסתם יש בזה לימוד וצורך עבורו.
רבי רפאל המשיך ואמר: "חור אחד, בשביל להכניס דרכו את הראש, והחור השני – על מנת שרפאל לא יכעס…".
חיזוק לצדיקים
בהמשך לכך, יש מסורת אצל אדמו"רי ויז'ניץ שמפעם לפעם כשהיה להם אתגר שכזה, שקרתה איזו תקלה שעל פי טבע בני אדם זו הייתה סיבה טובה לכעוס, הם נהגו לספר את המעשה הזה. כי כאשר מספרים אותו – באותו רגע המספר מקבל השראה שמימית לדעת שיש באירוע שאירע לימוד מיוחד, תזכורת מיוחדת או ייעוד מיוחד – להגיע לדבקות בריבונו של עולם דווקא על ידי הימנעות מכעס.
במסורת ויז'ניץ ישנם שלושה סיפורים כאלו. כך מסופר, שהאדמו"ר מויז'ניץ המכונה ה'צמח צדיק', היה נוהג בליל ראשון של סוכות להזדרז ולהיכנס לסוכה כדי לקדש על היין, מרוב חביבות המצווה. פעם אחת, קרה שהמשמש מסיבה מסוימת נעל את הסוכה, רץ לביתו לערוך קידוש בזריזות בשביל שהוא יספיק לבוא להיות עם הרבי לפני שהוא מגיע לסוכה, אלא שבפועל הוא התאחר לחזור, וכשהרבי הצמח צדיק הגיע לסוכה כשהוא כולו שרוי בהתלהבות ובהשתוקקות לקיים את המצווה, הוא מצא אותה נעולה… וכדי להרגיע את רוחו ולקשר את האירוע הזה לדבקות בה', הוא סיפר את המעשה הזה עם הטלית של רבי רפאל מברשיד.
זאת אומרת, שהמעשה הזה יש לו סגולה מיוחדת להחזיר לנו את המוחין.
מעין זה סיפרו על האדמו"ר ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ, שפעם נשברו חפצים יקרים בביתו, וכנראה שגם שם היה על מי לכעוס עקב רשלנות או חוסר שימת לב, והרבי סיפר גם הוא את העובדה הזו. וכך גם מסופר על ה'אמרי חיים' מויז'ניץ שחזר פעם לביתו אחרי הטיש שלו, עייף ותשוש אחרי העבודה הקדושה בעריכת השולחן שנמשך מספר שעות, ובחוץ היה קר וגשום יחסית, ואילו האחראי עם המפתח איחר מלהגיע, ואז גם הוא סיפר את המעשה הזה.
חברים יקרים, הנה הייתה לנו כאן הזכות וההזדמנות להזכיר שלושה צדיקים מאדמו"רי ויז'ניץ שאולי חלק מאיתנו לא שמעו עליהם, אבל אפילו הכינויים שלהם מעוררים בנו עניין והתרגשות: צמח צדיק, אהבת ישראל ואמרי חיים, וכל אחד בעת המתאימה ידע להשתמש בסיפור הזה.
אני בהחלט חושב שיש כאן הזדמנות מיוחדת עבור כל אחד מאיתנו, לדעת שלעיתים כשקורה משהו שלא כרצוננו – מישהו איחר להגיע כשקבענו איתו, מישהו שבר משהו בשימת לב או ללא שימת לב, סמכנו על מישהו שיבצע עבורנו איזו עבודה והוא פישל – דווקא ברגעים האלו, הרבה פעמים יש לנו הזדמנות להגיד לעצמנו שכל ההתרחשות הייתה בשביל שנוציא ממנה את הלימוד שרבי רפאל מברשיד לימד אותנו – לקבל את המצב שנוצר ולא לכעוס, מתוך דבקת בה' מחולל ומסובב כל הסיבות.
מול בית הדין
בהקשר הזה, כיוון שהזכרתי את הצדיקים משושלת ויז'ניץ, אוסיף ואומר שהאדמו"ר האמרי חיים, שהוא הסבא של האדמו״רים הנוכחיים מויז'ניץ, פירש את התפילה שאנחנו מתפללים בימים נוראים "לכובש כעסו בדין" בפרשנות חסידית: מי שכובש כעסו, יכול לעמוד בדין שמיים בלי שום פחד, כי גם בשמיים כובשים את הכעס והעונש כלפיו. זאת לאור הידוע שבמידה שאדם מודד – בה מודדים לו.
חשוב לציין שכמובן זה לא בא לעודד רשלנות או חוסר שימת לב מצידנו לדברים שהופקדנו עליהם, אבל כאשר כבר נוצרת התרחשות כזו, ולעיתים אנחנו מרגישים שהדרישה לא לכעוס היא גדולה על מידותינו, נזכור שיש לנו לא רק מסר – לא לכעוס, אלא יש לנו הזמנה לספר את הסיפור מרבי רפאל מברשיד בעת שעולה הכעס, וזכותו של הצדיק מסייעת לעמוד במבחן בהצלחה.
כמו כן, מי שרוצה תוספת כוח יכול לשנן גם את כינוייהם של אדמו״רי ויז'ניץ שהזכרנו: הרבי בעל הצמח צדיק, הרבי בעל אהבת ישראל והרבי בעל האמרי חיים. גם אם אנחנו לא יודעים יותר מדי אודות הביוגרפיה שלהם, בכל זאת אנחנו יכולים למצוא אותם בתוכנו. כל אחד מאיתנו כשהוא כובש את כעסו – מתחיל לצמוח הצדיק שבתוכו, הוא מקיים בכך מצוות אהבת ישראל, וממילא הדיבורים שיוצאים ממנו הם אמרי חיים – אמירות שמעוררות חיים.
לחיים, אמנם אנחנו מתפללים "אל תביאנו לידי ניסיון", אבל במידה ויעלה הצורך – נוכל להיזכר בבעל הסיפור ובשמות הצדיקים האחרים שעשו בו שימוש מועיל, כסגולה לישועה ולהרחבת המוחין. לחיים לחיים
