חברים יקרים, ראוי לנו לזכור שלעיתים דיבור אחד של צדיק יכול להזין אותנו תקופה ארוכה, כשאפשר כל פעם להעמיק בו, להתבונן בו ולגלות מה עוד טמון בו.
המעשה שברצוני לשתף אתכם בו הפעם הוא על אחד מתלמידיו של רבי ישראל מרוז'ין, רבי צבי הירש גרשון, שביקר בחצרו, ולפני שנפרד ממנו הוא ביקש מרבי ישראל שיאמר לו דיבור טוב שיהיה לו לתועלת תמיד. כלומר, שיוכל לחזור עליו ולחזור אליו שוב ושוב.
חשוב לציין שאותו תלמיד היה כבר בגיל מבוגר ותלמיד חכם גדול, ובכל אופן הקדוש מרוז'ין לא אמר לו 'אני צריך לחשוב על זה, תבוא מחר…', אלא ענה לו מיד: "אענה לבקשתך ואגיד לך דבר טוב שיהיה לך לתועלת תמיד". הוא המשיך ואמר לו שקודם ביאת גואל צדק תהיה כל היהדות תלויה על שערה אחת, על עניין אחד מרכזי. והעצה הטובה ביותר כדי לעמוד מכוחה באתגרים שיהיו לפני הגאולה השלמה, זה להתאסף יחדיו בכל עת מצוא, בשבתות או בהזדמנויות אחרות, ולספר ממעלת הצדיקים, מהמעשים הקדושים שלהם, משבחיהם ומפעולותיהם. בכך, אמר לו רבי ישראל, יהיה חיזוק אמונה גדול באחרית הימים.
רבי ישראל הוסיף ואמר, שאפשר לדרוש את תוכן העניין הזה על הפסוק מפרשת ויחי "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים". כלומר, "האספו" – עשו לכם אספה, התרגלו להתכנס יחד, ובזכות זה תינצלו ממה ש"יקרה אתכם באחרית הימים", כאשר את המילה "יקרה" אפשר לפרש גם מלשון קרירות הפוגעת לעתים בעבודת ה' הנלהבת ומצננת אותה, והזכות של הישיבה בצוותא בהתוועדות ושיחת חברים יש לה כוח נפלא ועצום להתחמם ולהתעורר מחדש.
ממשיך הפסוק ואומר "הקבצו ושמעו בני יעקב", לצורך מה? "ושמעו אל ישראל אביכם". הקשיבו מה שפעל ועשה ישראל אביכם, הם הצדיקים שבכל דור ודור, אבות העולם ומעשיהם הטובים.
עצה בשלושה תנאים
אגב, כדאי לציין שבעניין אזכור הצדיקים יש כמה מדרגות: לפעמים די בהזכרת השם של הצדיק, למעלה יותר: לספר מעשה אודותיו, והמעלה הגבוהה ביותר: ללמוד מדברי תורתו. רבי נחמן אמר פעם שטוב שלאדם יהיה ספרון בו הוא רושם את כל שמות הצדיקים, כי על ידי אמירת שמותיהם אפשר לשנות את הטבע. מסופר שרבי נתן קיים את זה בתמימות, והוא ליקט את שמות הצדיקים מכל התנ"ך ומהתורה שבעל פה, המדרשים, התלמודים והזוהר.
לענייננו, כשרבי ישראל מרוז'ין סיים לומר את העצה לחסידו רבי צבי גרשון שביקש ממנו דיבור שיוכל ללכת איתו לאורך זמן, אמר לו (בלשון רבים, כמקובל): "אחרי שאמרתי לכם עצה על פי בקשתכם, אני מתנה איתכם שלושה תנאים: שתזכרו זאת, שתקיימו זאת, ושתמיד תספרו זאת לכל אחד ואחד". אני מקווה שבשיחתנו זו, גם אנחנו זוכים לקיים את בקשתו של הצדיק.
בהקשר לכך אשתף אתכם שלפני מספר ימים הזדמנתי לרובע היהודי בירושלים, ועליתי לבקר את הצדיק רבי מרדכי שיינברגר שליט"א, תלמידו של בעל הסולם ורבו של היישוב אור הגנוז, ה' יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים. שאלתי אותו: כבוד הרב, מתוך ניסיונך רב השנים בעבודת ה' ותיקון המידות, מהו לדעתך הדבר העיקרי לעבוד עליו בתיקון המידות. הבקשה שלי באה בהשראה מהרעיון שדיברנו בתחילת שיחתנו – לקבל נקודה אחת מתומצתת שאפשר ללכת איתה לאורך זמן ולהתבונן בה.
ואכן, זכיתי והרב שיינברגר ענה לי מיד: "לימוד זכות". והוסיף: "לא לראות רע על אף אחד. ואם בכל זאת אתה רואה רע אצל זולתך, דע שיש לך עצמך משהו לעבוד עליו".
חברים יקרים, העניין של לימוד זכות על זולתנו הוא כמובן ידוע, רק מה שנוסף לי בסיפור הזה הוא החידוש עד כמה הוא מרכזי ומשמעותי בעבודת האדם, ומן הסתם מי שנוהג בעצמו כך כלפי אחרים ומלמד עליהם זכות, יתקיים בו עצמו שינהגו בו משמיים במידה כנגד מידה.
לגעת בידית
הנושא האחרון, שבמידה שאדם נוהג בעבודתו כך מראים לו מלמעלה, מזכיר לי סיפר מיוחד על אדמו"ר הזקן שהשבוע היה יום פטירתו – כ"ד טבת.
תפילת ערבית האחרונה בחייו של אדמו"ר הזקן הייתה במוצאי שבת פרשת שמות, אור לכ"ד טבת תקע"ג. שליח הציבור היה נכדו, לימים האדמו"ר ה'צמח צדק', ועקב הנסיבות העצובות של מחלת סבו והפרידה הצפויה, הוא התפלל בנעימה שהייתה בה מרה שחורה. אדמו"ר הזקן המתין לסיים התפילה – כך סיפר הצמח צדק – ולאחריה אמר לו שכפי המידה שאדם מראה מלמטה, מראים לו מלמעלה… ולכן היה לו להיזהר מהפגנת מרה שחורה.
חשבתי על כך שהרבה פעמים במוצאי שבת תופסת את האדם עצבות ונפילת רוח, גם ללא סיבה ניכרת לעין, וכנראה הדבר בא בעקבות הסתלקות הנשמה היתרה. אבל הסיפור המיוחד הזה מלמד שאולי דווקא בשעה זו יש הזדמנות ליישם את העניין הזה, שכפי המידה שאדם מראה מלמטה כך מראים לו מלמעלה, ולחזק את עצמנו דווקא בתפילת ערבית של מוצאי שבת להתפלל בהתלהבות ובשמחה.
עוד מסופר שלפני הסתלקותו אמר אדמו"ר הזקן: "מי שיאחז בידית־הדלת שלי – אעשה לו טובה בעולם הזה ובעולם הבא". מה הכוונה בביטוי הזה? אולי זה כמו שאדם טורח להגיע לבקר מישהו, ואז ישנו הביקור עצמו הכולל את המפגש והשיחה הנעימה, ואילו האחיזה בידית הדלת אומרת שלפני הכל, טרחתי והגעתי לפגוש מישהו שיקר לי. וזה מה שרצה אדמו"ר הזקן להנחות את חסידיו – לפחות תיאחזו בידית הדלת שלי, תראו לי שהגעתם, ולאט לאט גם תיכנסו אל החדר פנימה.
והנה, בהשגחה פרטית ראיתי שבלוח 'היום יום' של הרבי, בתאריך של ערב כ"ד טבת, הוא מצטט פתגם חסידי של אדמו"ר הריי"צ: "באנחות לבד לא ניוושע. האנחה היא רק כַּפַּת המנעול [ידית הפתיחה] – לפתוח את הלב ולפקוח את העיניים שלא לשבת בחיבוק ידיים, רק לסדר עבודה ופועל, איש איש באשר יוכל לפעול ולעשות בתעמולה לחיזוק התורה, הרבצת התורה ושמירת המצות, זה בכתבו וזה בנאומו וזה בכספו".
חברים יקרים, נכון שתכליתו של הפתגם הזה היא לא להסתפק באנחה בלבד, אבל מה שתפס אותי הוא שהנגיעה ב"כפת המנעול" היא האנחה עצמה… זאת אומרת, אפילו אם אדם לומד את הרעיונות של אדמו"ר הזקן ועולה בו תסכול מסוים 'למה אני לא שם?' והוא נאנח – כמה משמעותית האנחה הזו. ועליה אמר אדמו"ר הזקן: מי שיגע בידית הדלת שלי, והוא ייאנח מתוך הבנה כמה רחוק הוא באמת מהגשמת הרעיונות שלימדתי וכמה הוא היה רוצה להגיע אליהם, אני כבר אסייע לו שהאנחה הזו תוביל לחיי המעשה, "איש איש באשר יוכל לפעול ולעשות". לחיים לחיים.
