לחיים, לחיים ולברכה.
אחיי ורעיי, תמיד אומרים שיציאת מצרים היא כאן ועכשיו, ובאמת אין כמו הפרשה שלנו כדי להמחיש כמה הסיפור הוא אקטואלי.
במקום להמשיך בקו ישיר לעבר ארץ ישראל, שהמרחק בין מצרים אליה איננו רב, ה' מחזיר את העם לכיוון מצרים והם חונים ליד בעל צפון, האליל המצרי. כשפרעה שומע על כך הוא כבר בטוח שהוא מבין את הסיטואציה: "נבוכים הם בארץ!" בני ישראל אינם מצליחים למצוא את הנתיב הנכון בדרך לארץ, והוא מיד עושה אחד ועוד אחד וחושב לעצמו: אם במקום להתרחק מאיתנו ולהתקדם אל היעד הם סבים על עקבותיהם וחונים בסמוך לאלילנו היקר, מסתבר שבעל צפון עושה עבודה טובה. בשום אופן אין לראות בחנייתם על ידו צירוף מקרים…
מעודד מכך, לוקח פרעה את מה שנשאר מצבאו, משלהב את החיילים המפוחדים ומדביק אותם בתחזית הצבאית שלו – המצב כעת יתהפך לטובתם, והם יוכלו להכריע את ישראל במכה אחת ולהשיב אותם למצרים. ולא רק זה, הוא מגדיל לעשות ומתחייב לחלוק איתם את השלל בצורה שוויונית, דבר שבן־יום יהפוך אותם לעשירים…
בינתיים, כאשר בני ישראל מבחינים בפרעה ופרשיו ההולכים וקרבים אליהם עם הסוסים והמרכבות, הם נכנסים למצוקה אמיתית ועומדים בין הפטיש לסדן. להתקדם הם אינם יכולים בגלל הים הגועש לפניהם, ומאחור נושפים בעורפם המצרים, מזוינים מכף רגל ועד ראש ומאומנים היטב. מה עושים?
כדרכם של יהודים – הם מתווכחים, כשעל פי המדרש התפלגו הדעות ברגעים הדרמטיים האלה לארבע קבוצות:
היו שאמרו: "חבר'ה, עדיף לקפוץ לים ולטבוע מאשר להגיע למצב בו ניפול שוב בידי המצרים". אחרים טענו בלהט שקפיצה לים איננה אלא צעד פחדני ואובדני, וקראו לאחיהם לאזור אומץ ולהילחם במצרים. קבוצה שלישית טענה שאין מקום לנקיטת יוזמה במצב הנוכחי ונימוקה עמה: "להילחם – זה הרי חסר סיכוי בהתחשב ביחסי הכוחות, וגם לקפוץ לים אל המוות זו לא אופציה; עדיף, אפוא, להרים דגל לבן. ניכנע מרצון ונשוב הביתה, למצרים". קבוצה רביעית ואחרונה טענה שכדאי ללמוד מאבותינו כיצד להתמודד עם מצבים שכאלה – "נפנה בתחינה אל ה' שיגן עלינו ויושיענו מידי מבקשי רעתנו. רק בכוח התפילה יש לנו סיכוי להינצל".
מה היה הסוף? במספר מילים שלל הקב"ה את כל הרעיונות הללו והורה למשה: "דבר אל בני ישראל וייסעו". קיבלתם יעד? פשוט המשיכו לעברו. כל דבר אחר – יחטא לתפקידכם.
באחת משיחותיו (אוצר לקוטי שיחות, פרשת בשלח) ניתח הרבי את הסוגייה באור חדש: מדוע באמת שלל הקב"ה את כל ארבע הדרכים שהוצעו להתמודדות עם המצרים? אמנם ניתן להבין מדוע הוא לא צידד בעמדה שהציעה התאבדות המונית בים, אבל למה לא נכונה ההצעה לשאת תפילה או להשיב למצרים מלחמה שערה?
בשביל להסביר זאת, דרש הרבי, כדרכו, את ארבע הדעות האלה כמייצגות ארבע דרכים שונות בעבודת ה' ובהתמודדות עם מצרים הרוחנית, דהיינו – העולם הגשמי והניסיונות בהם הוא מעמיד את היהודי. למעשה, אפשר לומר שעומדות כאן לפנינו ארבע נטיות פסיכולוגיות שהביאו כל קבוצה לגיבוש עמדתה, ולהלן נציג את ארבעתן לאור דברי הרבי, לפי הבנתנו.
ראשית, המחשבה שפתרון הבעיות שלנו הוא בקפיצה לים, נובעת מתחושה קשה לפיה אין תקווה. נקלענו לדרך ללא מוצא ואין אפילו קרן אור אחת באפלה. ייאוש מוחלט. בסיטואציות כאלה, במצבים הקיצוניים יותר אדם עלול ללכת כנגד כל מה שהוא מאמין בו וכנגד האינסטינקט הטבעי והבריא שלו לחיים. הוא מגיע לנקודה שבה אין לו שום נכונות או מסוגלות להתמודד עם סבל, רחמנא ליצלן. במצבים הפחות חמורים, הוא עלול להתאבד רוחנית ולחיות בבריחה מהחיים. בריחה שכזו יכולה להיות בדמות התמכרות מסוימת, אכילה רגשית וכדומה, שהמכנה המשותף לכולן הוא – הדחקת הכאב ובריחה לאזור הנוחות. מבחינת אדם כזה, להסתכל באומץ על הקושי ולנסות לפתור אותו ולהמשיך בחיים מלאים, זו לא אופציה אפשרית. האתגר גדול ממידותיו והוא כבר הרים ידיים.
העניין הוא, שהייאוש הוא בעצם אשליה. תחושת 'סוף העולם' היא סובייקטיבית בלבד, ולוקה בקוצר ראייה חמור. האמת היא שאם הקב"ה שם אותך במצב מסוים, מאתגר ככל שיהיה, הדבר מעיד על שני דברים: ראשית, יש לך כאן איזה תיקון לעשות ושליחות לבצע. שנית, יש בך הכוח הדרוש לכך. ועל כן, פקח עיניים, התמלא באמונה ואופטימיות והתחל להתבונן על המצב מכיוון שונה ולחשוב על הדברים אחרת. פתאום תגלה נתיבים ושערים שונים בדרך שעד לפני רגע נראתה ללא מוצא.
גם בעבודת ה', לפעמים יהודי מרגיש שהעולם הזה על שלל פיתוייו ותאוותיו מעמיד בפניו אתגר בלתי עביר. לתחושתו, במלחמה החזיתית בין הקדושה והעולם, האחרון ינצח בנוק־אאוט. הוא סבור שאין לו תשובה הולמת לאטרקטיביות של העולם והזוהר המדומה שעוטף אותו. אי לכך הוא נמנע, עד כמה שאפשר, מלקיים ממשק אתו. הוא מפיל את עצמו לים התורה ומסתגר לו בארבע אמות של הלכה. הוא בונה סביב קהילתו חומה בצורה, את הצעירים הוא מגדל בחממות, ובתוכו הוא בטוח שהוא החגב, שהתורה נמצאת במגננה, והעולם הוא הענק התוקף והאימתני.
ליהודי כזה אומר הקב"ה: בני, לא זו הדרך! זה נפלא שאתה רוצה ללמוד ולהתפלל, אבל לא הורדתי את הנשמה שלך לעולם הזה כדי שהיא תחיה בפחד, הסתגרות ובריחה. יש לך פה תפקיד, קיבלת שליחות – להאיר את החשכה. ובכן, צא מאזור הנוחות. ובכלל, זו חתיכת עלבון לתורה ולמצוות שניתנו מן השמים, כאילו אין להן מה לומר מול העולם הזה והתאוות שבו.
חוץ מזה, את ההתנהגות שהיהודי הזה מציע חסידים מכנים 'צדיק בפרווה' – ביטוי המדמה יהודי שעסוק כולו בהתקדמות רוחנית אישית, אבל אדיש למצבם של אחרים. הוא מתעטף ב'פרווה' המחממת של התורה והמצוות, אבל לא שם לב לסבלם של אחרים מהקור. אילו היה אכפתי כלפיהם, היה מתאמץ לדאוג לתנור תקין שיחמם את כל החדר על כל הנוכחים בו, אבל מה אכפת לו – העיקר שיש לו מעיל פרווה…
הלאה, מה לגבי ההצעה המדינית לחזור למצרים? ובכן, מדובר ביהודי שגם לאחר שכבר טעם מהחופש וחווה גאולה, הוא לא מאמין ביכולת שלה להתקיים למשך זמן. למשל, הוא נגמל מהרגל רע וכבר היה באורות, ואז הגיעה הנפילה הכואבת, והוא שוב מצא את עצמו במצרים שבלב. הוא עבד על מידת הכעס, האריך את הפתיל ורכש סבלנות – אבל לא עבר זמן רב והוא חזר לכעס הרעיל, על התור בחנות, על האישה או על הילדים. וכל זה למה? כי עמוק עמוק בפנים הוא לא מאמין שיכול להתחולל בו שינוי אמיתי.
אדם כזה אולי לא מוותר על החיים עצמם, אבל נוטה לפספס אותם. הוא נכנע לדפוסי פעולה שגויים ומאבד את האמונה והנכונות להשתנות, וכך מיום ליום חייו הופכים לחסרי חיות. ואם בעבודת ה' עסקינן, מדובר באדם שנצמד להוראות התורה ועושה כל מה שצריך, אבל בלי חיות והתלהבות. הוא הולך לתפילה כדי לצאת ידי חובה, הוא נותן צדקה כפי ההכרח, וקיום המצוות כולו נעשה כמו אונס ועבודת פרך.
כך הוא בעצם נותר סטטי ושב למֵצרים וההגבלות של טבעו. ובקיצור, הוא חוזר למצרים.
לעומת היהודים הקודמים, הקבוצה שצידדה במלחמה מול המצרים הם חבר'ה בעלי יוזמה שבוחרים בדרך אופנסיבית ויוזמת, אבל אליה וקוץ בה. מי שברירת המחדל שלו היא מלחמה, צריך שיבחן לעומק האם הוא נלחם ברע מתוך רצון כן להטיב, או אולי הוא פשוט מכור לכיפופי ידיים, לאקשן, וזקוק לאדרנלין שבמלחמה. אם הוא יתבונן היטב, יכול להיות שהוא יגלה שהמלחמה שלו היא לא לשם שמיים כפי שסיפר לעצמו, אלא המניעים שלה הם נקמנות ונצחנות קטנונית…
את התופעה הזו אנחנו מוצאים בענייני חולין וכך בענייני קדושה. יש כאלה שחלק משמעותי מהמרץ והזמן שלהם מוקדש לניהול מערכות כנגד הקליפות ושאר עוברי עבירה. בבית הכנסת הוא משתיק את פלוני שמדבר באמצע קדיש וגוער באלמוני שהביא ילד קטן שמפריע לשמיעת קריאת התורה, וכן הלאה והלאה. יהודי כזה, כשהוא מגלה שזה הופך להיות העיקר הגדול שעליו מושתתת עבודת ה' שלו, כדאי שיפשפש בנפשו ויבחן בלי משוא פנים את מקורה של המוטיבציה הנלהבת שלו בתחומים אלה – האם הוא אכן לוחם מלחמות ה' או שאלו הנטיות הנחותות של הנפש הבלתי מרוסנת שלו…
אם תשאלו: אז מהי מלחמה נכונה? – התשובה היא: כזו הנובעת מרצון לשנות את המציאות ולעשות אותה טובה יותר. שהעולם אחרי הניצחון יהיה טוב מזה שלפניו. כך בוחרים במלחמה באופן ובמידה הנכונים, ולא פותחים בכזו שתביא נזק העולה על התועלת.
בעולם החינוך, לצערנו, התנהגות כזו מחוללת נזקים לאין־ספור. למשל, כשילד מתחצף והאבא או המורה מעמיד אותו במקום אימפולסיבית, מתוך מקום נצחני, הוא אולי ינצח בקרב אבל עלול להפסיד במערכה. תגובה שמסגירה כעס ואיננה סבירה ומידתית, יכולה לפגוע ביחסים עם הילד וליצור היזק שלא פיללנו אליו. כדי למנוע זאת, צריך לפעול מתוך מקום נקי שמבקש לבנות את הילד ומחפש את תועלתו החינוכית. כך נשתדל להתאים את אופי התגובה למעשה באופן שישיג את מבוקשנו, ואם נמצא דרך אלטרנטיבית טובה יותר או נבין שברגע זה נכון להבליג ולא להעביר אותו סדרת חינוך, נעשה זאת.
כך גם לגבי נטיות ומידות בלתי מתוקנות בתוכנו עצמנו. לא תמיד נכון לצאת למלחמה נגדן ולהיכנס בהן בפול גז. לפעמים הדרך הנכונה היא התמקדות בטוב שבנו, בחיזוק המערכת החיסונית, כאשר כפועל יוצא מזה תהיה גם הטבת המידות והנטיות הטעונות תיקון.
אחרונה חביבה הייתה הקבוצה שאמרה "נצווח כנגדן", נישא תפילה ליושב במרום. אלה היו אנשים מלאי אמונה לכאורה, לא כך? הם ידעו שהכתובת היחידה לישועה היא הקב"ה, "אשר לו הכוח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו". הם נתנו לו את מלוא הקרדיט וזעקו לעזרתו.
העניין הוא, שגם הלך־רוח כזה המוציא את האדם מהמשוואה ומשאיר את הכול במגרש של הקב"ה, איננו מכוון לרצון ה'. אמנם האמונה הזו מרשימה, וההבנה שהכול מתחיל ומסתיים ברצונו – נכונה גם היא, אבל בואו לא נשכח שכחלק מרצונו של הקב"ה נדרש גם האדם מצידו לעשות מעשה. הוא רוצה אותנו בעסק. אחרת, אנחנו דומים לאדם המתפלל למציאת זיווג ולא הולך לפגישות, או מתפלל לפרנסה אבל מסרב לכל הצעת עבודה…
הבסיס הנכון לעבודת ה' הוא "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". על האדם לעשות בהתאם ליכולתו ומוטלת עליו חובת ההשתדלות, אלא שבד בבד עליו לזכור "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
אבא שלי סיפר לי שפעם הוא נכנס למפעל לייצור מזון, ופגש שם את משגיח הכשרות כשהוא אוחז בידיו ספר תהילים ואומר פרק אחר בדבקות, מבלי להרים את עיניו מהספר. אבא שלי התעניין בעדינות מדוע הוא אומר תהילים, והוא השיב בפשטות: "אני מתפלל שהכל יהיה כשר"…
ברור לכל בר דעת שמשגיח שמסתפק באמירת תהילים כדי שהמזון יהיה כשר למהדרין, הוא משגיח שמועל בתפקידו! האמצעי הנכון לכך שהמזון במפעל יהיה כשר, הוא בראש וראשונה – ערנות ושימת לב מצד המשגיח שתהליך הכנת המזון יתבצע בהתאם להלכה. ולצד זאת, בוודאי שכמה פרקי תהלים שעבודתו תצליח ולא תצא חלילה תקלה מתחת ידיו, יכולים להועיל.
לחיים לחיים, הבנו מה לא. אבל מה כן?
"דבר אל בני ישראל וייסעו". בניי היקרים – אומר הקב"ה לעם ישראל – אל לכם להרים ידיים בייאוש מהתמודדות עם העולם ולהפיל את עצמכם לים התורה כבריחה מהמציאות. גם אל תקבלו את מרות מצרים כגזרת גורל וכעובדה מוגמרת, דבר שיוציא מכם את החיות בעשיית המצוות ויעקור מהלב שלכם את האמונה באפשרות לשנות את העולם ולהיחלץ ממצריו. גם אל תתמכרו למלחמות והתנצחויות, ובטח שלא תשבו בחיבוק ידיים ותקוו לטוב.
הדבר הנכון הוא שתשימו לנגד עיניכם את השליחות שהטלתי עליכם ותתבטלו אל רצוני, ולא תפעלו רק על פי נטיית ליבכם ובהתאם לסוג האישיות שלכם. היעד שלכם הוא מתן תורה? סעו אליו! גם כשאתם בין הפטיש לסדן והמצב האובייקטיבי־לכאורה נראה על הפנים, אני איתכם. וכשאני איתכם, אין דבר שיוכל לעצור בעדכם. תמיד אתם יכולים להתקדם ולהמשיך אל עבר מילוי השליחות שלכם. בהצלחה!
